סרטים שכדאי לראות
1. "שיר מריר מתוק": קייט הדסון ויו ג'קמן הם יהלומים
יש סרטים על אלילים מוזיקליים ויש סרטים על החקיינים שלהם. תת-ז'אנר קולנועי נפוץ במיוחד הוא ייצוג של חקייני אלביס. בכל מקרה, הסרטים על החיקויים לעתים טובים יותר מהסרטים על המקור - אחד הסרטים הצרפתיים האהובים עליי, למשל, נקרא "פודיום" והוא עוסק בחקיין של קלוד פרנסואה, אחד הזמרים האהובים בתולדות צרפת.
עכשיו מגיע לאקרנים "שיר מריר מתוק", שעולה בישראל בסוף השבוע כשבועיים אחרי שעלה בארצות הברית, שם זכה להצלחה מרשימה. הוא מתבסס על סיפורם של מייק וקלייר סרדינה, שני מוזיקאים קשי-יום מוויסקונסין שבשנות השמונים הצליחו להמציא את עצמם מחדש כשהפכו לשותפים רומנטיים ומקצועיים. הם התפרסמו כצמד המבצע קאברים לשיריו של ניל דיימונד - אליל זמר שלא כל כך מוכר בישראל, למרות יהדותו, אבל באמריקה הוא אחד הגדולים, ואת שירו "סוויט קרוליין" אפשר להגדיר כחצי-המנון לאומי.
קלייר איבדה את אביה כילדה, ומייק שירת במלחמת וייטנאם וסבל מבעיות לב. הם סבלו מקשיים כלכליים והתקשו לפרנס את הילדים שהיו להם לפני שנפגשו. אך הביצועים לניל דיימונד הוציאו אותם לדרך חדשה. הם מילאו אולמות, בין השאר בקהל של אנשים מאותו מעמד כמו שלהם, שלא יכלו להרשות לעצמם את ההופעות של המוזיקאי עצמו. גם הילדות שלהן נהיו חברות, המשפחה החלה להתגבש ונראה היה שהחיים סוף כל סוף מחייכים אליהם - אלא שאז היכתה בהם טרגדיה באופן בלתי צפוי לחלוטין.
לא ידעתי שום דבר על הסיפור לפני הצפייה, וגם לא צפיתי בטריילר - ואני ממליץ גם לכם להימנע. האירוע הטרגי הכה אותי בשוק מוחלט, כמו גם שני אירועים דרמטיים שמגיעים לאחר מכן. האחד לא צפוי לחלוטין ואבסורדי לא פחות מאשר טרגי, והשני צפוי בסופו של דבר ובכל זאת מכה בקהל כמו מכת פטיש. כמו החיים של מייק וקלייר, גם "שיר מריר מתוק" הוא רכבת הרים מרירה מתוקה.
טוקבק נפוץ לביקורות סרטים הוא "כמה חפרת! כולה סרט". הפעם, יש בזה משהו. "שיר מריר מתוק" הוא לא בהכרח סרט שיש הרבה מה להגיד עליו. לפנינו פשוט ביצוע מעולה לסיפור חזק מאוד. יו ג'קמן וקייט הדסון מצוינים בתפקידים הראשיים. הם שרים, מתווכחים, מתאהבים וכובשים לבבות, ועושים זאת בצורה נהדרת. ג'קמן הוא כבר שנים מן הכוכבים העקביים בהוליווד וגם הוכיח שהוא זמר לא פחות טוב מאשר שחקן, ואילו הדסון מציגה כאן את תפקיד הקאמבק הכי מרשים שלה בשנים האחרונות, וזוכה גם להפגין את יכולות הזמרה שלה. לא צריך להיות מעריץ של ניל דיימונד - ואני לא מעריץ - כדי להתרגש מהסרט.
מאחורי המצלמה עמד קרייג ברואר, שפרץ לפני עשרים שנה בדיוק עם סרט ההיפ-הופ המצוין "Hustle &Flow" ומאז המשיך להתמקד בעיקר בקולנוע שחור, וכאן מוכיח שהוא מצטיין גם עם מוזיקה מסוג אחר.
"שיר מריר מתוק" הצליח בקופות למרות ואולי בגלל שהוא מסוג הסרטים שכבר לא עושים היום. הוא הביא לאולמות קהל בוגר, כזה שלרוב מדיר רגליו מן האולמות, וזכה להצלחה בטריטוריות שהן לא השווקים החזקים של ניו יורק ושל לוס אנג'לס - כלומר, זה סרט שאנשים אמיתיים מאמריקה האמיתית אהבו, משהו שנדיר לפגוש בימינו. מעניין אם גם אצלנו ישחזר את ההישגים, למרות חוסר ההיכרות עם המורשת של דיימונד. בינתיים, הדסון קיבלה אתמול מועמדות מפתיעה בקטגוריית השחקנית הראשית בטקס של ה-SAG, גילדת השחקנים, ואם המומנטום הזה יישמר - נראה אותה גם ברשימת המועמדות לאוסקר!
2. "קוף הדם": קופיקו השתגע
למותחן האימה "קוף הדם", שעולה אצלנו לאקרנים השבוע, קוראים במקור "Primate". אפשר גם היה לקרוא לו בעברית "כלבת", "קופיקו השתגע" או "קוף חונק בן אדם".
העלילה פשוטה: היא עוסקת בצעירה לוהטת, בגילומה של ג'וני סקויה, הנוסעת חזרה לביתה לחופשה, מלווה בכמה חברות. הבית נמצא באי טרופי מבודד. אמה המנוחה הלכה לעולמה, אחרי שאימצה שימפנזה ובמשך שנים למדה לתקשר איתה. במקום נותרו אחותה של הגיבורה ואביה, סופר חירש-אילם - דבר שמתגלה כמהותי בהמשך. מגלם אותו טרוי קוטסור, שזכה בזמנו באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על הופעתו המצוינת ב"קודה". הוא השחקן הכי מוכר פה, אם כי גם הוא לא בדיוק כוכב מפורסם. הצפייה בו כאן גם מאפשרת להיווכח עד כמה הוא דומה ליחזקאל לזרוב.
הקוף הוא בן בית לכל דבר, וחבריה של הגיבורה חושבים שמדובר בחיית מחמד ביזארית אך לא מזיקה. הם לא יודעים שחיה נגועה נשכה לא מכבר את השימפנזה והדביקה אותו בכלבת, מה שהפך אותו לצמא דם. וכך, הוא מתחיל לרדוף אחר הנוכחים ולחסל אותם. אין להם איפה להסתתר, חוץ מאשר בתוך הבריכה של הווילה, ומכיוון שהיא נמצאת באי מבודד - אין מי שיבוא לעזרתם.
מדובר למעשה בגרסה קופיפית לסרט סלאשרים, בה במקום רוצח במסיכה, מי שמחסל את הדמויות הוא קוף חולה בכלבת. כנהוג בז'אנר, הוא גם מקפיד לטבוח קודם כל באותם נערים שקיימו או תכננו לקיים יחסי מין. כמו תמיד בסרטים הללו, השאלה היא מי תשרוד אחרונה ותהיה ה-Final Girl, או שאולי תהיה יותר משורדת אחת? בסופו של דבר זה סיפור עם נבל אחד וזירת התרחשות אחת, אז אל תצפו ליותר מדי טוויסטים.
הבמאי יוהנאס רוברטס מתאר את מעשי הקטל של הקוף בצורה גרפית וקיצונית, על גבול הקומי. אם רציתם לראות סרט שבו שימפנזה תולש חלקי גוף של נער פוחז - "קוף הדם" הוא הסרט בשבילכם. כיאה לשמו העברי, יש בו הרבה דם - ומעט רחמים.
בתור זוועתון, "קוף הדם" ממצה את המיטב מן העלילה המינורית והקאמרית. הוא נמשך פחות מתשעים דקות, עם הרבה גופות אבל מעט שניות מתות, ומצליח למתוח, לזעזע ולשעשע. היו שהחמיאו לו אך הוסיפו שהוא בידור טיפשי ושטחי. בעיניי זו טעות להמעיט בערכו. זה נשמע מעט משונה להגדיר כך סרט על קוף חולה בכלבת שרודף אחרי נערים חרמנים, אבל יש בו לא מעט עומק.
קודם כל, ככל שהוא הולך ומתקדם, כך מתברר שהסרט עוסק במשפחה ובחשיבותה, ובקורבן שבני ובנות המשפחה מוכנים לעשות בשבילה. מעבר לכך, כל אחד מן הרבדים שלו עוסק בשפה, ובתקשורת בין יצורים חיים שמשהו חוסם את ההבנה ביניהם: אם זה התקשורת בין הקוף לבני האדם, שמן הסתם לא דוברים אותה שפה, או בין הבנות לאביהן, שלא יכול לשמוע אותן כשהן צועקות לעזרה. התסריט, שכתב רוברטס עם ארנסט ריירה, מתייחס גם לתקשורת הסלולרית המודרנית, ולאי-ההבנות הקטלניות שעלולות להיווצר בגללה.
נוסף לכך, ולמרבה הצער, זה גם סרט אנטי-חיות או לפחות אנטי-קופים. אפשר לומר שהוא לועג ליהירות ולטיפשות האנושית, בעיקר ביחס שלה לחיות, אך בסופו של דבר האמת אחרת: זה סרט שמציג שימפנזות כסכנה, וכל ניסיון לטפח איתם קשר ותקשורת כהרה גורל ומסוכן. לפי "קוף הדם", עדיף לנו להשאיר את הקופים כמה שפחות מפותחים וכמה שיותר רחוקים מאיתנו, ותמיד לזכור מולם את הסיסמה "הקם להורגך - השכם להורגו".
אם הייתי יו"ר איגוד הקופים, הייתי מאוד לא מרוצה מהייצוג בסרט הזה ולהשלכות שעלולות להיות לו. הנחמה היחידה מבחינת הקופים היא שרוב בני האדם, דוחים ככל שיהיו, לפחות לא אוכלים אותם.
ישי קיצ'לס ואבנר על העתיד של נטפליקס
3. "חיים פרטיים": ג'ודי פוסטר בצרפתית!
הבמאית הצרפתייה-יהודייה רבקה זלוטובוסקי פרצה ב-2010 כשסרט הביכורים שלה, "Belle Epine" בכיכובה של לאה סדו, זכה בפרס לואי דלוק, מן הפרסים היוקרתיים בקולנוע הצרפתי. מאז כל סרט חדש שלה זוכה לבכורה באחד הפסטיבלים הגדולים. ב"פלנטריום" היא שיתפה פעולה עם נטלי פורטמן ולילי רוז-דפ. ב"חיים פרטיים", שעולה השבוע לאקרנים בישראל, היא עובדת לראשונה עם ג'ודי פוסטר, בתפקידה הראשון בשפה הצרפתית.
למי שתוהה איך זה שפוסטר מדברת צרפתית: ובכן, היא למדה זאת בתיכון, בימים שעוד לקחו לימודים ברצינות, ואף בילתה הרבה זמן בצרפת, ובאופן כללי, נוסף להיותה אחת השחקניות הטובות אי פעם, היא גם גאון עם תואר בהצטיינות מאוניברסיטת ייל. הצרפתית שלה פשוט מושלמת.
פוסטר מגלמת בסרט פסיכולוגית בשם ליליאן, אמריקאית יהודייה בפריז, היוצאת לחקור את מותה החשוד של אחת מן המטופלות שלה. תוך כדי החקירה והצלילה למעמקי התת-מודע שלה ושל אחרים, הבלשית החובבת תגלה כמובן גם הרבה דברים על עצמה.
התוצאה היא מעין גרסה צרפתית-יהודית ל"רצח מן העבר" של קנת' בראנה, שמשלבת באלגנטיות בין ז'אנרים שונים: מותחן פסיכולוגי, דרמה משפחתית, קומדיה שחורה, קומדיה נוירוטית סטייל וודי אלן ועוד. התוצאה נהנתה מהערכה רבה ובין היתר זכתה להקרנות בכורה בינלאומיות בפסטיבלים של קאן ושל ניו יורק. נוסף לכוכבת האמריקאית מופיעים כאן גם כמה מהשמות הגדולים בקולנוע הצרפתי, בהם וירז'יני אפירה, דניאל אוטיי, מתייה אמלריק ואחרים.
4. "עוזרת הבית": הלהיט הלוהט של סידני סוויני
המותחן "עוזרת הבית" עלה בארצות הברית לפני שבועיים והפך לתופעה. גם בגלל שזכה להצלחה קופתית יחסית, וגם בגלל ההתנהגות של הקהל בהקרנות שלו. ניו יורק טיימס דיווח לאחר עלייתו כי אלה הקרנות פעילות: למרות שלא מדובר בקומדיה, הצופים צוחקים ללא הרף, וגם צועקים, מגיבים ומריעים, כי הם רואים בו טראש המשתייך לז'אנר ה"כל כך גרוע שזה טוב".
הלכתי לבדוק אם זה אכן כך, וחוויתי את הריטואל בעצמי: האולם היה מלא, והקהל התנהג בדיוק כמצופה, וכאילו לפי פקודה. כולם גם היו מאוד מרוצים מעצמם, וכנראה חשו שהם מגניבים בגלל שהאירוניה שלהם לכאורה כל כך חדה, אבל מה מגניב בלהתנהג כמו שפוט של החלילן מהמלין? ניחא. ההפרעות הללו לא הפריעו לי ליהנות מהסרט, שעלה בשבוע שעבר לאקרנים בישראל, ומעניין יהיה לראות איך יתקבל בארץ. בינתיים, לאור הצלחתו בקופות, כבר התחילו לעבוד על הפקת המשכון.
מדובר בעיבוד לרב-מכר של פרידה מק'פדן, שיצא בעברית בהוצאת ספר לכל. מככבות בו שתיים מן הכוכבות הלוהטות של הרגע - סידני סוויני, שאין צורך להציג, והסרט הזה הוא הלהיט הראשון שלה אחרי שנה של כישלונות; ואמנדה סייפריד, שמככבת עכשיו גם בסרט אחר לגמרי - "הצוואה של אן לי", מן הסרטים האמנותיים והמוערכים של השנה.
בצידן מופיע ברנדון סקנלר התמיר והחטוב, שהופיע במותחן הטיפשי ביותר של השנה שעברה, "דייט קטלני". מאחורי המצלמה עמד פול פיג, שביים בין השאר את "מסיבת רווקות" ואת "טובה מסתורית" היפהפה, ש"עוזרת הבית" מזכיר אותו מבחינות רבות, אם כי הוא מוקצן יותר.
כמשתמע משם הסרט, סייפריד מגלמת בו אישה אמידה שהיא ובן זוגה, בגילומו של סקנלר, מחפשים לאייש משרה: אשת משק בית ואומנת לבתם המשותפת. היא שוכרת לתפקיד צעירה בגילומה של סוויני, שזקוקה נואשות לעבודה מסיבות שיתבררו בהמשך.
למרות שלזוג העשיר יש בית מפואר ומאובזר, העבודה מתגלה כסיוט. מלכתחילה נראה שמשהו לא כשורה, אבל הצעירה הנואשת לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על ההזדמנות. הבוסית מתעמרת בה, משפילה אותה, עושה לה גזלייטינג ושוב ושוב מאיימת לפטר אותה. גלגל ההצלה מגיע באדיבותו של בן הזוג, שלא רק מגן על עוזרת הבית, אלא גם מפלרטט איתה. אחרי הכל, היא די דומה לזוגתו הבלונדינית - רק יותר נחמדה ממנה. נראה שהוא אולי רואה בה גרסה מוצלחת יותר.
אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. ההתרחשויות הדרמטיות הולכות ומקצינות, עד שמגיעה תפנית עלילתית והופכת את הקערה על פיה. לא קראתי את הספר, והטוויסט הפתיע אותי. חכמים ממני כנראה ראו אותו מקילומטרים - אבל אני הייתי במתח ואז הופתעתי. לומר שזה התסריט הכי חכם אי פעם? לא אגיד. מדובר קצת ב"נעלמת" לטומטומים, ועדיין הצפייה ב"עוזרת הבית" מותחת ומהנה.
נכון, משיחות המכחול כאן גסות - אבל זה מתבקש בסרט שנע על הגבולות שבין מתח, אימה, מלודרמה ואופרת סבון. הדיאלוגים ישרים ובוטים, הדרמה תמיד בווליום גבוה, הרמיזות לא מעודנות, וסצינת הסקס היא לא רק מהלוהטות בקריירה של סוויני אלא גם חסרת בושה בצורה שמזכירה את סצינת השלישייה המפורסמת עם איש השלג ב"האקדח מת מצחוק" החדש. ועדיין, הניסיון להפוך את "עוזרת הבית" לקאלט נראה לי מאולץ ומופרך, אם כי מתבקש לעידן שבו מהנדסים תופעות תרבות במקום לתת להן לצמוח בעצמן.
גם אם נניח ש"עוזרת הבית" גרוע, הוא לא גרוע מספיק כדי להיכנס לפנתיאון הטראש, אבל יש גם בעיה גדולה יותר - הוא פשוט לא גרוע! מעבר לכל הצחקוקים החוכמולוגים, מדובר למעשה בסרט חכם למדי, העוסק בנושאים שרוב הסרטים ההוליוודיים "הרציניים" לא מעזים לעסוק בהם - כסף ומעמד.
הסרט מתאר מציאות חברתית שבה יש שתי ברירות - להיוולד לכסף או להתחתן איתו. הדמויות שבו נוהגות בצורה טיפשית לא כי הן טיפשות ולא כי התסריט מטופש, אלא כי אין להן ברירה: הן חיות בארצות הברית, מדינה שבה אנשים עושים דברים מטורפים רק כדי שיוכלו להרשות לעצמם הטבות בסיסיות כמו ביטוח בריאות. לא פעם הצופה זועק לאחת הדמויות "לא, אל תעשי את זה!", אבל מה לעשות שהיא חייבת, אחרת מי יממן את שכר הלימוד של הבת שלה?
"עוזרת הבית" מצטיין בתיאור מדוקדק ומלא חיים של האליטה שהוא מתאר - חוג הסילון האמריקאי, שרובו בנוי על כסף ישן, ומסתייע במשרתים ובשפחות כדי לתחזק פרפקציוניזם שכמובן מסתיר ריקבון עמוק. הסרט היטיב ללהק כל אחת ואחת מדמויות המשנה, וכמו ב"בקשה מסתורית" של פייג, גם כאן האופנה פשוט מטריפה וכל פריט לבוש הוא חגיגה לעיניים. בצד זאת יש גם עירום, וצריך לומר שזה כבר דפוס בסרטים של סוויני.
ולגבי סוויני - אחת הסיבות שהקהל האמריקאי נהנה לצחוק על ועם הסרט היא הסלידה שלו מהכוכבת, שנובעת מסיבות פוליטיות. היא שחקנית מצוינת, שפשוט לא מזוהה מספיק עם ערכים ליברלים כדי להתחנף מספיק לסוג האנשים שמכתיבים את השיח. ציוץ אחד של "פרי פלסטין" היה פותר את הבעיה.
ב"עוזרת הבית" סוויני מוכיחה שוב שאין שום דופי ביכולות המשחק שלה - להפך. היא וסייפריד מנווטות את הספינה הזו בהרבה אינטליגנציה רגשית וקולנועית ומוסיפות ניואנסים לדמויות עתירות הרבדים שלהן. מי שיצחק עליהן - שיצחק. הבדיחה כרגיל על חשבונו.
סרטים שאפשר לוותר עליהם
"אימהות צעירות": לא הכי של האחים
אחד החוקים הידועים בעולם הקולנוע קובע כך: פעם בכמה שנים יהיה לאחים דארדן סרט חדש. הוא תמיד יתקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ותמיד יזכה בפרס - בדרך כלל פרס התסריט. תמיד גם יפיצו אותו בישראל.
השנה כל זה קרה עם "אימהות צעירות", סרטם החדש של האחים הבלגים, שכמשתמע משמו עוקב אחר נערות בנות מעמד הפועלים שהפכו לאימהות בגיל מוקדם.
על פועלם ההומניסטי ומלא החסד עד כה, שכולל בין השאר את "רוזטה", "הבן", "הילד" ועוד סרטים שהשם שלהם כולל מילה אחת בלבד, מגיע לאחים דארדן לא רק פרסים מפסטיבל קאן - אלא גם את פרס נובל לשלום. אלא שהם תמיד עושים אותו סרט, ואחרי כשלושים שנה, הנה הגענו לנקודה שבה זה קצת מתחיל להימאס. לא נעים לדבר סרה בקדושים שכאלה, שלפחות עד השבעה באוקטובר גם היו חברי אמת של ישראל, אבל "אימהות צעירות" הוא מסרטיהם החלשים ביותר.
התסריט זכה בקאן כנראה מכוח האינרציה, כי בפועל הוא לא משכנע בכלל, וגם תצוגות המשחק כאן הן מהפחות טובות בתולדות האחים דארדן. למרות סצינת הסיום היפהפייה, על "אימהות צעירות" אין ברירה אלא לומר - הפעם זה לא הכי, אחי.