אם "ארץ נהדרת" מודל '25 הייתה בן אדם, כנראה שהיא הייתה מסוג האנשים שמעלים אלבום סיכום שנה לאינסטגרם ("איזו שנה זו הייתה דאמפ חחח סמיילי קורץ"). אתם יודעים, תמונה ראשונה מהחופשה בניו יורק (אולי ביקור אצל ההשראה "סאטרדיי נייט לייב"?), כמה תמונות מפדחות מחולקות לפי חודשים, ולסיום תמונה שמוציאה אותה הכי טוב בליווי כיתוב מודע לעצמו.
נדמה שאם יש משהו שהשנה האחרונה לימדה אותנו, הוא שלא לגמרי ברור אם "ארץ נהדרת" היא עדיין תוכנית סאטירה, אבל אין ספק שהיא תוכנית שמתאמצת מאוד לרצות את כולם. תוכנית סיום השנה לא הייתה לקט, אך הצליחה לרכז בתוכה את כל מה שעבד ולא עבד בעונה הנוכחית.
לדוגמה מערכון הפתיחה, שבעבר היה המקום הנשכני והחד ביותר של הפרק, הוקדש לקטע שהרגיש כאילו נשלף הישר מהארכיון. אזרחים שונים מסכמים בו את השנה שעברה, כשהם, ממש כמו ראש הממשלה, משתמשים במילה "תקומה" כדי להחליף מילים כמו קושי, ייאוש ודיכאון. זה הפאנץ'. ואם במקרה לא הבנתם, הוא גם נדחף לגרון באמצעות שקופית מסכמת בסוף. בשביל רמה כזו של בדיחות, רובנו מחזיקים חבר מצחיק או דוד, ולא צריך חדר כותבים עם המשכורות הגבוהות בישראל.
לאורך העונה, וגם אמש, היה מעניין יותר לבחון לאילו אירועים "ארץ נהדרת" בוחרת שלא להתייחס מאשר למה שכן נכנס לשידור. בין הנושאים שנותרו מחוץ לפרק היו הגילויים החדשים והמדאיגים בפרשת אלי פלדשטיין וקטארגייט, אולי הסיפור החדשותי הבולט ביותר של השבועיים האחרונים.
פרשייה סוערת נוספת שנעדרה מהתוכנית היא טקס פרסי הקולנוע ה"ממלכתי" של שר התרבות מיקי זוהר. טקס שעורר מהומה משמעותית בעולם הקולנוע המקומי, הוביל להאשמות הדדיות בסחיטה ואיומים, והסתיים בקול ענות חלושה. האם היעדרותו מהפרק קשורה לקשרים של קשת עם משה אדרי, האיש שמחזיק את הקולנוע המקומי בידיו ותמך בטקס?
תצוגת תכלית פושרת
כששניים מהנושאים הבוערים של השבוע לא מצאו את דרכם לתוכנית, נותרנו עם כוכב העונה הנוכחית והחיים שלנו בכלל: דונלד טראמפ (עומר עציון), הפעם בתלבושת סנטה קלאוס, כשביבי יושב על חיקו כמו ילד טוב וממתין למתנות. כבר נכתב לא פעם שהחיקוי של עציון לטראמפ הוא מהטובים שנראו כאן, במיוחד בתוכנית שבאופן מסורתי מתקשה לחקות דמויות לא ישראליות. עם זאת, בדיחות כל כך תפלות ("קיש קוש קיש" במבטא אמריקאי כשח"כ יואב קיש מתקשר לביבי? באמת?) ופאנצ'ים שאפשר להריח ממרחק, כמו שרה נתניהו שלוקחת את כל שק המתנות ומשאירה לטראמפ פריט עלוב אחד, הפכו את המערכון לארוך במיוחד ובעיקר עקר. אפילו דמותו של ארדואן (פיניש), שחולקת מימיקה כמעט זהה לזו של זופר אבדיה, לא הצליחה להציל את הסיטואציה.
ובאמת, למנות את הפספוסים של תוכנית סיום השנה מרגיש כמעט כמו לעבור על רשימת הכשלונות של ממשלת ישראל בשלוש השנים האחרונות. המערכון על הזנחת קריית שמונה, עם מוכר הפלאפל (אוראל צברי) שנותר נותן השירות האחרון בעיר, היה דוגמה לאופן שבו לוקחים נושא חשוב ומעניקים לו טיפול פרווה. כך גם מערכון הפרוטקשן בבית החולים בבאר שבע, שלא חידש דבר. מערכון ההאקר האיראני בגילומו של יניב ביטון התגלה כלקט של סרטונים מביכים שפוליטיקאים מעלים לרשתות, ואפילו סיכום השנה בטינדר, שלמרות הקסם הידוע של ליאת הר לב ועומר עציון, לא הצליח להתרומם מעבר לחביב.
וזו עוד הצלחה יחסית לעומת המגה-נפילה של הערב, מערכון זמרי השנה, שבו פאר טסי (מריאנו) ונסרין (שני כהן) הגיעו לאולפן כדי לדבר על ההצלחות שלהם. פאר טסי, כפי שקיציס הסביר לצופים בפתיח, בנה לעצמו קאמבק מרשים בזכות הימנעות כמעט מוחלטת מראיונות ונוכחות ברשתות. תובנה די בסיסית. הבחירה לאפשר לו להתבטא רק באמצעות ציטוטים משיריו הייתה פאנץ' שבעבר ספק אם היה עובר את סיעור המוחות הראשוני. גם נסרין של כהן יצאה מפוספסת לחלוטין, וחבל, כי מדובר באישה כל כך מצחיקה במציאות, עם אינספור כיוונים אפשריים.
תודה לאל על האס
למזלה של "ארץ" ובעיקר לנו, יש לה עדיין את פורטרט ואת ערן זרחוביץ'. כן, האס של "ארץ", שמסוגל להציל גם את הפרקים העגומים ביותר, שוב הגיע להצלה. החיקוי המבריק שלו לרון רונזפלד ולהקת שני הלהיטים מהניינטיז, שהודחה השבוע מ"הכוכב הבא", סיפקו ל"ארץ נהדרת" גלגל הצלה של ממש. הומור הנונסנס הילדותי של זרחוביץ' ("היא גרה בדיור מוגן ברמת אביב"), יחד עם היכולת שלו לחקות כמעט כל דמות בצורה מושלמת, הפכו את ההופעה לשתי הדקות המצחיקות ביותר של הערב.
בדומה לכך, וגם כאן הקרדיט לא באמת שייך ל"ארץ", הקטע מהפודקאסט של אשר בן עוז, סליחה "פוסקאס", בעיקר עורר חשק להפסיק לצפות בתוכנית ולטוס לפרק המלא. בסופו של דבר, האמירה הסאטירית הכי נוקבת של הערב הגיעה דווקא בדברי הסיום של קיציס: "עוד תהיה לנו ארץ נהדרת". אמן ואמן.