התחקירים המזעזעים האלה צריכים להיות עדויות בוועדת חקירה, לא כתבות בפריים טיים

ה"ניצחון המוחלט" של ביבי כבר מזמן כאן. ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השבעה באוקטובר, כזאת שתרד לעומק המחדל שהוביל לאסון הגדול בתולדות המדינה, היא כבר מזמן דיון פוליטי. ממש כמו שנתניהו אוהב: "אנחנו והם". "אנחנו" מייצג את כל מי שמרגישים סבבה עם זה שראש הממשלה, שכיהן בזמן השבעה באוקטובר, יהיה גם זה שיחקור את עצמו. ו"הם" מייצג אנשים שונים בדעותיהם, מרקעים ומקומות שונים, שרוצים ועדת חקירה שתגיע לחקר האמת. כן, גם אם נתניהו לא יימצא האשם היחיד באירועים, וברור מאליו שהוא לא היחיד.

ובינתיים, עד ששר התקשורת שלמה קרעי יגיע ל"ניצחון המוחלט" שלו, וכבר לא תהיה כאן תקשורת חופשית שתוכל לשתף את הציבור גם במידע שלא נוח לממשלה, מתפרסמות כאן מדי ערב עדויות שהיו צריכות להיות חלק מאותה ועדת חקירה ממלכתית. אתמול, במהדורה המרכזית של קשת 12, תחת הכותרת "חשיפה", הביא הכתב לענייני ערבים אוהד חמו מסמך בן 11 עמודים שנכתב לפני השבעה באוקטובר, ובו מנתחים אנשי המודיעין של חמאס את התפיסה הישראלית של הארגון. הם מסבירים בעצמם לראשי חמאס באותה תקופה, לשמחתנו כולם כבר לא בחיים, מדוע זה הזמן הנכון לתקוף.

כסתם ישראלי, הכתבה הזאת גרמה לי להתכווצויות קשות בבטן. אני לא יכול לדמיין איך מרגישים הורים שכולים ובני משפחה שאיבדו את היקר להם מכל באותו יום נורא ובכל הימים הנוראיים מאז. מרוב הרעש ועודף האינפורמציה שכולנו מוצפים בהם מאז פרוץ המלחמה, קל לשכוח כמה הכול היה מול הפנים של כולנו וכמה שאננים היינו. אולי קל לנו לשכוח כי אנחנו, רוב האנשים שחיים כאן, איבדנו כמה שנים של בריאות, אולי נפגע לנו רכוש ואולי יותר מפחיד לנו לטוס לחו"ל. אבל חיים בינינו לא מעט אנשים שוועדה כזאת, שתעבור על חומרים כמו אלה שחשף אתמול חמו, תספק להם אולי סגירת מעגל, אולי הבטחה לכך שהקורבן שהם הקריבו יהיה האחרון.

שלושה מרואיינים בלבד הופיעו בתחקיר הזה: יהונתן דחוח הלוי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון; תא"ל ערן אורטל, ראש התוכנית הצבאית במרכז בגין סאדאת ומי שכתב את הספר "המלחמה שלפני", שבאירוניה מקאברית התפרסם שבעה חודשים לפני השבעה באוקטובר; וד"ר רונית מרזן, שחוקרת את התרבות והחברה הפלסטינית ומסבירה במילים פשוטות, בצורה כמעט גיא פינסית, למה יחיא סינוואר הרגיש שהוא מחויב לצאת למתקפה נגד ישראל.

הרבה מידע הוצף בתחקיר הזה: מהפרשנות של חמאס למלחמת צוק איתן וההבנה שלהם שישראל לא מבינה את האיום שהם מציבים בפניה, דרך ההסתכלות שלהם על מבצע שומר החומות כסימן לחולשה הפנימית של ישראל בהתמודדות מול ירי לעבר גוש דן, וכלה בעוד ועוד סימנים לכישלון המודיעיני שהיה כאן וההתעלמות של ישראל ממידע שהגיע מהתצפיתניות האמיצות שהיו על הגדר. הכול מעלה תמונה כל כך עגומה, עד שקשה מאוד להמשיך הלאה ולשחרר. ויותר מכול, המחשבה שיש מי שרוצים שהלקח לא באמת יילמד, כי אם הוא יילמד הם יאבדו את הכיסא שלהם, היא תובנה מטרידה במיוחד.

לא רק חשיפת המסמך המודיעיני של חמאס הייתה צריכה להפוך לחלק מוועדת חקירה רצינית. גם מי שצפו אמש בחדשות 13 קיבלו תיעוד מזעזע של אחד האירועים היותר קשים שקרו כאן בשבת השחורה ההיא. הכתבה של מיה איידן הייתה המשך לתיעוד שנחשף בחדשות השבת, שהתחקה אחר חלק מהקורבנות שאיבדו את חייהם בצומת שער הנגב. איידן פגשה בה קרובי משפחה של מי שאיבדו את חייהם במארב האכזרי של מחבלי חמאס, שהצליחו בלא מפריע להשתלט על הצומת. קשה עדיין למפות את כל מה שקרה ביום ההוא, אבל אסון צומת שער הנגב בולט בזכות התיעוד שהועבר בשידור חי למרכז השליטה בבסיס פלמחים, שבו ראו מי שראו את כל הרצח וההרג בשידור חי, ואפילו לא הצליחו לעזור.

ועדת חקירה ממלכתית תצטרך לעשות עבודה מעמיקה יותר מהכתבות המטלטלות האלה, אבל לצד זה אולי היא גם תוכל לספק לכולנו, כישראלים, ביביסטים ולא ביביסטים, מסקנות שימנעו את חזרתו של אסון נוסף. מסקנות שיהיו הרבה פחות נעימות מהמבטים העצובים והנשיפות הכבדות של יונית לוי ואודי סגל, בהתאמה, אבל כנראה שהן הרבה יותר הכרחיות לעתיד של כולנו.