הסרט של הבוזגלוס לא רע בכלל. הוא אפילו די מרתק

"הבוזגלוס: הקרב על הירושה" הגיע לבתי הקולנוע לפני כמה חודשים, וכצפוי כולם נהנו לנעוץ בו שיניים. הוא עלה לאקרנים כמו שנבחרת ישראל בכדורגל עלתה למשחק נגד נורבגיה: בידיעה שהוא הולך לחטוף. ואכן, הביקורות היו קטלניות במיוחד והקהל לא נהר בהמוניו, ואז התקשורת חגגה על נתוניו הקופתיים המאכזבים. אפילו לטקס הפרסים הפאתטי של מיקי זוהר הסרט לא הצליח להשתחל. לו היתה לנו מקבילה לטקס הראזי, האוסקר האמריקאי הלא-רשמי לסרטים גרועים, סביר להניח שהוא היה מקבל שם כמה מועמדויות, ומאור בוזגלו היה זוכה בתואר הראשון שלו מאז הופיע במדי הפועל באר שבע. ככה זה: עיבוד קולנועי לדוקו-ריאליטי טראשי, בכיכובה של משפחה שגם ככה סובלת מחשיפת יתר, הוא מטרה קלה לחצי ההמונים. אם ג'וליה רוברטס, סידני סוויני, טום קרוז, פיקסאר ומארוול אכלו השנה מרורים, אז שדווקא יעקב בוזגלו ייצא בשלום?

לא הזדמן לי לצפות בסרט כשהציג בישראל כי אני נמצא בחו"ל, ומן הסתם הוא לא הוקרן בפסטיבל סאנדנס, ומסיבות ברורות מפיציו לא הסכימו לשלוח לי לינק. השבוע, סוף כל סוף, הוא עלה ל-VOD וכך יכולתי להשלים את החסר. אולי זה בגלל הציפיות הנמוכות, אבל "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" הפתיע אותי לטובה, ואפילו מצאתי בו עניין. מי שדן אותו לרותחין נכשל לדעתי במבחן בוזגלו, ומי שמתעלם ממנו לחלוטין מפספס כמה אבחנות תרבותיות וסוציולוגיות.

למי שלא עקב, הסרט הוא גרסה קולנועית ועלילתית למעלליה של משפחת בוזגלו, שכבר פרנסו כמה עונות של סדרת ריאליטי. העלילה המופרכת מזכירה את קו העלילה ההזוי ביותר של "נשואים פלוס", ומתארת כיצד המשפוחה מתבשרת שיש להם קרוב משפחה רחוק בהונגריה, שהוריש להם נכסים. בוזגלו זו לא משפחת לפיד ומן הסתם אין לה באמת מורשת הונגרית. זה חלק מן הבדיחה וגם מן הנוחות ההפקתית, כי לקולנוע הישראלי זול ובטוח לצלם במזרח אירופה בשנים האחרונות.

בכל מקרה, בהגיעם להונגריה פוגשת המשפחה עורך דין שלמרבה הנוחות הוא ישראלי ודובר עברית, כדי שרוב הדיאלוג בסרט יהיה בשפה הזו. מגלם אותו ירון ברובינסקי, והוא מתגלה כנוכל שמנסה לגנוב מהם את הירושה. מעבר לצרה הקולקטיבית הזו, כמה מבני המשפחה נקלעים לצרות פרטיות משלהם: יעקב מוצא את עצמו בכלא, מאור ומירן הולכים לאיבוד בלב היער, וכיוצא בכך.

המעניין הוא שחלק מהתסבוכות נולדות בגלל הזהות הישראלית ובעיקר זו היהודית של הבוזגלוס. מירן ומאור, למשל, הולכים לאיבוד בערבות הונגריה בגלל שהם מסרבים לקחת מונית משדה התעופה ולנסוע בשבת. בכך, ממשיכה הקומדיה הזו את הטרנד הכי לוהט בקולנוע המקומי של השנים האחרונות: סרטים על ישראלים שנוסעים לחו"ל, והמסע לשם מחזק את הזהות היהודית שלהם. ראינו את זה בשני פרקי "לשחרר את שולי", בהמשכון של "ההילולה" וגם ב"הטבעת" של אדיר מילר, שהיה פחות בורקס ויותר סרט שואה, ובכל זאת זכה להצלחה קופתית.

בדרך כלל, קולנוע משתמש במסעות ובמפגשים בין תרבויות כדי להמחיש כיצד המפגש הזה מוביל להיטעמות ולהתבוללות וליצירה של משהו חדש, אבל לא בתרבות הישראלית של ימינו. בסרטים העכשוויים שלנו, ישראלים נוסעים ליפן או להונגריה כדי לחזור בראש מורם מתמיד, עם מגן דוד על הצוואר ובלי חילול מצוות.

כמו הסרטים הקודמים שהזכרנו, גם "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" טוען כי מפגש בין ישראלים לגויים יעמיד אותנו בסכנה ברורה ומיידית של השפלה או חלילה פגיעה פיזית - טענה שקצת קשה לסתור אותה כרגע. יש בו מחווה ישירה וחמודה ל"זהבה ושלושת הדובים". אך מעניין מכך, באופן פחות ישיר הוא מזכיר את "האדונית והרוכל" של עגנון, הסיפור שכולנו למדנו לבגרות, והציג אלגוריה קודרת על הסכנה במגע בין יהודים וגויים.

"האדונית והרוכל" העניק כלשעצמו טוויסט יהודי נדיר לאגדה הגותית, ז'אנר נוצרי במהותו. הוא עשה זאת כמובן בניחוח אשכנז, ועכשיו מגיע "הבוזגלוס" ומעניק לו גלגול מזרחי, פרי עטם של התסריטאית שחר סגל ושותפה אורן יעקובי. אפשר ללמוד מן הסרט הזה הרבה על מה שהשתנה ומה שלא בתרבות היהודית. אעצור כאן את ההתפלספויות, אבל בהחלט יש על מה לדבר אחרי הצפייה, במקום סתם לזעוק בזלזול "בורקס!".

כן, "הבוזגלוס: הקרב על הירושה" הוא בורקס ואין בכך שום דבר רע. הוא לא נחות יותר מבוריקטס מקומיים אחרים מן העת האחרונה, וגם לא מכמה מהתלות צרפתיות או אמריקאיות שיצאו בזמן הזה. הבימוי של רני סער מיומן ומתמודד עם ערכי ההפקה הנמוכים. בריאיון אחרי הפרסומים על כישלון הסרט, מירן בוזגלו הכתה על חטא והודתה כי כישורי המשחק שלה ושל בני משפחתה לוקים בחסר, ולפני הסרט הבא הם יצטרכו לקחת שיעורי משחק. כמובן שהתמקצעות אף פעם לא תזיק, וברור שמאור ואוהד בוזגלו הם לא פיטר וג'יין פונדה, אבל באמת שלא שמתי לב לקלקולים חריגים במיוחד בתצוגות המשחק. ברובינסקי, השחקן המקצועי היחיד בכל העסק הזה, אפילו מתעלה, בתצוגה מלאת קלאס. כשצופים בו מגיעים למסקנה כי לא משנה מה הנסיבות, שחקן טוב נשאר שחקן טוב.

"הבוזגלוס: הקרב על הירושה" נכשל בקרב שלו בקופות. במסך הקטן, שם הסטנדרטים בכל זאת פחות מחמירים ליצירה מהסוג שלו, אולי הוא בכל זאת ימצא קהל. מי שיצפה בו כדי להתנשא מעליו ולעשות ממנו צחוק, יגלה שהמציאות כרגיל קצת מורכבת יותר.

בהתחלה היה את הסרט מ-2004, שהפך לפולחן ועד היום מפרנס שלל ממים וגיפים - אפילו שמחה רוטמן השתמש באחד לא מזמן! אחר כך הגיעה הגרסה המוזיקלית על במות ברודווי, ועכשיו יש עיבוד קולנועי למיוזיקל.

העלילה נשארת דומה: סיפורה של נערה שעוברת לתיכון חדש, מגלה כי מלכת הכיתה רג'ינה קינג שולטת בו ביד רמה ובאמצעות חוקים שרירותיים, ונלחמת בה ובכוחות החושך שלה רק כדי לגלות שהיא הפכה להיות בדיוק כמוה. הגרסה החדשה מוסיפה לכך נאמברים מוזיקליים ועדכונים טכנולוגיים כמו טיק-טוק, וכרוח הימים גם דואגת ליותר גיוון אתני, אם כי הגיבורות עדיין לבנות.

שנתיים אחרי שזכה להצלחה מסחרית באולמות, "ילדות רעות" הצטרף לקטלוג המקומי של נטפליקס, ואפשר להבין למה הצליח. כל מה שהיה טוב בסרט המקורי עדיין עובד היטב, בעיקר הסאטירה החברתית. התוספות לא גורעות, ולעתים גם משדרגות. סליחה על חילול הקודש, אבל אנגאורי רייס ורנה ראפ בתפקידים הראשיים נותנות פייט מכובד לצוות המקורי, ואולי אפילו עדיפות עליו. האינטריגות עסיסיות, הבדיחות מצחיקות, והתוכן רלוונטי להפליא. קל לראות ב"ילדות רעות" אסקפיזם, כי הוא כל כך מבדר ומהנה, אבל יש בו אמירות חשובות על היררכיות חברתיות, על אתיקה ומוסר, ועל מה שבין אדם וחברו. זה סרט שיעשה לכם טוב על הלב אבל גם ילמד אתכם להיות טובים וטובות יותר.

לפני שמונה שנים ביים מישל הזנוויציוס סרט עלילתי חביב על ז'אן-לוק גודאר בשם "יוצא מן הכלל", ממנו אני זוכר בעיקר אירועים סביב הקרנותיו. הוא התחרה בפסטיבל קאן בדיוק בשנות השיא של פיגועי דעאש בעיר ובשנה שבה היו התראות חמורות בריביירה, וההקרנה שלו נדחתה בגלל חפץ חשוד שעורר פאניקה. כמה חודשים לאחר מכן נבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע ירושלים - בחירה מצוינת בתיאוריה, אם כי הבחנתי בזמנו שלא מעט מן הנוכחים, כאלה מהסוג שבאים להיראות ולא לראות, נטשו באמצע את בריכת השולטן. כנראה שסרט קליל על במאי יומרני הוא עדיין מוצר יומרני מדי בשבילם.

צריך לומר שבאופן כללי, "יוצא מן הכלל" לא זכה להצלחה גדולה במיוחד. ובכל זאת, הקולנוען האמריקאי הנפלא ריצ'רד לינקלייטר העז לקפוץ בעצמו לתוך הבריכה הזו. גם הוא יצר סוג של סרט ביוגרפי על אודותיו - "Nouvelle Vague" שלו, ואיזה שם יפה זה, ממוקד יותר מהגרסה של הזנוויציוס ומתמקד ביצירת סרטו הראשון של גודאר , שהוא גם מן הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע. מדובר ב"עד כלות הנשימה" כמובן.

הסרט, שמעתה נקרא לו "נובל ואג" לשם הנוחות, ערך את בכורתו בפסטיבל קאן. לאחר מכן הוקרן גם בפסטיבל ניו יורק, שם צפיתי בו, ובשלל פסטיבלים אחרים בעולם. נטפליקס רכשו אותו להקרנה אצלם, אך בשטחי ארצות הברית בלבד. ומה אצלנו? פה הוא לא עלה ואפילו לא הוקרן בשום מסגרת, ולא ברור למה. האם בגלל החרם התרבותי? האם מסיבות אחרות? האם גם וגם? כך וכך, הפנינה הזו מככבת בסיכומי השנה למיניהם וזוכה למועמדויות בעונת הפרסים, ומגזין טיים אף בחר בה כסרט הכי טוב של 2025, לא פחות. לכן, החלטנו בכל זאת שיש טעם לכתוב עליו. מה עוד שאם הצופה הישראלי הסקרן משתוקק לצפות בו כעת, הוא בטח ימצא דרך לעשות זאת.

הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, כזכור, אחראי לטרילוגיית סרטי "לפני", ל"בויהוד" ולפנינות אחרות. כאן, הבמאי הטקסני מביים לראשונה בצרפת ובשפה הצרפתית, וגם בשחור-לבן. לפרחח מיוסטון דרושה חוצפה רבה כדי לגעת כך בקודש הקודשים של הקולנוע הצרפתי, ולזכותו ייאמר שהתוצאה לא נראית כמו סרט של קולנוען אמריקאי. זה גם לא נראה כמו סרט של במאי צרפתי. מדובר ביצירה תלושה למדי, לטוב ולרע, שכאילו מתקיימת במקום אחר ובמימד זמן אחר מאלה שאנחנו מכירים. יש בו רק שחקנית מוכרת אחת - זואי דויטש הנפלאה, המגלמת את ג'ין סיברג. אך השחקן המגלם את ז'אן-פול בלמונדו ושאר השחקנים הצרפתיים הם אלמוניים לחלוטין. לאף אחד מהם אין ערך בוויקיפדיה. הדבר מחזק את התחושה המוזרה שהסרט הזה מגיע מאיזשהו יקום מקביל, שבו כל הסרטים הם בשחור לבן, אמריקאים מדברים צרפתית וצרפתים מדברים אמריקאית, ואין ערכים בוויקיפדיה, כי ויקיפדיה לא קיימת.

גם ביקום הזה, לינקלייטר מיטיב כהרגלו לעבוד עם שחקנים צעירים ופוטוגניים. כולם נכנסים בצורה מושלמת לעורם של הדמויות, ובכל זאת לא נופלים למניירות, וגם מצליחים לשמור על אופי חינני משלהם.

"נובל ואג" משתייך לתת-הז'אנר של סרטים עלילתיים העוסקים בעשייה של סרט אחר, בדיוני או אמיתי. בנטפליקס אפשר גם למצוא את "מאנק" שעסק באחורי הקלעים של "האזרח קיין", למשל. אלא שכאן לא מדובר בסתם סרט, אלא במהפכה עצמה - בפרויקט שבו גודאר בחוצפה גדולה מזו של לינקלייטר שאף לשבור את כל החוקים. כמובן שאף אחד לא האמין בו, וכמובן שהשאר הוא היסטוריה.

את ההיסטוריה הזו מתאר הסרט בעיקר דרך רצף של מרגליות שגודאר מפיק בעצמו, מצטט מאחרים, או שומע מהמנטורים שלו - למשל מלוויל ורוסוליני. מעל הכל, "נובל ואג" הוא סרט על מנטורים ועל המקום שהם ממלאים בחייו של האמן ושל האמנות, ועל השאלה מתי להקשיב להם ומתי למרוד בהם. באחד מרגעי השיא אומר גודאר "יש שתי דרכים לעשות אמנות - "פלגיאט או מהפכה".

את המשפט הזה שמענו בעבר, כמו גם הרבה משפטים אחרים - "הדרך הכי טובה לכתוב ביקורת על סרט היא לעשות סרט אחר", "קולנוע הוא אישה ואקדח" ועוד ועוד, ובכל זאת מקסים ומרגש לשמוע אותם מחדש, בצורה שמנציחה את מעמדם העל-זמני.

כמו ב"עד כלות הנשימה", גם ב"נובל ואג" ישתמשו מן הסתם בשיעורי קולנוע. יש בו כל כך הרבה שיעורים מעוררי השראה על יצירה ועל אמנות, שלבטח ישתמשו גם במקומות אחרים. נראה שלינקלייטר אימץ את האמונה של גודאר במהפכה המתמדת ועשה את הסרט הזה במחשבה על הצעירים שיצפה בו בנטפליקס ואז יקומו ויעשו את "עד כלות הנשימה" הבא. מה הסיכוי שזה באמת יקרה? לא הייתי בונה על כך, אבל לא מזיק לחלום. כמו שהחברים של גודאר אמרו ב-68: תהיו ריאליסטים, ותחלמו על הבלתי אפשרי.

השבוע נפל דבר: לאחר תקופה ממושכת של חרם בינלאומי פחדני ופסיכוטי על הקולנוע הישראלי, פירסם פסטיבל סאנדנס את התוכנית של מהדורתו הקרובה והיא כוללת סרט ישראלי בתחרות הרשמית: "עצמאות" של משה רוזנטל.

הסרט יוקרן ביוטה בחודש הבא, ויעלה לאקרנים בישראל בהמשך השנה. בינתיים, אפשר ליהנות מסרטו הקודם של רוזנטל, "קריוקי", שהוקרן בזמנו בפסטיבל טרייבקה ובעוד עשרות פסטיבלים ברחבי העולם (זה היה לפני השבעה באוקטובר), וגם זכה להצלחה מסחרית בישראל, לשלל פרסים ולביקורות מעולות.

כזכור, הסרט מתרחש במגדל דירות בחולון. כמשתמע משמו, הוא מתאר כיצד שכן חדש וחובב קריוקי, בגילומו של ליאור אשכנזי, מטלטל את עולמם של זוג אפרורי, בגילומם של ששון גבאי וריטה שוקרון. שלושת השחקנים מפגינים כאן תצוגות משחק מעולות, מהטובות בקריירה המפוארת שלהם. רוזנטל מתגלה כמשורר של מעמד הביניים הישראלי, והסרט משכנע, מרגש, כובש ומבטיח רבות לבאות. למרבה הנוחות, גם הוא זמין בנטפליקס, ולא נתפלא אם גם "עצמאות" יגיע לשם בסופו של דבר.

הקולנוען היהודי-אמריקאי נואה באומבך היה חתום בעבר על כמה סרטים שהם לפחות בעיני מן הפנינים הגדולות של דורנו - מ"בועטים וצועקים" דרך "חיים בין השורות", "פרנסס הא", "מיסטרס אמריקה", "כשנהיה צעירים" ו"סיפור נישואים". עצוב לי לדבר סרה בקולנוען שאחראי לכמה מן הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי מול המסך, אבל בשנים האחרונות התוצרת שלו פחות מוצלחת בלשון המעטה. סרטו הקודם, "רעש לבן", לקח את ספרו המופתי בשם זה של דון דה-לילו, והפך אותו לבדיחה עצובה. סרטו הנוכחי, "ג'יי קלי", עלה לאחרונה בנטפליקס והתגלה, כמה נורא לכתוב זאת, כקשה מנשוא. הנה הביקורת המלאה שלנו על הסרט הבלתי ניתן לצפייה, בו מככב ג'ורג' קלוני בהופעה זחוחה ואיומה במיוחד.