לא פשוט להיות יונה לבנה. בעוד חברותיה האפורות חופשיות לעשות כרצונן (שהוא בדרך כלל לנשנש פירורי לחם באיזה כיכר), היונים הלבנות הן סמל במשרה מלאה. כל דבר שיראו אותן עושות מיד יראה כמו דימוי פוליטי כלשהו - לשלום, לתקווה או לאובדן שלהם. וזה עוד בלי שדיברנו על התפקיד כקישוט חי ומקדם חגיגיות, מחופות ועד סטיקר של שבת שלום בווטסאפ.
לרשימת האינסופית של יצירות ישראליות שעושות שימוש ביונה לבנה מתווסף עכשיו גם "בלה", דרמה קומית ישראלית-בלגית. הוא קרוי על שמה של בלה, חד קרן בעולם טיפוח היונים בזכות נוצותיה המתולתלות והיפות. עם מות המגדל שלה, בלה עוברת בירושה לבנו - צעיר אבוד בשם יקי (אלישע בנאי), שלא מזהה את ערכה ונותן אותה כמעט מיד לבילאל (חנא ביראך), שותפו של אביו יצחק שלצידו טיפח אותה עוד משלב הביצה. הוא משנה את דעתו כשמסתבר שמדובר ביונה מבוקשת ובעלת ערך כספי רב, ושהאב אפילו קבע למכור אותה לקונה נדיב מנסיכות נפט כלשהי.
כעת הצעירים משני צידי המתרס חייבים לשתף פעולה בזריזות כדי להביא את היונה לבעליה החדשים ולהרוויח הון במהירות, כלומר בלחץ זמן ובחום אימים. כמקובל בסרטים מהסוג הזה המשימה מתגלה כמאתגרת הרבה יותר משחשבו והופכת במהרה למסע דרכים מסורבל. יקי ובת זוגו לימור (ג'ייד דייכס וויקס) רוצים לסיים עם כל הסיפור ולחזור לביתם שבבריסל, בעוד אשתו של בילאל, נרג'יס (אסיל פרחאת), מתעקשת ללמד את בעלה כבוד עצמי ואסרטיביות דווקא דרך קרב הירושה על היונה. בדרך לתערוכת יונים בירושלים הזוג היהודי נדרש להעמיד פני תיירים מבלגיה כדי להסתנן לחתונה בשטח A, בעוד בילאל נלחם על זכותו לעבודה עדינה עם בעלי חיים במקום פרנסה טובה (ומסוכנת) יותר.
הסמליות המתבקשת, כאמור, היא שבלה היא חלומות השלום והדו קיום שהורישו הדורות המבוגרים לילדיהם. בפועל הסרט עושה איתה משהו קצת אחר: הטיפוסים השונים שנאבקים על היונה בעצם מתחרים ביניהם על כוח ודומיננטיות, בעוד היונה עצמה רוצה את מה שיונים רוצות. כלומר, פירורים, מים וחברה טובה. עם כל הכבוד לפנטזיות על כסף מהיר וחיים זוהרים, באמצע יש יצורים חיים שרק רוצים לשרוד וקצת להנות.
יצחק, אביו של יקי, זלזל בו וטען שיש לו "מוח של פועל", אז יקי עזב לבלגיה ובנה לעצמו שם חיים טובים דיים. גם בילאל דחה את דרישות הסובבים איתו ומצא מזור אצל יצחק, שראה בו ערך שתאם יותר את אופיו וכישוריו ממה שדרשה ממנו משפחת אשתו. שניהם לא התבגרו עד הסוף, מה שמתבטא גם בקושי לתקשר עם אחרים ולראות את הצרכים שלהם, אבל זה מה שצריך כדי להגיע למנוחה והנחלה. הרי השלום מתחיל בתוכנו, אם לצטט קמפיין שיווקי תמוה מהעבר, וכדי לבנות עתיד חייבים לראות גם את האחר. וזה לא תקף רק לאחר מאוכלוסייה שונה, אלא גם לקשרים בין בני הזוג עצמם, מה שמוסיף עוד מכשולים לערימה.
עזבו אתכם מהגברים והדאדי אישיוז שלהם
כמו היונה המיוחדת שבמרכזו, גם "בלה" הוא סרט נדיר למדי בנוף הישראלי, גם בזכות שיתוף הפעולה בין צמד הבמאים זהר שחר וג'מאל חלאילה ועוד יותר בגלל הבחירה לדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית מבודחת וקלילה יותר. מילים כמו טבח או חמאס מוזכרות כאן רק כהכנה לפאנץ' וקומדיית הטעויות מניבה רק קונפליקטים תמימים יחסית, כמו מירוצי מכוניות או משא ומתן מלחיץ בשלוש שפות (על היונה, ברור). ברמת הצחוקים הסרט לא תמיד מממש את הפונטציאל שלו, בעיקר כי לוקח לו זמן להתחייב לטון הקומי ולקצב שמתאים לו, אבל כשהוא כבר נכנס לעניינים הוא מספק כמה וכמה רגעים מצחיקים ובעיקר גישה קלילה ומרעננת לנושאים קשים. הבעיה החמורה יותר היא דווקא הדרמה, שמתפזרת ליותר מדי כיוונים ומתקשה להתפקס.
ואולי הבעיה היא לא היעדר פוקוס אלא הזוג שאחריו המצלמה חוזרת ועוקבת - יקי ולימור במקום בילאל ונרג'יס. אפשר לסלוח לשניים על הריכוז העצמי, ההתקרבנות המתמדת והאובססיה לכסף אם כל אלה היו מספקים הרבה יותר בדיחות. גם החיקוי העצלני ביותר של היפסטרים אשכנזים שתמצאו באינטרנט או בעונה כלשהי של "ארץ נהדרת" יודע שבשביל סאטירה צריך לא רק לצייר קריקטורה מוגזמת אלא גם לתת לה חן מסוים. הסרט בעיקר לא משכנע שהשניים בכלל צריכים להישאר ביחד, ואם אין לנו אפילו את זה איך נשתכנע שהם ראויים להתעשר בין לילה בעזרת ירושה עם נוצות.
הזוג השני לא רק מציג חזית מאוחדת יותר ויחסים מורכבים ומעניינים יותר, גם יותר כיף איתם, בעיקר כי נרג'יס מקבלת את כל הרעים הכי זכירים ומצחיקים בסרט והיא הדמות הכי חכמה בו בפער עצום. עזבו אתכם מהגברים והדאדי אישיוז שלהם, בואי נמשיך ישר לספין-אוף אודותיה שבו היא משתלטת בהדרגה על תחום טיפוח היונים ברחבי המזרח התיכון.