אם יש לכם חולשה לגברים מזדקנים שעדיין חובשים כובע סטטסון ומגפי בוקרים, אם וייב של דיינר אמריקאי בצידי כבישים שנמתחים לקילומטרים עושה לכם את זה, אם אנשים שמצטטים סופרים אמריקאיים משנות ה-60' ושומעים רק מוזיקה שבאה בתקליטים מקסימים אתכם - מצאתם את הסדרה בשבילכם.
"כל האמת" ("The Lowdown"), דרמת-הפשע הקומית של היוצר המוערך סטרלין הארג'ו ("כלבי השמורה") בדיסני פלוס, היא מכתב אהבה לאמריקנה וינטג', כפי שהיא משתקפת בספרי מתח ומסתורין רכי כריכה של אמצע המאה ה-20, או בסרטי בלש קשוח-אבל-קצת-לוזר. העלילה, הדמויות, העיצוב והצילום, כולם נועדו להפעיל אצל הצופים האמריקאים את מנגנון הנוסטלגיה למקום מסוים וזמן מסוים, שאנחנו הישראלים מכירים בעיקר בסרטים וספרים.
אבל האמת היא שלא צריך להכיר את כל הרפרנסים לכל הסופרים (בראשם סופר הנואר ג'ים תומפסון, שספריו הם ממש חלק מהעלילה) וסרטי המערבונים וה"פילם נואר", או בהכרח לזהות את השפעות סרטים כמו "צ'יינהטאון", "ביג לבובסקי" או של האחים כהן (נוכחותו של טים בלייק נלסון מ"אחי, איפה אתה?" בהחלט מסייעת בכך). לא חייבים להגיע לסדרה עם ידע והבנה של המחוות לעיתונאים חוקרים כמו האנטר ס. תומפסון ("פחד ותיעוב בלאס וגאס") ולי רוי צ'פמן, העיתונאי והפעיל החברתי וחבר טוב של הארג'ו, שעליו מבוססת הדמות הראשית לי רייבון (בכיכובו של איתן הוק).
אם אתם סאקרים של סדרות מלאות טיפוסים צבעוניים שחוקרות את הסודות האפלים מתחת לקהילות אמריקאיות לכאורה-שלוות, הסדרה הזאת תכבוש אתכם מהפרק הראשון, והאחיזה שלה תתחזק עם כל הסתבכות של רייבון במהלך המצוד שלו אחר האמת ברחבי טולסה, אוקלהומה.
אתם מבינים, לי רייבון - בעל חנות לספרים משומשים ועיתונאי חוקר - רואה בעצמו "Truthstorian" (היסטוריון-אמת, בתרגום הפחות-יצירתי-בהכרח). מבחינתו האמת היא ערך עליון ובמהלך הסדרה אנחנו רואים איך הוא מוכן להמר ולסכן כמעט כל דבר - כולל החיים שלו - מתוך אמונה (אולי מאוד נאיבית) שאם האמת לצידו הוא לא יכול להיפגע. הוא מפרסם תחקיר חושפני על משפחת וושברג העשירה והחזקה בטולסה, שזה כבר סיכון, אבל כאשר מיד אחר כך דייל וושברג (נלסון), האח הבעייתי של המשפחה, מתאבד, לי מוצא את עצמו נשאב לתוך קונספירציה אפלה החושפת שחיתות מערכתית וגזענות עמוקה בעיר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
אהבה במגפי בוקרים
רייבון הוא התגלמות הדמות הקלאסית של חוקר/בלש לוזר שלא מסוגל להניח לדברים גם כשאיומים הופכים לאלימות אמיתית כלפיו. כמעט מיד הוא מותקף בגלל החטטנות שלו, כך שרוב הסדרה הוא מסתובב חבול ופצוע עם פנס בעין, מה שלא עוזר למראה המרושל שלו. השיער הפרוע, הבגדים המבולגנים, הוואן הלבן המתפרק שבו הוא נוסע (כל בלש חסר מזל חייב רכב עם אופי), גורמים לו להיראות יותר כמו הומלס מאדם מכובד.
נוספים על זה חוסר היכולת של להיות האב האחראי עבור בתו המתבגרת פרנסיס (ריאן קירה ארמסטרונג, "אן עם הצמות") וברקע כשלון נישואיו לאמא שלה, אותה הוא עדיין אוהב, וברור שמדובר בבנאדם שכולו בלאגן והחלטות מפוקפקות. ועם זאת, האנטי-גיבור הזה הוא הגיבור שלנו, והסדרה עושה אידיאליזציה לערכים הבלתי מתפשרים שלו ולאורח החיים המחוספס שלו. המסר שהכי חשוב לו ללמד את בתו הוא, "אם האמת לא חשובה, שום דבר חשוב".
אית'ן הוק נכנס למגפי הבוקרים של רייבון באהבה ניכרת. הוא לא רק השחקן שמחזיק את כל הסדרה על כתפיו, נותן את הטון הקומי שלה ואת הלב, הוא גם המפיק והשותף ליצירה לצידו של הארג'ו, איתו שיתף פעולה גם בסדרתו הקודמת "כלבי השמורה", שבה גילם את אביה העלום של אלורה.
אותו חוש הומור ייחודי וחיבה לדמויות מקומיות אקצנטריות ואותנטיות שניתן היה לראות ביצירה הקודמת של הארג'ו בא גם פה לידי ביטוי, כולל כמובן אמריקאים-ילידים, הקהילה שממנה מגיע היוצר עצמו. סביב רייבון הוא מפזר דמויות רבות, חלקן משעשעות וחלקן מפחידות באמת, מבעלי חנויות קטנות שמפליא שעדיין קיימות, דרך פוליטיקאים חלקלקים, בריונים גלוחי-ראש, בטלנים שונים, וכל הדרך עד אנשים בעלי אג'נדות גזעניות שאפתניות.
חלק מהקאסט מוכר מתפקידים שונים ב"כלבי השמורה", וחלקם הוא פשוט הפתעות מהנות, כמו קייל מקלכלן ("טווין פיקס") בתור דונלד וושברג, אחיו של דייל המת ופוליטיקאי שאפתן, הראפר קילר מייק בתור מו"ל של עיתון מקומי, ופיטר דינקלג' שמפציע לפרק וכרגיל גונב את ההצגה.
פצעים פתוחים
אבל מהתלת הפשע המהנה הזו מבקשת לספר סיפור נרחב יותר. הווינטג' שלה הוא לא רק וייב אלא זיכרון, והמכות על פניו של הגיבור מייצגות חתכים ישנים בהרבה. טולסה, בה מתרחש הסיפור, משמשת כמיקרו-קוסמוס לאמריקה הפנימית, הלא זוהרת, שמתחת לפני השטח שלה ההיסטוריה האמריקאית עדיין מדממת, ולמרות הניסיון לטיוח-לבן, הפצעים עדיין פתוחים.
ברקע הסיפור קיים תמיד, ובשלב מסוים זה אפילו מוזכר במפורש, הטבח בטולסה בשנת 1921, אז תקף המון לבן את השכונה השחורה גרינווד והרג עשרות עד מאות תושבים (ההערכות נעות בין 30 ל-300 הרוגים). הסדרה מצביעה כיצד למרות הזמן שעבר וכל הקידמה, יש עדיין קולות חזקים במדינה שמדברים ופועלים עבור עליונות הגזע הלבן על פני שחורים וילידים.
"יש רק עלילה אחת: הדברים הם לא כמו שהם נראים". כך מצטט דייל וושברג את הסופר ג'ים תומפסון, ונראה שהסדרה כולה בנויה על האמת הזאת. העלילה מתפשטת מפרק לפרק כמו כתם נפט. העולם של הגיבור, שהתחיל בקטן, בין חנות הספרים שלו לבין הדיינר שבו הוא יושב קבוע - גדל ומתרחב עם כל אמת שהוא חושף.
בפרק הראשון קשה שלא לשאול את עצמנו: האם הפשע שרייבון חוקר באמת היה פשע? ובפרקים הבאים, תוך כדי שהגיבור והצופים מקבלים הצצה למיני-קהילות שונות ברחבי טולסה, מסוחרי אמנות קשוחים למבריחי קוויאר, ממועדונים סגורים של העשירים והמשפיעים, לילידים אמריקאיים שנלחמים על זכויותיהם הנעלמות - נראה שהחקירה של לי רק חושפת עוד ועוד סודות, קונספירציות, ואז פשעים בקנה מידה מזעזע.
אנחנו נסחבים איתו מנקודה לנקודה, מצרה להסתבכות, וצופים כיצד הלוזר הזה לא שוקל אפילו להפסיק את החיפוש האובססיבי שלו אחרי התשובות. בתור מי שלא התאהבה מיידית בגיבור הסתור בגילומו של הוק, העובדה ששום דבר לא הזיז אותו מהאמונות שלו היא זו שגרמה לי לחבב אותו בסופו של דבר. והאלמנט שגרם לפרקים הראשונים להיות איטיים בעיניי, כשגודל היריעה העלילתית עדיין לא היה ברור, הפך בהמשך לחוזק שלה בעיניי, ולדבר שמשך אותי פנימה. בחלק השני שלה אנחנו מתוגמלים לא רק בפואטיות של הקבלות הנרטיביות וקולנועיות, אלא גם מהסיפוק של קבלת תשובות לשאלות הרבות.
הפרק האחרון סוגר את הקצוות בצורה מהנה ביותר, גם אם היא מרגישה קצת אופטימית מדי בשביל נובלת פשע-נואר-שחורה שמתרחשת ביקום שבו, כפי שמסביר סוחר האמנות לפרנסיס בת ה-13, "כל העולם מושחת".
כל פרקי "כל האמת" זמינים בדיסני פלוס ישראל.