נטפליקס וג'ורג' קלוני כיוונו לאוסקר. התוצאה היא אחד הסרטים הגרועים של השנה

הזמן רץ, ו-2025 תכף נגמרת. אם מישהו סקרן מי יככבו בצמרת מצעד סרטי השנה שלי, אגלה שתמצאו בצמרת את "ערך סנטימנטלי", "קרב רודף קרב", "מכתב לדוד" וגם את "סורי בייבי", שעלה כעת ל-VOD אחרי סיבוב קולנועי לא מוצלח במיוחד מבחינה מסחרית. הלוואי שעל המסך הקטן ימצא את הקהל שלו.

מדובר ביצירה קולנועית מופלאה בכל קנה מידה. חמישה כוכבים קל, מה שנקרא. מעבר לכך, יש בה גם חשיבות היסטורית: הוא לא סתם סרט מופתי, הוא עוד יותר מזה.

מאז פרוץ עידן ה-MeToo, הקולנוע האמריקאי שוב ושוב ניסה להתמודד עם השאלות שעלו ממנו, ובדרך כלל נכשל. "סורי בייבי" הוא מן הניסיונות הקולנועיים המוצלחים היחידים לעסוק בסוגיות כמו תקיפה מינית וטראומה, וזה מחזק עוד יותר את מקומו בפנתיאון. הנה הביקורת המלאה.

גם כשהעולם משתגע והכל מתהפך, יש דברים שלא משתנים. אחד מהם הוא הנטייה של הוליווד להפיק אינסוף עיבודים מחודשים וסרטי המשך, ונקודתית יותר - החיבה ארוכת השנים שלה למותג "שישי הפוך", שהתעשייה לא מסוגלת להוריד ממנו את הידיים.

כזכור, "שישי הפוך" התחיל בשנות השבעים כספר של מרי רוג'רס, על אמא ובת שמתחלפות זו בגופה של זו למשך זמן קצר, שדי בו כדי ללמד אותן על הפרספקטיבות השונות שלהן ולהבין אחת את השנייה טוב יותר. באמצע אותו עשור הגיע העיבוד הקולנועי הראשון, עם לא אחרת מאשר ג'ודי פוסטר הצעירה. בשנות התשעים היה סרט טלוויזיה, וב-2003 חזינו בעיבוד המצליח והאהוב מכולם, ובכלל סרט מאפיין של אותה תקופה, הפעם עם לינדזי לוהן כנערה וג'יימי לי קרטיס כאמא.

השבוע, ואחרי שמילא אולמות במהלך הקיץ, הגיע לדיסני פלוס "שישי הפוך יותר". מדובר בהמשכון לקלאסיקה המודרנית. ג'יימי לי קרטיס עדיין פה, כשעכשיו היא על תקן של שחקנית זוכת אוסקר, ובצידה חוזרת גם לינדזי לוהן, שממשיכה את הקאמבק המפואר שלה, ויש לציין שנראית פשוט נפלא - חיונית, מלאת חיים ומפיצת אור. איזה כיף - והנה הביקורת המלאה על הסרט.

לכאורה, אין עולמות מנוגדים יותר מאשר הקולנוע הפופולרי והמוזיקה הקלאסית, אבל למעשה ראינו כבר לא מעט סרטים על פסנתרנים, כנרים וכדומה. בדרך כלל, הם נשארים באזור הנוחות של הקלישאות: סיפורים על מנצחים עריצים, על נגנים מטורללים וכיוצא בכך - הכול לפי הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות, למשל כוכבים חסרי מושג בנגינה שמגלמים את הגיבורים.

"המוזיקאים", הסרט הצרפתי שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע אחרי שזכה במולדתו להצלחה ולהערכה יחסית, מנסה להתעלות מעל הנורמות הללו. את הנגנים לא מגלמים כוכבים אלא מוזיקאים אמיתיים - כאלה שיודעים לקרוא תווים ומבינים מה לעשות איתם, ובמקרה גם יודעים לשחק. מרי ויאל, מתייה ספינוזי, אמה ראבייה ודניאל גרליצקי - לא שמעתם עליהם מלהיטים של מארוול כי הם לא שחקני קולנוע מפורסמים, אלא מוזיקאים בהכשרתם.

נוסף לכך, התוצאה אינה הוליוודית במיוחד אלא אינטלקטואלית למדי, כמו שרק סרטים צרפתיים יכולים להרשות לעצמם. אולי זה נשמע לכם מזמין ואולי לא, אבל חשוב לציין שמדובר בדרמה קומית נגישה ומבדרת יחסית, והיא לא מיועדת רק למנויי התזמורת הפילהרמונית.

והנה התקציר, ותודו שמזמן לא שמעתם משהו כל כך צרפתי: גיבורת הסרט, בגילומה של ולרי דונזלי, היא אישה בשם אסטריד, המחליטה להגשים את חלומו של אביה המנוח ומצליחה לאסוף ארבעה כלי סטרדיוואריוס נדירים - הקרם דה לה קרם של עולם כלי הנגינה. הקולקציה כוללת שני כינורות, ויולה וצ'לו, ועכשיו השאלה היא מה לעשות איתם. התשובה: מה שאביה היה רוצה - לכנס ארבעה מוזיקאים וירטואוזים שינגנו איתם קונצרט חגיגי וחד-פעמי, על פי יצירה שכתב מלחין אגדי ואניגמטי.

כשארבעת האשפים מתכנסים להתחיל להתאמן על היצירה, מתגלעות ביניהם מחלוקות, ואסטריד מבינה שהדרך היחידה לאחות אותם היא להזמין לווילה המבודדת שבה התכנסו את המלחין עצמו. האם החבורה המוכשרת והלא-מתפקדת תצליח להניח את האגו בצד כדי להוציא את המיטב מעצמה ומכלי הסטרדיוואריוס שברשותה? הסרט עונה על כך בעזרת דיאלוגים שנונים, תצוגות משחק משכנעות וכמובן - מוזיקה נפלאה.

הדרמה-קומית הרומנטית הזו עלתה לאקרנים לפני כמה שבועות ונחשו מה? היא נכשלה כמובן, כמו רוב הסרטים בימינו. אולי כבר עדיף לשלוח את כולם ישירות ל-VOD.

בכל מקרה, הסרט אכן הגיע עכשיו ל-VOD, ושם מומלץ לחפש אותו.

זהו התסריט הקולנועי הראשון של איתן אוגליבי, שהיה שותף בעבר לכתיבת עשרות פרקים של הסדרה המופתית "משפחת סימפסון". כמשתמע משמו, "השלישייה" הוא עוסק במשולש אהבה, משהו שראינו לא פעם, אך כאן סיפור המעשה מקורי ומפתיע. בתחילה, אנו פוגשים מהנדס סאונד יפה תואר, בגילומו של ג'ונה האוור-קינג, שמאוהב מזה זמן בצעירה בגילומה של זואי דויטש, אך היא דוחה את חיזוריו. ערב אחד, הוא פוגש בפאב הקבוע שלו בחורה אחרת, בגילומה של רובי קרוז, שנראית הרבה יותר פתוחה לקשר - אך דווקא באותו לילה, גם הקראש הקודם שלו פתאום מביעה בו עניין, ובסופו של דבר השלושה מוצאים את עצמם יחד במיטה. בסרטים אחרים זה היה קורה באמצע, אך פה זה קורה כבר בהתחלה, כי זמן מה לאחר מכן, כל השלושה מגלים שלבילוי המשותף היו השלכות לא צפויות. לא אגלה במה מדובר, אך נאמר שזה טוויסט מבריק, והוא שולח את העלילה לשלל כיוונים מעניינים, המוכיחים כי אפשר לחדש גם בז'אנר חבוט כל כך.

את התסריט הזה הביא למסך הבמאי הסימפטי צ'ד הרטיגן, בעל מלאכה ותיק שבין השאר חתום על להיטי אינדי כמו "מוריס באמריקה", והנה הריאיון שלנו איתו.

הקולנוען היהודי-אמריקאי נואה באומבך היה חתום בעבר על כמה סרטים שהם לפחות בעיני מן הפנינים הגדולות של דורנו - מ"בועטים וצועקים" דרך "חיים בין השורות", "פרנסס הא", "מיסטרס אמריקה", "כשנהיה צעירים" ו"סיפור נישואים". עצוב לי לדבר סרה בקולנוען שאחראי לכמה מן הרגעים המרגשים ביותר שחוויתי מול המסך, אבל בשנים האחרונות התוצרת שלו פחות מוצלחת בלשון המעטה. סרטו הקודם, "רעש לבן", לקח את ספרו המופתי בשם זה של דון דה-לילו, והפך אותו לבדיחה עצובה. סרטו הנוכחי, "ג'יי קלי", בעייתי עוד יותר.

כל גולם הופך לפרפר ולכל במאי יש שלב שהוא חושב שהוא פליני. זה קרה לוודי אלן ולכן רק מתבקש שזה יקרה לבאומבך, שהוא במובן מסוים ממשיך דרכו כאחד הקולנוענים הניו יורקים האינטלקטואלים הבולטים של ימינו (רק הרבה פחות מפוקפק, כמובן). "ג'יי קלי" מסמל את השלב הבלתי נמנע, מסתבר, שבו הוא מחקה את וודי אלן כשזה חיקה את הבמאי האיטלקי ויוצר את גרסת 2025 ל"לה דולצ'ה ויטה". זה נורא כמו שזה נשמע.

הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל ונציה, משם יצא בידיים ריקות, ועולה השבוע לסיבוב קצר באקרנים לפי שינחת עוד שבועיים בנטפליקס, שהפיקו אותו. לא מפתיע לגלות שהם נתנו לזה גב - כל שירות סטרימינג בימינו ייתן צ'ק פתוח לכל במאי בעל שם שיביא איתו את המוניטין שלו וכמה כוכבים במעמדו.
ג'ורג' קלוני מככב כאן, בתפקיד מי שהסרט נקרא בשמו - ג'יי קלי, כוכב הקולנוע האחרון. הוא נצר אחרון לדור הנפילים: שחקני קולנוע שהם קונצנזוס, שכולם מזהים אותם, שמשחקים בשוברי קופות הוליוודיים ובו בזמן נחשבים לאגדות בקרב חובבי קולנוע איכותי בצרפת.

אחת הבעיות בסרט היא שאנחנו כבר מעבר לשלב הזה - כבר אין היום כוכבים כמו ג'יי קלי, אפילו לא אחד. בטח שג'ורג' קלוני, המגלם אותו, אינו כזה. כאן גם הזמן לגילוי נאות: אני לא סובל את קלוני, ולא היה שום סיכוי שאוהב סרט המונח כולו על כתפיו. "ג'יי קלי" חושף מחדש עד כמה הוא שחקן מתאמץ ובינוני, שכאילו יש לו את זה ובעצם אין לו (וכבמאי הוא עוד יותר נוראי, אבל זה כבר סיפור אחר).

הסרט עוקב אחר גיבורו כשהוא יוצא לקבל פרס בפסטיבל באיטליה, ועל הדרך מתעמת עם דמויות מעברו. הוא עצמו מנסה להתפייס עם בנותיו המנוכרות, בשעה שחבר לספסל הלימודים מבית הספר למשחק מגיח מן הצללים כדי לסגור איתו חשבון. מי שמלווה אותו כל העת הוא סוכנו הנאמן, בגילומו של אדם סנדלר בתפקיד חלש מאוד. "ג'יי קלי" הוא מסוג הפרויקטים הללו בהם כל אחד מן השחקנים חייב להיות שם גדול, אפילו אם התפקיד שלו קטן. את אחת הדמויות האיטלקיות, למשל, מגלמת אלבה רורוואכר, אולי השחקנית האיטלקייה הכי בולטת היום, בתפקיד שמעליב את מידותיה. עוד משתתפים לורה דרן, אמילי מורטימר, פטריק ווילסון, ג'ים ברודבנט וגם זוגתו של הבמאי, גרטה גרוויג. אף אחד מהם לא גואל את הסרט ולו קצת. חיי נפשי שאין בו אפילו רגע אחד מוצלח. יש סצינה שבה הגיבור נוגס בעוגת גבינה איטלקית והיא נראית טעימה - וזהו בערך.

התסריט בנאלי באופן כמעט תמוה. הכוכב חש ריקנות והחמצה. אבא שלו קריר. הבת שלו כועסת שזנח אותה. החבר מן העבר מקנא בו. הסוכן פספס את חייו האישיים בשבילו - הכל כל כך צפוי, וכל כך לעוס, ממש כמו אותה עוגת גבינה שהזכרנו.

הסרט היה יכול להיות מעניין הרבה יותר אם בטוויסט סטייל "אושן 12" שבו השתתף, קלוני היה מגלם את עצמו - לא גרסה של עצמו, אלא את עצמו ממש. יש רגע אחד שמתקרב לכך: בשלב מסוים אנו חוזים בקטעים מן הסרטים שג'יי קלי הבדיוני עשה לכאורה, ואלה סצינות הלקוחות מן הסרטים של קלוני. זה רגע מעניין, אבל הוא מגיע מאוחר מדי, וזה מעט מדי. חבל שלא כל הסרט נוקט בגישה המעניינת הזו, אבל אולי זה כבר היה צעד אחד רחוק מדי בשביל נטפליקס.

במקום זה קיבלנו פרויקט שהוא אינטלקטואלי, אמנותי ומאתגר רק בכאילו, ומתגלה כחיקוי לא מוצלח וזיוף אחד גדול. למרבה האירוניה, "ג'יי קלי" נפתח עם ציטוט על החשיבות שבלהיות אתה עצמך, מנטרה שמלווה את הסרט לכל אורכו, למרות שבאומבך לא נאמן לה ומנסה להיות וודי פליני. הלוואי שזו הפעם האחרונה, ושלהבא באמת יחזור להיות עצמו. לא שאכפת לו, אבל אני מחכה לזה בכיליון עיניים.