שש שנים עברו מאז ההופעה הקולנועית האחרונה של גווינת' פאלטרו. אם מורידים מהרשימה את התפקידים שמגיעים עם לוגו של מארוול בפתיחה, זה בעצם עשור - וגם אז היה מדובר ב"צ'ארלי מורדכי" הנלעג עם ג'וני דפ, שזכה לציון עגבניות רקובות מפואר של 12 אחוז. בשני העשורים האחרונים היא העבירה את קריירת המשחק שלה לאש הכי קטנה בכיריים. הבלחה בסרט גיבורים כלשהו בתור פפר פוטס מפעם לפעם, קריינות או תפקיד טלוויזיוני מזדמן, לא הרבה מעבר.
היא מעולם לא פרשה מהמשחק באופן רשמי, פשוט היה לה משהו שהרבה יותר עניין אותה - Goop, מותג הלייפסטייל שלה. המותג מוכר ומשווק מוצרים מכל הבא ליד לקהל יעד נשי, ממוצרי טיפוח דרך בגדים, פיצ'יפקעס לבית או צעצועי מין ועד תוספי תזונה, כמובן עם גיבוי של בלוג ופודקאסט. כמו מרת'ה סטיוארט, רק עם שערוריות שקשורות לנרות בריח איברי מין ולא למאסר בפועל. עולם הקולנוע כבר נראה כמו זיכרון עבר מעומעם, וממש לא בטוח שזה הפריע לה. אולי היא אפילו לא הייתה טורחת לחזור אם ההצעה לתפקיד קאמבק לא הייתה בסרט של ג'וש ספדי, ואם לא היה לה אח קולנוען שיתעקש שלבמאי כמו ספדי אומרים כן ורק אז בודקים מה התפקיד.
והנה, היא שוב בעניינים, עוברת מאולפן לאולפן כמקובל בעונת הפרסים כדי להרים לסרטה החדש "מרטי סופרים". בדרך היא מספיק גם לעצור במסיבת עיתונאים וירטואלית עם מצביעים לפרסי גלובוס הזהב. "ברור שהיה לי איזשהו חשש לחזור", היא משיבה לשאלת וואלה תרבות על הופעת הקאמבק שלה. "לשמחתי היום הראשון לצילומים היה באולם תיאטרון, בשביל סצנה של חזרה להצגה. בגלל שהתחלתי את הקריירה שלי בתיאטרון - ושהמצלמה הייתה ממש רחוקה ממני כשהתחלנו לצלם - הרגשתי כל כך בבית. לרגע הרגשתי כאילו אני שוב על הבמה, והרי אני יודעת איך עושים את זה".
סרטו של ספדי, המועמד לשלושה גלובוסים מוזהבים, עוסק בשחקן טניס שולחן שאפתן וחצוף בגילומו של טימות'י שאלאמה. מרטי משוכנע שהכישרון, התושייה והתחמנות שלו עוד יקפיצו אותו מדירה מתפרקת בניו יורק לתהילה בינלאומית, והתחנה הראשונה היא האליפות בלונדון. שם הוא פוגש במקרה גם את קיי סטון, כוכבת עבר שוויתרה על המשחק כדי להינשא לאיש עסקים עשיר אבל עדיין נראית כמו סופרסטאר. למרות שמעולם לא ראה סרט שלה או אפילו שמע עליה, מרטי מסמן אותה מיד כמטרה ובין השניים נוצר במהרה חיבור מלהיב כמו שהוא מסוכן.
פאלטרו וספדי בנו לדמותה של קיי סיפור חיים שלם שרק חלק קטן ממנו מוזכר מפורש בסרט. היא מתארת אותה כאישה ש"חטפה בעיטות ומנסה לקום בחזרה אחרי הרבה אובדן וכאב לב". הנסיבות שונות בתכלית - סטון היא אם שכולה הכלואה בנישואים רקובים - אבל פאלטרו אומרת שהזדהתה למדי עם החששות הנלווים לחזרה אל אור הזרקורים: "הרבה נשים מוצאות את עצמן בגיל המעבר מתעסקות בשאלות על מה המטרה שלהן, איך הן רוצות להעביר את החצי השני של חייהן. זה משהו שמעסיק אותי ושמעסיק גם אותה. היא מחפשת משמעות, היא רוצה להתחבר מחדש ללב שלה, וזה מוביל אותה למרדף הזה אחרי קאמבק".
אווירה של חופש על הסט
דבר או שניים השתנו בהוליווד מאז התפקיד הגדול האחרון של פאלטרו. זו הפעם הראשונה, למשל, שהיא עובדת בהפקה שכוללת תיאום אינטימיות - תפקיד שהפך נפוץ הרבה יותר בהפקות סרטים בעקבות מי טו. פאלטרו מתארת את השינוי הזה כ"פנטסטי ומשמח", שזה לא מפתיע כשזוכרים שהיא הייתה אחת מהכוכבות שחשפו בפומבי את היחס החזירי שספגו מהארווי ווינסטין.
להבדיל, לפאלטרו גם לא היה מושג של ממש לגבי מידת הפופולריות של השחקן שלצידו, לפחות עד שתמונות של השניים מהסט הגיעו לרשת וזכו לתגובות נלהבות בהרבה משציפתה. אולי זה לא רק בגלל שאלאמה, שהיא מתארת כ"אדם מדהים, כל כך מוכשר ועם מחשבה מקורית לגמרי", אלא גם בגלל ההתלהבות העכשווית מיצירות על קשרים עם פער גילאים לטובתה של האישה. "החברה שלנו נוטה לראות בשיפוטיות יחסים בין אישה מבוגרת לגבר צעיר, ואני חושבת שזה מאוד לא הוגן", היא אומרת, אבל מבדילה את המציאות מהייצוג במדיה: "יש סיבה שסרטים על הנושא הזה תמיד מצליחים לעורר תגובה בקהל. לנשים בנות 40 ומעלה יש עניין ברומנטיקה, במיניות, צופות בגילאים האלה רוצות לראות נשים שמוצגות כדמויות שלמות ועגולות. כנראה שיש פה גם אלמנט של פנטזיה, אפילו כשאני חושבת על קבוצות ווטסאפ לאמהות שאני חברה בהן - כולן כל כך התרגשו שם לגלות שיש לי סצנות נועזות עם טימותי שאלאמה".
כיאה לאשת עסקים שפונה בעיקר לקהל יעד נשי, פאלטרו מנצלת כל הזדמנות בשיחה לדבר על החוויה הנשית ועל הנשים שהיא מעריצה. היא מציינת בהערצה את גרייס קלי, שעוררה בה השראה עבור התפקיד החדש, חברות וקולגות כמו ג'ניפר לופז, קמרון דיאז, מריל סטריפ ואמה סטון, ומוסיפה גם את מי שהיא מעידה שהייתה "מעריצה מטורפת" שלה כשרק התחילה לחלום על קריירת משחק: ג'וליה רוברטס. במיוחד היא מוקירה את העובדה שבתעשייה פועלות כיום גם הרבה שחקניות מרשימות מעל גיל 50, והיא מוסיפה לרשימה הזו גם את עצמה. ולמה לא, בעצם - כשהיא מסתכלת לאחור היא רואה קריירה שהיא גאה ואסירת תודה עליה, כולל ההופעה זוכת האוסקר ב"שייקספיר מאוהב" וסרטים כמו "משפחת טננבאום", "הכישרון של מר ריפלי" ו"שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר, סרט הפריצה שלה שלאחרונה מלאו 30 שנה לצאתו. היום היא מודה שאמנם היה לה ממש כיף על הסט, אבל בזמן אמת היא "לא בהכרח האמינה" שמישהו בכלל ירצה ללכת לקולנוע בשביל לראות סרט כל כך אפל. כשהיא נשאל מה למדה מהעבודה עם פול תומאס אנדרסון, ווס אנדרסון ובמאים נוספים ששמם לא אנדרסון, היא מצביעה על חזון ספציפי ומגובש: "הם ידעו מה הם רוצים, איך הם רוצים שייראה הסט, התלבושות, הכול. זה משהו שגם לג'וש ספדי יש. מאוד מעניין לעבוד איתו, הוא אוהב משחק ושחקנים ותמיד מושך את ההופעות לכיוון מאוד גולמי, יש על הסט שלו אווירה של חופש", היא אומרת.
"הוא אוהב לעשות ניסיונות - 'עכשיו תצעקי!', 'עכשיו תעשי את זה' - אבל הרבה מהעבודה על הדמות היא משהו שעשינו עוד לפני שמשהו צולם, הוא בנה אותה יחד איתי כמו אדריכל. אני מאוד מעריכה יוצרים שפשוט יכולים לראות את התמונה המלאה הזו בראש שלהם. זה כישרון מדהים, לי אין אותו. אז אני מנסה לתת להם את מה שהם רוצים ולעשות את החלק שלי בתמונה הזאת בצורה הכי טובה".