קבלו אותן: עשר הסדרות הטובות ביותר של 2025

הצביעו לסדרות שהכי אהבתם ב-2025
הסדרות הישראליות הטובות של השנה
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

דירוג סדרות 2025 של וואלה תרבות:
חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

מדרגים: עידו ישעיהו, ניר יהב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, נעמה רק, בן בירון, שירי ישועה וקרן מינביץ'.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: Andor
גוף שידור: דיסני פלוס
במצעד 2022: מקום 33

כבר בעונתה הראשונה, "אנדור" הייתה סדרה יוצאת דופן ביקום המתרחב ללא סוף של "מלחמת הכוכבים". מדובר במותחן ריגול פוליטי שעוסק באנשים שמובילים את המרד נגד האימפריה העריצה והאכזרית, סדרה שלוקחת את הזמן לפתח דמויות והתבססה יותר על דיאלוגים ופחות על סצנות מרדפים בחלל או קרבות עם חרבות אור. המאפיינים האלו הפכו אותה לתקווה החדשה עבור מעריצים שהתאכזבו מסדרות אחרות ביקום.

טוני גילרוי, התסריטאי והבמאי שנקרא לדגל כדי להציל את "רוג אחת" ועשה בו עבודה מופלאה, קיבל כאן את תפקיד השואוראנר מההתחלה. התוצאה: סדרת "מלחמת הכוכבים" שדיסני רק יכלו לחלום עליה, כזו שפונה גם לקהלים שאינם מכירים את היקום על בוריו, אך עדיין ממוקמת היטב בציר הזמן העמוס ומצליחה לקרוץ גם למעריצים האדוקים.

העונה השנייה קודרת בהרבה מקודמתה. עלילתה נפרשה על פני ארבע שנים, וההתפרשות הזו השאירה לא פעם בקיעי מידע שחבל שלא זכו להתייחסות. למשל, תגובתה של דדרה (דניס גוף), הקצינה האמביציוזית וקפוצת הישבן בשירות הביטחון של האימפריה, לקורותיו של סיריל (קייל סולר). זה מתסכל אפילו יותר בהתחשב בזמן המסך שזכתה לו הסכסוך הפנימי האלים של הלוחמים שאנדור נקלע אליו בפרקים הראשונים, ולבסוף לא הוביל לשום פואנטה.

ולמרות הכל, העונה השנייה של "אנדור" הייתה מרגשת ומהפכת קרביים. הציר העלילתי שעסק בתושביו השלווים של כוכב הלכת גורמן, עם האימפריה שמנסה ומצליחה לשטות ביקום כולו כדי להסית נגדם במטרה לכרות בחשאי את משאביהם, היה התגלמות מערערת של אמנות הספין והשופרות מטעם. שיאו האלים של הסיפור היה פשוט קשה לצפייה.

על אף שאולי לא מימשה את כל הפוטנציאל שלה, "אנדור" תיזכר כסדרה הטובה ביותר ביקום "מלחמת הכוכבים" עד כה, וסדרה מעולה בכלל. הזיכיון הזה - ואנחנו הצופים - ראויים לעוד מסוגה.

לביקורת המלאה על "אנדור".

שם מקורי: The Rehearsal
גוף שידור: יס, הוט וסלקום טיוי (במקור HBO, ובקרוב ב-HBO מקס ישראל)
במצעד 2022: מקום 11

שני דברים אפשר להגיד על נייתן פילדר שבשלב זה כבר לא נחשבים לספוילר: ראשית, הוא גאון. שנית, יש קומיקאים ושחקנים טובים ממנו, אבל אין אף אמן בתרבות הפופולרית העכשווית שמתקרב לרמת המחויבות שלו לאמנות שלו. בעצם, גם בהיסטוריה קשה למצוא כאלה. כן, יש שחקנים מתודיים, אבל פילדר בכלל לא שייך לז'אנר הזה. הוא לא מנסה להרגיש כמו הדמות, הוא פשוט בונה את העולם שבו היא חיה ומכניס את עצמו לתוכה. שובר את מושגי המציאות, מהנדס של התנהגות אנושית.

"חזרה גנרלית" היא לא בדיוק קומדיה, בטח שלא דרמה, היא לא דוקו אבל גם לא עלילתית באמת. בקצרה, בעונה השנייה אנחנו עוקבים אחר איש שבמשך שישה פרקים מנסה להביא לתודעה את התיאוריה שלו, לפיה רוב התאונות האוויריות נובעות מחוסר תקשורת בתא הטייס. לא נשמע מעניין במיוחד, נכון? אלא שברגע שהסדרה ממריאה אין לצופים מושג לאן היא תגיע.

הפרק האחרון של העונה השנייה, שאורכו כפול משאר הפרקים, כמעט גורם לשכוח את כל הקטעים הקורעים מצחוק שהתרחשו במהלכה: חנק מחלב אם, צנזורה אנטישמית בעקבות טבח ה-7 באוקטובר - כולל השוואה של רשת סטרימינג לנאצים - הריאליטי המוזיקלי המיותר והקורע בהיסטוריה, ושחזור מדהים של אחת מהסצנות האיקוניות של ניו יורק עם פסקול שלא ייצא מהאוזניים.

יותר מדי כתבות ביותר מדי אתרי אינטרנט ימליצו על סדרות ויגידו ש"כזה דבר עוד לא ראיתם". במקרים נדירים זה נכון, אבל "חזרה גנרלית" היא באמת לא עוד סדרת טלוויזיה.

לביקורת המלאה על "חזרה גנרלית".

שם מקורי: The Paper
גוף שידור: יס (במקור פיקוק)

סדרת ההמשך של "המשרד" הגיעה עם ציפיות גבוהות במיוחד. לא רק בזכות הסדרה האגדית אלא גם בזכות יוצרה גרג דניאלס, אחד מגדולי הקומדיה הטלוויזיונית שהיה אחראי גם ל"מחלקת גנים ונוף", "המלך היל" ופרקים מכוננים של "משפחת סימפסון".

צוות הצילום שליווה את דאנדר מיפלין שב לסקרנטון כדי לגלות מה עלה בגורלם של החברה ושל העיתון המקומי שנבלע לתוכה. נד סמפסון (דונל גליסון), איש מכירות שהפך לעורך ראשי, מנסה להחיות את תהילת העבר של העיתון למרות מגבלות הצוות והמציאות העגומה של התקשורת המודרנית. הדמויות מהדהדות את אלה מהסדרה המקורית, עם אזמרלדה גרנד של סברינה אימפצ'אטורה ("הלוטוס הלבן 2") בולטת במיוחד בתפקיד גדול מהחיים.

אחד הדברים הבולטים ביצירותיו של דניאלס הוא טוב לב שזוהר מעל לציניות והקטנוניות, וכאן הוא נוצר באופן טבעי דרך הנוסטלגיה לימים שבהם עיתונים היו מקור לגאווה מקומית. הרגעים היפים ביותר נוגעים בערגה הזו, מזכירים את החיוניות של תחקירים קטנים שחושפים אמיתות גדולות.

יש לא מעט שטוענים שהיא לא מתקרבת לרגליים של קודמתה, אבל בחייאת, העונה הראשונה של "העיתון" טובה ומגובשת בהרבה מכפי שהיו מקבילותיה ב"המשרד" האמריקאית ו"מחלקת גנים ונוף". כל כולה משרה תחושת חמימות ממכרת של סיטקומים גדולים, כזו שמזמינה בינג' נעים - וכדרכה של הטלוויזיה ב-2025, גם קצר מדי. בהתחשב ברקורד של דניאלס לזינוקים יצירתיים בעונות שניות, קשה לחכות שזו כבר תגיע.

לביקורת המלאה על "העיתון".

שם מקורי: The Studio
גוף שידור: אפל טיוי

אם החדווה שמאחורי היצירה הייתה הפרמטר היחיד לדירוג סדרות השנה, "האולפן" שיצרו סת' רוגן ואוון גולדברג הייתה תופסת את המקום הראשון בלי למצמץ. כמעט כל שנייה מעשרת פרקי העונה הראשונה של הסדרה מרגישה כאילו נולדה מתוך הנאה טהורה. גם בלי לקרוא ראיון אחד עם היוצרים, ברור ש"האולפן" צמחה מתוך שעות של שיחות, בדיחות על אנשים אמיתיים, סיפורים שקרו באמת (או לפחות דומים להם).

הצפייה ב"האולפן" מזכירה לרגעים טקס סיום של בית ספר תיכון, שבו הליצנים של השכבה מחקים את המורות. רק שבמקרה שלנו ה'ליצנים' הם כמה מהכשרונות הגדולים ביותר בהוליווד, וה'מורות' מנהלות אולפנים ששווים מיליארדים.

עכברי קולנוע וטלוויזיה יזהו בקלות מי עומד מאחורי חלק מהדמויות, אבל גם מי שצורך טלוויזיה באופן אגבי יוכל ליהנות מהשנינות ומהחדות של הסדרה. למעשה, מי שמחפשים את הדבר הנדיר הזה - טלוויזיה שהיא גם אליטיסטית וגם נגישה - ימצאו אותו כאן. מה שכן, אלה שריבוי בדיחות פנימיות והומור הוליוודי הם לא בהכרח כוס התה שלהם, עלולים למצות אותה די מהר.

במרכז הסדרה נמצאת דמותו של מאט רמיק (רוגן), מפיק באולפני "קונטיננטל" שמקבל את ההזדמנות לעמוד בראשם, לאחר שקודמתו בתפקיד, פאטי לי (קת'רין אוהרה הפנטסטית), מודחת על ידי הבוס הגדול גריפין מיל (בריאן קרנסטון - עוד שחקן שכבר צריך להמציא עבורו סופרלטיבים חדשים). ההדחה של לי, שסירבה להפוך את האולפנים לפס ייצור של סרטים שהם בעצם שיתופי פעולה צרכניים - כמו סרט ה"קול-אייד" שמיל חולם להפיק - הופכת להזדמנות הפז של רמיק, אבל גם למה שיהפוך את חייו לסיוט אחד גדול.

אי אפשר להגיד ש"האולפן" היא סדרה שמנסה להפתיע את הצופים שלה. השתלשלות האירועים בה, ממש עד לרגע האחרון על בימת כנס הקולנוע, כמעט צפויה. אבל השילוב בין ריבוי הוואן-שוטים המעולים, המשחק המצוין של כל הקאסט, יחד עם כמות כמעט מגוחכת של כוכבים אורחים שמגלמים את עצמם - כבר בפרק הראשון קיבלנו את שרליז ת'רון, מרטין סקורסזה וסטיב בושמי - הופכים את "האולפן" לסיפור ההצלחה הכי צפוי של השנה. יש תחושה שכאשר אפל טיוי אישרו אותה הם כבר שמרו מקום על המדף לשלל פרסי אמי, והיא אכן גרפה לא פחות מ-13 כאלה, שיא לסדרה קומית בשנה אחת.

ואם כבר מדברים על טיימינג, עסקת הרכישה המתגלגלת שאולי כן ואולי לא תקרה בין נטפליקס לאולפני וורנר עשויה לספק חומר נהדר לעונה השנייה שכבר אושרה.

שם מקורי: The Diplomat
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2024: מקום 12

בכל עונה מחדש מפתיע להיזכר ש"הדיפלומטית" היא סדרה של נטפליקס. בתוך ערימות היצירות הנשכחות והבינוניות ביום טוב שענקית הסטרימינג מטיחה בנו כמעט על בסיס שעתי, נוצצת לה סדרה חכמה, מהוקצעת ומוקפדת, שנראית כמו שריד מהשנים הראשונות של נטפליקס - אלו שבהן היא ביקשה להציב סטנדרט חדש לתעשייה, במקום להיות זו שגוררת אותה כלפי מטה (טוב, לפחות עד שרכשה את וורנר ו-HBO, בהנחה שהמהלך יושלם).

יותר מזה: העונה השלישית הייתה הטובה ביותר בסדרה עד כה. טריפת הקלפים בה, לא רק עם הטוויסט בסוף העונה הקודמת אלא בכך שסיפור הפצצת הספינה הגיע לשיאו, פתחו פתח לכיוונים מעניינים מאוד גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת הדמויות. זה עוזר גם לקארי ראסל ורופוס סוול להיות מעולים מאי פעם.

השניים עולים עוד מדרגה בעונה הנוכחית. סוול בערמומיות התמידית שלו, וראסל בקוליות שאפיינה אותה מאז ומעולם - אפילו כשהיא מגלמת דמות "מסורבלת", היא מצליחה להיות הכי אהודה בחדר. הכימיה ביניהם היא המפתח הרגשי של הסדרה, והעימות בין קייט והאל נע כל הזמן בין האישי ללאומי - אחד האלמנטים שהיו ונשארו החכמים בסדרה.

לצדם מצטיינים רורי קיניר כראש ממשלת בריטניה, ואליסון ג'אני הנפלאה-תמיד בתפקיד לא אופייני. השילוב של כל החלקים מגיע לשיאו בעונה הזאת: "הדיפלומטית" בונה את מערכות היחסים שלה בהדרגה ובתכנון מוקפד, והתפניות שלה מבוססות על ההיכרות העמוקה עם הדמויות - רק כדי להוכיח שיש בהן עוד הרבה מעבר לכך.

לביקורת המלאה על העונה השלישית של "הדיפלומטית".

שם מקורי: The Pitt
גוף שידור: HBO מקס

"דה פיט" מצוינת. היא מספרת סיפורים שגורמים להרגיש משהו, פורשת גלריה של דמויות נהדרות, אותנטית בצורה יוצאת דופן, ומציגה אמירה נוקבת על מצב הרפואה המחפיר של ימינו בארצות הברית.

אלה סיבות מספיק טובות כדי שתופיע במעלה המצעד הזה. אבל הסדרה של HBO מקס (שצפויה להגיע לראשונה לישראל רק בינואר 2026 עם שירות הסטרימינג, מעט אחרי שתתחיל עונתה השנייה) גם גדולה בהרבה מסך חלקיה. זאת גם כנראה הסיבה שהפכה ללהיט גדול ברייטינג כששודרה בתחילת השנה, ובהמשך זכתה השנה בפרס האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר, בנוסף לשלל פרסים נוספים.

שם הסדרה הוא כינויו של בית החולים שבחדר המיון שלו מתרחשת עלילתה. היא מובאת פחות או יותר בזמן אמת, ומשתרעת על פני 15 שעות שבהן מתמחים טריים עושים בהן את צעדיהם הראשונים בתחום ומצוותים לבכירים מהם, בראשם מנהל המיון ד"ר "רובי" רובינביץ', ומטפלים במקרים השונים שמגיעים לפתחם.

אחרי מעל עשור של מלחמות סטרימינג שהתאפיינו בסדרות יוקרה, יצירות נישה ואז רידוד גדול של תוכן - "דה פיט" היא חזרה ללחם ולחמאה של הטלוויזיה בכלל והאמריקאית בפרט: סדרת בית חולים, הכוללת סיפורים שחלקם מתחיל ונגמר באותו פרק וחלקם נפרש על פני שבועות, עם מספר פרקים גדול משמעותית מכפי שהורגלנו לו בשנים האחרונות.

במרכזה גיבורים שלמרות המשמעות הרת הגורל של משלח ידם, הם עדיין רק בני אדם - מורכבים, פגומים, אמינים. והעובדה שהיא אינה מגיעה בבינג' שנשכח אחרי מספר ימים, אלא מאפשרת לנו (או מאלצת אותנו, תלוי באיזו אסכולה אתם) לעקוב אחריה ואחר דמויותיה במשך שלושה חודשים וחצי, הופכת אותה לבת לוויה משמעותית של הצופים.

"דה פיט" היא שלוחה ישירה של אחת מהסדרות הגדולות בתולדות המסך הקטן: "ER". היא נהגתה במקור כסדרת המשך שלה, עם אותו יוצר (ג'ון וולס) אותו שואוראנר (ר' סקוט ג'מיל) ועם אחד מכוכביה הבולטים, נואה וויילי, בתפקיד הראשי (שזיכה גם אותו באמי לראשונה בקריירה). ענייני זכויות הפכו את "דה פיט" ליצירה נפרדת, אבל מגע היד הרגיש והחכם מהסדרה ההיא ניכר מאוד באיכותה ובמעלותיה. עצם הקיום וההצלחה שלה מבטיחים שבמחצית השנייה של שנות העשרים בוודאי נראה נסיונות נוספים לשחזר את ההצלחה.

שם מקורי: Long Story Short
גוף שידור: נטפליקס

הציפיות היו גבוהות מקומדיית האנימציה החדשה של רפאל בוב-ווקסברג, יוצר סדרת העשור הקודם שלנו, "בוג'ק הורסמן". מצער היה להיווכח ש"אז בקיצור" לא מתקרבת לייצר את כמויות הבאזז שהניבה היצירה ההיא. הלוואי שזה ישתנה, כי אם ל"בוג'ק" נדרשה לפחות חצי עונה כדי לחשוף את מלוא הפוטנציאל, במקרה הזה, כבר בסצנה החותמת את הפרק הראשון של "אז בקיצור", בוב-ווקסברג מפגין את מיומנותו בבניית סיפור מעמיק ודמויות מורכבות ואהיבות.

הסיפור עוקב אחר בני משפחת שוופר ונע בין תקופות שונות בחייהם של שלושה אחים בוגרים מימי ילדותם ועד שהם אנשים בוגרים. העלילה קופצת עשורים קדימה ואחורה, מתמצתת את הסיפור הגדול של המשפחה לכדי אסופה מצחיקה ומרגשת מאוד של ציוני דרך. לפעמים הם עצומים, לפעמים לכאורה פרוזאיים יחסית. אלא שגם מתוך הפרוזאיות מלבלבים הרגעים ששופכים אור על הדמויות. גדול מכך: הם מקרינים אותו החוצה.

באדיקות, בעשרה פרקים בני 25 דקות בלבד, "אז בקיצור" עושה מעשה צורפות יפהפה שהולך ומתבהר ככל שהיא מתקדמת. עם כל פרק שעובר, כך עוד ועוד רגש מבעבע מתחת לפני הדברים. לאו דווקא מפני שמה שקורה על המסך אמוציונלי בהכרח, אלא כי בשל הקפיצות בזמן אנחנו יודעים מה קרה בעבר ומה יקרה בעתיד - והכל מטעין את הרגע האקראי הלכאורה-מנותק שלפנינו ברבדים מקסימים או צובטי-לב או שניהם גם יחד. ומדי פעם, בנבכי דינמיקה משפחתית אמינה וסבוכה שנפרמת באמצעות בדיחות פנימיות והומור משכך, מגיע משהו שאוחז בקרביים.

אפילו הפגמים תורמים לנפלאותה של "אז בקיצור". היא מציגה בפנינו את הגיבורים על כל פניהם השונים, הטובים והגרועים, ומובילה אותנו למחול על חסרונותיהם, להוקיר אותם ולרצות לראות עוד מהם.

לביקורת המלאה על "אז בקיצור".

שם מקורי: Adolescence
גוף שידור: נטפליקס

אנחנו חיים בזמנים מוזרים. הטלוויזיה נכנסה בשנים האחרונות לסוג של סחרור מיחזורי, ואז מגיעה יצירה כמו "התבגרות" ומוכיחה שאפשר לייצר משהו מקורי באמת, כזה שמותיר אתכם עם פה פעור וראש מלא במחשבות.

הגימיק הטכני הוא מה שהופך אותה למסקרנת מלכתחילה: ארבעה פרקים בני כשעה, שכל אחד מהם מצולם בשוט ממושך אחד, בלי חיתוכי מצלמה. אלא שמה שהופך את הסדרה ליצירה חסרת תקדים היא היכולת לרתום אמנות, טכנולוגיה, יכולות משחק וכתיבה לטובת סיפור מטלטל, מסויט ועוצר נשימה.

סצנת הפתיחה מובילה אותנו לבית פסטורלי בשכונה שקטה, כשלפתע יחידת שוטרים פורצת את הדלת ומודיעה לג'יימי בן ה-13 שהוא עצור באשמת רצח תלמידה מבית הספר שלו. מכאן ובמשך ארבעת הפרקים, תציג הסדרה שלל נקודות מבט כדי לגרום לנו לעבד את הפתיחה המחרידה הזאת.

מעבר לאפקט הוויזואלי המרשים, הכוח הגדול של צילום מתמשך הוא ביצירת מתח. העובדה שהמצלמה לא חותכת מייצרת תחושה שאנחנו כלואים בתוך ההתרחשות. הסדרה נוגעת בגבריות רעילה, במערכת חינוך חלשה, בתרבות של בריונות והשפלה תמורת פופולריות ברשתות חברתיות - מבלי להיות ישירה, אלא מחיבור של נקודות מבט ועדויות. סטיבן גרהם מספק תצוגת תכלית מרשימה, אך הסיפור שייזכר הוא של אואן קופר בתפקידו הראשון על המסך - פלא של ממש. לא בכדי הוא הפך לשחקן הצעיר ביותר שזוכה בפרס האמי בקטגוריה שלו, פסלון אחד מני רבים שהסדרה אספה השנה לחיקה.

לביקורת המלאה על "התבגרות".

שם מקורי: Pluribus
גוף שידור: אפל טיוי

דרמת המד"ב של אפל טיוי מרתקת בגלל שהרעיון הבסיסי שלה - שאינו מקורי כלל, יש לציין - מעניין מיסודו ומבוצע לעילא: חייזרים השתלטו על האנושות והפכו את כל פרטיה לשמחים מלבד אישה אחת - קרול סטורקה (ריי סיהורן, "סמוך על סול"). על פניה הסדרה מעלה על הדעת שלל יצירות קיימות, מ"עולם חדש מופלא" ועד "וול-E", אבל כמעט בשום שלב אין תחושה שאנחנו צופים במשהו שכבר ראינו. מגע ידו של וינס גיליגן, שיצר את "שובר שורות" ואותה "סמוך על סול", מורגש ויציב כמו ברגעים הכי טובים של הסדרות הקודמות שלו.

הוא מתבטא בכתיבה, שמתארת נהדר את ההיבטים הקומיים, האבסורדיים והטראגיים של אירוע כזה, מגולם בחיבה לזוויות צילום מעניינות ושונות, ובעיקר ניכר בחיבה של גיליגן לתהליכים. סצנות ארוכות ומפורטות העוקבות אחר דמויות שמבצעות משהו.

הפעולות הפרוזאיות האלה מעניינות על המסך יותר מכפי שזה עשוי להשתמע בכתב, אבל כמו תמיד אצל גיליגן, פה ושם הפרוטרוט גובל בארכנות מתישה - טרוניה שצופים רבים חולקים. ואף על פי כן, הסצנות האלה לא פוגמות במיומנות של "פלוריבוס" לרתק בעקביות, לתאר את המכניקה המסקרנת של עולם כזה ואת הגילויים החדשים שהגיבורה מגיעה אליהם ככל שהיא נוברת.

אולם התהליכים הבאמת-מעניינים של "פלוריבוס", ואלה שמקנים לה את הרובד הרגשי היפה כל כך בעודה מתקדמת עקב בצד אגודל, הם אלה שמשקפים את השאלה הגדולה הצומחת מתוקף הסיטואציה שבליבה: מה זה בכלל אומר להיות שמח? כנגזרת, האם כל האנושות יכולה באמת להיות שמחה בהיעדר חופש בחירה? ומהצד השני, האם לנפשה של הגיבורה יש בכלל סיכוי להתמודד עם הבידוד והבדידות שנכפו עליה?

בחכמה רבה הסדרה מאנישה את הצד השמח בעל כורחו באמצעות דמותה של זושיה, והחיבור בינה לבין קרול, יין ויאנג בכל מובן אפשרי, הוא הדבר הכי יפה ומורכב בסדרה.

המתח הזה הופך את "פלוריבוס" ליצירה מיוחדת שקשה להפסיק לצפות בה, ואז קשה להפסיק לחשוב עליה. ודבר אחד ברור: עם כל הכבוד והאהבה לקים ווקסלר, קרול סטורקה היא תפקיד חייה של ריי סיהורן.

לביקורת המלאה על "פלוריבוס".

שם מקורי: Severance
גוף שידור: אפל טיוי
במצעד 2022: מקום ראשון

חלק גדול ממה שהפך את העונה הראשונה של "ניתוק" למרשימה כל כך, וכזה שהביא אותה לכדי שיא טלוויזיוני מורט עצבים, הוא הבנייה התסריטאית המושלמת שלה. על אף המתנה של שלוש שנים מאז הסיום שומט הלסת של העונה הראשונה - כלומר, זמן רב להתקין המשך מוצלח לא פחות - העונה השנייה התפזרה הרבה יותר מדי, בדיוק כמו גיבוריה, שיצאו מקומת המנותקים אל העולם שבחוץ, במידה כזו או אחרת.

ויחד עם זאת, לאורך העונה היה שזור חוט של כנות שגאל אותה שוב ושוב, ולמעשה היה התמה המרכזית של העונה: אהבה שחוצה ניתוק. אם אתה אוהב מישהו למטה, אתה תאהב אותו גם למעלה, או לפחות תוקסם ממנו. הרעיון הזה כל כך יפה עד שהוא הושיע כל אחת ואחת מהעלילות שעסקו בו, למרות הבקיעים והבעיות.

יותר מכול הוא הדהים במשולש ג'מה/מארק/הלי, וככזה גם אחראי לפרק היפה ביותר בעונה הזו (ואולי בסדרה), ואחד המדהימים בטלוויזיה השנה: השביעי בה, "צ'יקהאי בארדו". הפרק שגולל את סיפורה הטראגי של ג'מה - קורבן של סחר בבני אדם, אין דרך אחרת לכנות את זה - היה מרגש, מרהיב ושובר לב בצורות שעוד לא ידענו ב"ניתוק". דיצ'ן לקמן המחישה שוב עד כמה היא ראויה ליותר זמן מסך, ואדם סקוט היה מרגש מתמיד.

ג'סיקה לי גאניה, בניסיון הבימוי הראשון שלה, עשתה בפרק משהו פנומנלי: שזרה ארבעה סיפורים זה בזה בשברירי שתי וערב - סיפור היחסים בין מארק לג'מה מאז שהכירו ועד מותה-לכאורה; דבון ההיסטרית-בצדק החרדה לגורל אחיה; הסיוט שעוברת ג'מה בקומת הניסויים; ומה לומון זוממים בנוגע אליה.

זה היה פרק גדוש, סבוך ומלא ברמזים, שסימן את ג'מה כדמות הטראגית הגדולה של הסדרה, וסיפק תצוגת תכלית של "ניתוק" כולה. סדרה שגם כשהיא פחות מוצלחת היא עדיין רצופה ביופי וחוכמה, מעוררת מחשבה ולב, ועשויה בסינמטיות מעוררת השתאות שקשה למצוא עוד כמוה בטלוויזיה ובכלל.

לכל הביקורות על פרקי העונה השנייה של "ניתוק".

חלק ראשון

50. פרדייז
49. דקסטר ההתחלה + דקסטר התחייה
48. מחלקה קיו
47. מובלנד
46. דברים מוזרים
45. היונים השחורות
44. הנוסע השמיני: כדור הארץ
43. סאות' פארק
42. המורה לאנגלית
41. לודוויג

חלק שני

40. משחק הדיונון
39. Task
38. סטודיו לחלומות + ניצחון או הפסד
37. פילדלפיה זורחת
36. וונסדיי
35. ריצ'ר
34. חיילי שמנת
33. וולף הול
32. שוטר טוב/שוטר רע
31. רק רוצחים בבניין

חלק שלישי

30. Hacks
29. באלרד
28. מבוגרים
27. פיצוי יתר
26. משפחת ג'מסטון
25. קוברה קאי
24. בלתי מנוצח
23. דיארה מדטרויט
22. סוסים איטיים
21. מוות ממכת ברק

חלק רביעי

20. פרפר
19. האחרונים מבינינו
18. הלוטוס הלבן
17. העידן המוזהב
16. תוכנית הבוקר
15. על מדים
14. המוסד
13. מרדרבוט
12. מתה לסקס
11. החברים והשכנים שלך

חלק חמישי

10. אנדור
9. חזרה גנרלית
8. העיתון
7. האולפן
6. הדיפלומטית
5. הפיט
4. אז בקיצור
3. התבגרות
2. פלוריבוס
1. ניתוק