כלל יסוד של הקומדיה הישראלית, כפי שיודע כל אזרח של מדינת ישראל, הוא שאין דבר מגוחך כמו צה"ל. אם להיות ספציפיים: איך שמדברים בצה"ל. הפאתוס הנלעג, השפה הפנימית שהיא מין עברית משובשת ומטומטמת והחשיבות העצמית המוגזמת אולי נראים הגיוניים בתוך המכונה, אבל מרגע שיוצאים ממנה קשה להאמין שיש אנשים עם כבוד עצמי שמדברים ככה. מהמסורת של הלהקות הצבאיות, דרך קמר"ש הלור"ל של "גבעת חלפון" ועד "אפס ביחסי אנוש" ו"המפקדת", קומיקאים מבריקים זיהו את הפער הבלתי נתפס בין הפרה הקדושה הגדולה האחרונה בתרבות ובחברה הישראלית לבין האבסורד המילולי שמפעיל אותה, והקהל מבין מצוין את הבדיחה.
האחרון שמצטרף לשרשרת הזאת הוא ערן זרחוביץ', מהקומיקאים הגאוניים בישראל. הוא עושה זאת בסדרה החדשה "מטכ"ליסטים", שאותה יצר (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר) ובה הוא מככב בדמותו של ברוך סנדו, מין רס"ר ותיק מאוד ונלעג מאוד בבסיס סיירת מטכ"ל בשנות ה-90, שאיש אינו מכבד אותו. הוא מתפייט על מורשת הקרב שהכיר מהצד, מכיר בעל פה את "מבצע יונתן", עושה הכול כדי להאריך את השירות ומנסה להשפיע על האימונים - מה שרק גורם לאוסף של תקריות איומות. הוא משקר למשפחתו וכל סובביו ומעמיד פנים שהוא בכיר בפיקוד ומסתובב כמו מלך (ומנהל רומן עם אחראית המטבח, בגילומה של לירז חממי, "מנאייכ"), אבל למעשה כל סביבת הקצינים והלוחמים בזה לו ומשפילה אותו.
את התסכול הוא מוציא בבית, בעיקר על בנו רני (אמיר טסלר, "המזח"), שאם לא די בכך שהוא לא קרבי (או, הבושה!), יש לו שומה ליד העין, מה שגורר הערות נבזיות ומרושעות כלפיו לאורך כל חייו. שרשרת אירועים מובילה לכך שהבן נמשך ליחידה ומתחיל לשרת כשק"מיסט עבור לוחמי הסיירת - כפי שהיה זרחוביץ' בעצמו, שהסדרה מבוססת על חוויותיו מזמן השירות (אין כאן אפילו ניסיון הרחקה, שהרי רני וערן הוא שמות כמעט זהים).
הדמות הזאת, הבן-השק"מיסט - טסלר, כחפ"ש בן 19 שרק רוצה שיניחו לו, מצוין כבכל הופעותיו הקודמות בטלוויזיה - היא כביכול הדמות הראשית. דרך העיניים שלו ושל חבורת אאוטסיידרים שמורכבת מעובדי רס"ר, ספר ורל"שית שנזרקה מלשכת מפקד הסיירת כי היא "לא מתאימה להיות חלון הראווה של היחידה" (טליה ברטפלד, "המפקדת"), נחשפת יחידת העלית כפארסה של גבריות רעילה וזחוחה, שבה "יש אלים ופועלים". הראשונים משתמשים ביוקרה, בקשרים המשפחתיים ובמעמד כדי לדרוך על כל היתר, כאילו בצחוק וברוח טובה, אך למעשה ברשעות ובריונות של אנשים קטנים שתמיד מנצחים כי הכוח אצלם. העובדה שהיחידה לא מקבלת מבצעים מהרמטכ"ל, איש חיל הים לשעבר שמעדיף את שייטת 13 ובעצמו דמות די מטומטמת (יעקב זדה דניאל בתפקיד אורח נהדר, בדמות הפוכה מזו של המפק"צ שגילם ב"פאודה"), ושמפקד היחידה בעצמו הוא טיפוס נטול ביטחון או עמוד שדרה מתחת למדים (אלון חמאווי), רק מוסיפה לפירוק המיתוס. במקרה או שלא, את הסדרה ביים בועז פרנקל, שעמד מאחורי המצלמה גם ב"חזרות" - סדרה אחרת שתיארה פער עמוק בין דימוי, הצלחה וזוהר לבין המציאות הלא-נוצצת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
ברמת הגיבור, זהו רובד סטנדרטי וצפוי יחסית של עלילה בנוסח "האנשים שלא סופרים אותם עוד יראו לכולם שאי אפשר להתעלם מהם" בגרסתה הצבאית. אלא שגם אם רני השק"מיסט ימצא את ביטחונו העצמי ומקומו דווקא בזירה הזאת, תפקידו העיקרי בעלילה הוא לחשוף את הבלוף של אביו הרס"ר, שהוא-הוא המטאפורה שבבסיס הכול, מנוע העלילה העיקרי והתפקיד המשמעותי ביותר. עולה בראש דמותו של רמי הויברגר במערכון "ציטוטי רס"ר" הבלתי נשכח של החמישייה הקאמרית, שבה הנגד דורש מהחיילים לזהות ציטוטים של ג'ון לנון, אלכסנדר פופ ויונה וולך, ברוח "הגיהנום הוא הזולת, שמור על ניקיונו" - ונדמה שאפשר לתמצת את "מטכ"ליסטים" במשפט הזה ושהיא אף קורצת אליו במוצהר באחת הסצינות.
הרס"ר הוא שאחראי כביכול על הסדר הטוב, על "הנראות ופני היחידה", אלא שסנדו חי ונושם את המיתוס שלה ולא רואה אותה כמו שהיא באמת, אפילו כשהוא עצמו הופך להיות הקורבן של הרוח הזאת. הוא שואף לתקן את הקלקול, לעמוד בסטנדרטים גבוהים של ייצוגיות, תפקוד וחיילות, אבל הוא בכלל לא מזהה שהוא רק משרת את הסדר המעוות. הוא עצמו יצור כה נלעג, ששום דבר בחייו לא עומד בסטנדרט הגבוה שהוא מטיף אליו, לא בעולם הצבאי שהוא מכור אליו, ולא בביתו. אין בו אפילו חן של לוזרים, ולא הדמויות ולא הצופים אוהבים אותו.
אמנם, זרחוביץ', כקומיקאי המבריק שהוא, בורא את סנדו כדמות קומית למחצה שהייתה יכולה להשתלב בסדרת מערכונים של "ארץ נהדרת". בחציה הפארודי הוא מכניס את כל הקלישאות הצה"ליות, את שפת הבסיסים, את ההתחזות שלו ללוחם עז נפש ואת האובססיה לתהילת העבר ובפרט למבצע אנטבה והמרצדס המפורסמת - שמגלמת אף היא, בלי לחשוף ספוילרים, תפקיד מטאפורי בעלילת ניפוץ המיתוס. אבל הטון העיקרי של הדמות הזאת, ושל הסדרה כולה, הוא לא לגמרי טון משעשע אלא מדכא. דמויות רבות מושפלות שוב ושוב, מובסות שוב ושוב. גם כשסנדו או בנו רני זוכים ב"ניצחונות", אלה ניצחונות רעים. בתיאור הטלוויזיוני הזה של "היחידה" אין תהילה, אין אחווה, אין אמון ואין אמפתיה. הכול ריק ונשען על הדי העבר.
כך שבמובן הזה, גם אם על הנייר זו סדרה קומית, היא לא מאוד מצחיקה אלא אפילו עצובה, לפחות על סמך ארבעת הפרקים הראשונים מתוכה שנשלחו לביקורת. זה קשור בוודאי בזמן הנוכחי: גם אם נכתבה מן הסתם לפני הקטסטרופה של אוקטובר 2023, "מטכ"ליסטים" מתכתבת עם שחיקת המיתוס הצה"לי לאורך השנתיים האחרונות והאתוסים הקשורים בו. סנדו חי בעבר פשוט מפני שהעבר הוא הזמן היחיד שיכול להכיל אותו. בהווה כל זה נראה כמו עולם רחוק.