הקהל בסרט הזה צועק, צוחק וצוהל. מזמן לא ראינו דבר כזה

המותחן "עוזרת הבית" עלה בארצות הברית לפני שבועיים והפך לתופעה. גם בגלל שזכה להצלחה קופתית יחסית לשנה השחונה שעברה על הוליווד, וגם בגלל ההתנהגות של הקהל בהקרנות שלו. ניו יורק טיימס דיווח לאחר עלייתו כי אלה הקרנות פעילות: למרות שלא מדובר בקומדיה, הצופים צוחקים ללא הרף, וגם צועקים, מגיבים ומריעים, כי הם רואים בו טראש המשתייך לז'אנר ה"כל כך גרוע שזה טוב".

הלכתי לבדוק אם זה אכן כך, וחוויתי את הריטואל בעצמי: האולם היה מלא, והקהל התנהג בדיוק כמצופה, וכאילו לפי פקודה. כולם גם היו מאוד מרוצים מעצמם, וכנראה חשו שהם מגניבים בגלל שהאירוניה שלהם לכאורה כל כך חדה, אבל מה מגניב בלהתנהג כמו שפוט של החלילן מהמלין? ניחא. ההפרעות הללו לא הפריעו לי ליהנות מהסרט, שעולה השבוע בישראל, ומעניין יהיה לראות איך יתקבל כאן.

מדובר בעיבוד לרב-מכר של פרידה מק'פדן, שיצא בעברית בהוצאת ספר לכל. מככבות בו שתיים מן הכוכבות הלוהטות של הרגע - סידני סוויני, שאין צורך להציג, והסרט הזה הוא הלהיט הראשון שלה אחרי שנה של כישלונות; ואמנדה סייפריד, שמככבת עכשיו גם בסרט אחר לגמרי - "הצוואה של אן לי", מן הסרטים האמנותיים והמוערכים של השנה.

בצידן מופיע ברנדון סקנלר התמיר והחטוב, שהופיע במותחן הטיפשי ביותר של השנה שעברה, "דייט קטלני". מאחורי המצלמה עמד פול פיג, שביים בין השאר את "מסיבת רווקות" ואת "טובה מסתורית" היפהפה, ש"עוזרת הבית" מזכיר אותו מבחינות רבות, אם כי הוא מוקצן יותר.

כמשתמע משם הסרט, סייפריד מגלמת בו אישה אמידה שהיא ובן זוגה, בגילומו של סקנלר, מחפשים לאייש משרה: אשת משק בית ואומנת לבתם המשותפת. היא שוכרת לתפקיד צעירה בגילומה של סוויני, שזקוקה נואשות לעבודה מסיבות שיתבררו בהמשך.

למרות שלזוג העשיר יש בית מפואר ומאובזר, העבודה מתגלה כסיוט. מלכתחילה נראה שמשהו לא כשורה, אבל הצעירה הנואשת לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על ההזדמנות. הבוסית מתעמרת בה, משפילה אותה, עושה לה גזלייטינג ושוב ושוב מאיימת לפטר אותה. גלגל ההצלה מגיע באדיבותו של בן הזוג, שלא רק מגן על עוזרת הבית, אלא גם מפלרטט איתה. אחרי הכל, היא די דומה לזוגתו הבלונדינית - רק יותר נחמדה ממנה. נראה שהוא אולי רואה בה גרסה מוצלחת יותר.

אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. ההתרחשויות הדרמטיות הולכות ומקצינות, עד שמגיעה תפנית עלילתית והופכת את הקערה על פיה. לא קראתי את הספר, והטוויסט הפתיע אותי. חכמים ממני כנראה ראו אותו מקילומטרים - אבל אני הייתי במתח ואז הופתעתי. לומר שזה התסריט הכי חכם אי פעם? לא אגיד. מדובר קצת ב"נעלמת" לטומטומים, ועדיין הצפייה ב"עוזרת הבית" מותחת ומהנה.

נכון, משיחות המכחול כאן גסות - אבל זה מתבקש בסרט שנע על הגבולות שבין מתח, אימה, מלודרמה ואופרת סבון. הדיאלוגים ישרים ובוטים, הדרמה תמיד בווליום גבוה, הרמיזות לא מעודנות, וסצינת הסקס היא לא רק מהלוהטות בקריירה של סוויני אלא גם חסרת בושה בצורה שמזכירה את סצינת השלישייה המפורסמת עם איש השלג ב"האקדח מת מצחוק" החדש. ועדיין, הניסיון להפוך את "עוזרת הבית" לקאלט נראה לי מאולץ ומופרך, אם כי מתבקש לעידן שבו מהנדסים תופעות תרבות במקום לתת להן לצמוח בעצמן.

גם אם נניח ש"עוזרת הבית" גרוע, הוא לא גרוע מספיק כדי להיכנס לפנתיאון הטראש, אבל יש גם בעיה גדולה יותר - הוא פשוט לא גרוע! מעבר לכל הצחקוקים החוכמולוגים, מדובר למעשה בסרט חכם למדי, העוסק בנושאים שרוב הסרטים ההוליוודיים "הרציניים" לא מעזים לעסוק בהם - כסף ומעמד.

הוא מתאר מציאות חברתית שבה יש שתי ברירות - להיוולד לכסף או להתחתן איתו. הדמויות שבו נוהגות בצורה טיפשית לא כי הן טיפשות ולא כי התסריט מטופש, אלא כי אין להן ברירה: הן חיות בארצות הברית, מדינה שבה אנשים עושים דברים מטורפים רק כדי שיוכלו להרשות לעצמם הטבות בסיסיות כמו ביטוח בריאות. לא פעם הצופה זועק לאחת הדמויות "לא, אל תעשי את זה!", אבל מה לעשות שהיא חייבת, אחרת מי יממן את שכר הלימוד של הבת שלה?

"עוזרת הבית" מצטיין בתיאור מדוקדק ומלא חיים של האליטה שהוא מתאר - חוג הסילון האמריקאי, שרובו בנוי על כסף ישן, ומסתייע במשרתים ובשפחות כדי לתחזק פרפקציוניזם שכמובן מסתיר ריקבון עמוק. הסרט היטיב ללהק כל אחת ואחת מדמויות המשנה, וכמו ב"בקשה מסתורית" של פייג, גם כאן האופנה פשוט מטריפה וכל פריט לבוש הוא חגיגה לעיניים. בצד זאת יש גם עירום, וצריך לומר שזה כבר דפוס בסרטים של סוויני.

ולגבי סוויני - אחת הסיבות שהקהל האמריקאי נהנה לצחוק על ועם הסרט היא הסלידה שלו מהכוכבת, שנובעת מסיבות פוליטיות. היא שחקנית מצוינת, שפשוט לא מזוהה מספיק עם ערכים ליברלים כדי להתחנף מספיק לסוג האנשים שמכתיבים את השיח. ציוץ אחד של "פרי פלסטין" היה פותר את הבעיה.

ב"עוזרת הבית" סוויני מוכיחה שוב שאין שום דופי ביכולות המשחק שלה - להפך. היא וסייפריד מנווטות את הספינה הזו בהרבה אינטליגנציה רגשית וקולנועית ומוסיפות ניואנסים לדמויות עתירות הרבדים שלהן. מי שיצחק עליהן - שיצחק. הבדיחה כרגיל על חשבונו.

עולם הקולנוע הישראלי מסיים שנה אחת ומתחיל אחרת בדרך היחידה שהוא יודע - עם סקנדל ופסטיבל. מצד אחד, הטקס הממלכתי של מיקי זוהר סוף כל סוף יצא לפועל אחרי כל המהומה; ומצד אחר, לאקרנים עלה "כן" של נדב לפיד, שהוא בדיוק מסוג הסרטים שהם הסיוט הכי גדול של הקומיסר ושכמותו.

"כן" עולה בישראל אחרי בכורה מוצלחת בפסטיבל קאן והפצה מסחרית בצרפת, שם עורר תהודה רבה. הוא כיכב במצעדי סיכום השנה ברחבי העולם, אם כי למרבה האירוניה סבל קשות מן החרם התרבותי. למרות שלא מדובר בדיוק בתעמולה ציונית, הרבה דלתות נסגרו בפניו. גם האקדמיה הישראלית מנעה ממנו את האפשרות להתחרות על האוסקר, כשבחרה על פניו את "הים".

לא בטוח שמיקי זוהר היה מעדיף את "כן" על פני "הים". בסרטו העלילתי הארוך החמישי, כשלעצמו הישג יפה לקולנוען ישראלי בימינו, עוסק לפיד בחולייה של החברה הישראלית - בטראומה שחוותה בשבעה באוקטובר, אבל גם בתאוות הנקם שאחזה בה לאחר מכן. כמשתמע משמו, הוא גם מתגלה כמעשייה על אותם אנשים שאומרים "כן" לכל מה שמבקשים מהם - רשימה שהולכת ומתארכת במחזותינו בצורה שמזכירה את הגרפים מימי הקורונה.

הגיבור כאן הוא אמן בגילומו של אריאל ברונז, שיחד עם זוגתו, בגילומה של אפרת דור, מוכר את נשמתו ואת גופו לעשירים נהנתנים. אחרי השבעה באוקטובר, מגיע אוליגרך עם הצעה לעסקה מסוג אחר - לכתוב את ההמנון של הניצחון המוחלט, המתגלה כמובן כפזמון צמא דם. גיבורנו מסכים גם כדי לקחת את הכסף ולעזוב את הארץ - משהו שאכן עשה גם לפיד, שעבר לצרפת (שהמרסייז, ההמנון הלאומי שלה, לא פחות תאב דם מהשיר הישראלי כאן).

זה סרט אישי מבחינות רבות. לבן של הגיבור, למשל, קוראים נח - בדיוק כמו לבנם הבכור של לפיד ושל זוגתו, נעמה פרייס, שגם היא מככבת כאן. השחקנית מגלמת את לאה, האקסית של הגיבור, מוזיקאית שכיום עובדת בשירות ההסברה הישראלית ואחראית על שימור והפצת תיעודי הזוועות מהשבעה באוקטובר. במה שהיא אולי הסצינה הכי מטלטלת בסרט, דמותה נושאת מונולוג ארוך ופורשת בו קמצוץ מן המעשים הברוטלים של החמאס. אפשר להגיד הרבה דברים על "כן", אבל שכל מקטרגיו מן הצד הישראלי ייקחו בחשבון שהוא מנכיח את זוועות הטבח יותר מכל תוצר קולנועי אחר בשנתיים האחרונות, מקומי או בינלאומי.

ומעל הכל, כמובן וכתמיד, צריך גם לדבר על הקולנוע. המבע ב"כן" פשוט מדהים - יצירתי, חדשני, מקורי, מלא שאר רוח, עתיר תעוזה, לא מתחנף ולא מתנצל. לפיד הוא אמן מרתק ברמות הגבוהות ביותר. הוא מצליח למרות ולא בגלל המקום שממנו הגיע. נכון, הוא גם פרובוקטור, ואין ספק ש"כן" בא לעצבן, אבל זה סרט שאי אפשר להתעלם ממנו.

יש בקולנוע סרטים שבכיף היו יכולים לדלג ישר לסטרימינג, ויש כאלה שהיו ראויים לכיוון ההפוך. דוגמה לכך הוא "Heads of State". זה סרט ברמה גבוהה בסך הכל, שלא מבייש את המסך הגדול. בישראל, בה אוהבים קומדיות אקשן מסוגו, אפשר להניח שהיה שובר קופות - אבל ההרהורים הללו הם מים מתחת לגשר. אמזון רכשו אותו וכהרגלם החליטו להפיץ אותו ישירות בשירות שלהם, בלי הפצה קולנועית. זה קרה בקיץ האחרון, ואולי פספסתם אותו אם אין לכם אמזון. עכשיו, חצי שנה לאחר מכן, הסרט מגיע ל-VOD של שאר הפלטפורמות (כבלים, לווין וכו') אז תוכלו לראותו - וכדאי לעשות זאת.

הסרט מצטרף לרשימה של סרטים העוסקים ביחסים המיוחדים בין שליטי ארצות הברית ובריטניה - קדם לו, למשל, "הייד פארק על ההדסון". בדרך כלל היה מדובר בדרמות על נשיאים וראשי ממשלה שהיו באמת, וכאן במהתלת פעולה על שני שליטים פיקטיביים, אם כי לפחות אחד מהם מזכיר קצת פוליטיקאים שהיו באמת.

ג'ון סינה הנפלא, מתאבק לשעבר שהפך לשחקן קולנוע לא מוערך דיו, מגלם את הנשיא האמריקאי - כוכב סרטי פעולה לשעבר שהפך למנהיג העולם החופשי, והוא מעין שילוב של רונלד רייגן, דווין "דה רוק" ג'ונסון ודונלד טראמפ, ופארודיה על שלושתם. אידריס אלבה הוא ראש ממשלת בריטניה - איש כוחות מיוחדים לשעבר שנכנס לפוליטיקה בתקווה לבנות סדר עולמי חדש.

השניים מתעבים אחד את השני ומקניטים זה את זה ללא הרף, אך נאלצים לשתף פעולה. הם מוצאים את עצמם על אותו מטוס, ואז מגלים שטמנו להם פח. הטיסה מתרסקת, וכל העולם בטוח שמתו, אך הם למעשה צנחו באמצע יער מרוחק, וכעת נדרשים למצוא את דרכם חזרה לחוף מבטחים, להציל את עורם ולהציל את העולם כולו, כי מי שניסה להתנקש בהם עשה זאת כצעד ראשון בדרך למזימה גדולה יותר. בתחילה נראה שהאויב היחיד שלהם הוא סוחר נשק רוסי אימתני ושכירי החרב שלו, אך עם הזמן מתברר שהקנוניה גדולה ומורכבת יותר.

את הסרט ביים איליה ניושלר, קולנוען רוסי שמוצאו יהודי הפועל בהוליווד. לפני ארבע שנים הוא הבריק עם "סתם אחד", קומדיית פעולה מלאת אנרגיות ושאר רוח בכיכובו של בוב אודנקירק שיצאה בעיצומה של הקורונה והיתה אחד מן המרעננים של התקופה ההיא. הבמאי גם שיחק בסרט ההוא, וכך עושה גם כאן - בחור רב כישורים.

בכל מקרה, ניושלר שוב מוציא מתחת ידיו סצינות פעולה מיומנות ומהנות. נכון, זה לא "מזימות בינלאומיות" - אבל בכל הקשור לאקשן, הסרט בהחלט ניצב מעל הממוצע. חשוב מכך, יש בו בדיוק את מה שהיה כל כך חסר בפרק האחרון והמעיק של "משימה בלתי אפשרית" - הומור, ובעיקר הומור עצמי. הוא מודע לכל הקלישאות שיש בו ואין בו גרם של חשיבות עצמית, מה שגם מנטרל ביקורת עליו. הסרט יודע שיש בו מהלכי עלילה שחוקים וצוחק על זה, אז מה הטעם לצחוק עליו?

סינה ואלבה כבר כיכבו יחד ב"יחידת המתאבדים" לפני כמה שנים. יש ביניהם דינמיקה מעולה ושנונה, שלעתים מזכירה את אחת מקומדיות הפעולה הגדולות של העשור הקודם - "החבר'ה האחרים". בצידם, מופיע כאן צוות של שחקני משנה שרובו מן השורה הראשונה - מיס עולם לשעבר פריאנקה צ'ופרה כשותפתו ויקירת לבו לשעבר של ראש הממשלה הבריטי, ג'ק קוויד שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, קרלה ג'וגינו ואחרים.

יש בסרט חסרונות כמובן, ובין השאר הוא ארוך מדי ללא הצדקה - כמעט שעתיים. עם זאת, הוא בסך הכל בהחלט מהנה ומפתיע לטובה. נוסף לכך, קל לבטל אותו כקומדיית פעולה טיפשית ותו לא, אבל בשל התכנים שלו, אי אפשר שלא להתייחס לאמירות שבו, והן די מעניינות.

קודם כל, הדרך שבה הוא מציג את המנהיגים. הסרט מדמיין מציאות שבה ראש ממשלת בריטניה הוא אדם שחור, משהו שעוד לא קרה, משרטט אותו בצורה החיובית ביותר ומקדם את הרעיון שאנגליה צריכה אובמה משלה, אם כי לפחות לפי התסריט כאן, מוטב שיהיה לו רקע צבאי רציני - ממש כמו שתמיד מציעים לשמאל אצלנו.

ובאשר לבית הלבן, פה המסר מגיע דווקא מכיוון אחר. הסרט אמנם קצת לועג לנשיא הרייגניסטי/טראמפיסטי, אבל בסך הכל אוהד אותו. הוליווד בדרך כלל משפילה מנהיגים רפובליקאים - אבל לא הפעם.

נוסף לכך, הסרט גם משמיע אמירה ברורה בעד נאט"ו, בריתות בינלאומיות והמעורבות של ארצות הברית ובריטניה בסכסוכים ברחבי העולם. בשעה שרוב הפרוגרסיבים בהוליווד ישמחו שארצות הברית תפקיר את ישראל למותה, קומדיית האקשן הזו משמיעה קול אחר, וזו עוד סיבה לחבב אותה.

לא ברור למה, אבל לאחרונה הנחשים זוחלים לכל פינה בקולנוע. הם מככבים ב"זוטרופוליס 2", אחד הלהיטים הגדולים של הזמן האחרון, ועכשיו הם גם מופיעים ב"אנקונדה", שעלה לאקרנים בסוף השבוע.

כזכור, המותג "אנקונדה" החל את דרכו ב-1997, עם סרט בכיכובם של ג'ון וויט, ג'ניפר לופז ואייס קיוב, כחברים במשלחת שיוצאת לאמזונס ונתקלת בנחש ענק בשמו נקרא מותחן האימה. עם הזמן, הוא זכה למעמד פולחני בשל איכותיו הטראשיות, וגם לכמה המשכונים, שהמוצלח ביניהם משלב בקלחת גם קרוקודיל.

"אנקונדה" גרסת 2025 הוא לא המשכון, לא עיבוד מחודש וגם לא התנעה מחדש, אלא פארודיה בסגנון "רעם טרופי", וכמו בה, גם בו מככב ג'ק בלאק.

בלאק מככב בצד פול ראד. הם מגלמים שני חברי ילדות, שחלמו בילדותם להיות קולנוענים ואף צילמו סרטים סטייל "אנקונדה" בהפקה ביתית. כיום, הם לוזרים שלא הצליחו להגשים את חלומותיהם. האחד מצלם סרטי חתונות, האחר מגלם תפקידים זניחים בהפקות זניחות ומפוטר מהן. השניים בקשר עם שני חברי ילדות אחרים - האחד, בגילומו של סטיב זאן, הוא אלכוהליסט שנצמא בגמילה מ"ליקרים כבדים" אבל עדיין שותה בירה, יין ואת שאר הליקרים; השנייה, בגילומה של טנדי ניוטון, קיימת בעיקר כדי שבשלב מסוים תהיה כאן גם עלילת משנה רומנטית.

כיוון שזו קומדיה מטורפת, שאין בה שום היגיון, קורה משהו בלתי סביר: אחד מהחברים מודיע שרכש את הזכויות על סרטי "אנקונדה", שתמיד העריץ, והוא מזמין את חבריו לצאת איתו לג'ונגלים כדי לצלם סרט חדש בסדרה, עם משאביהם ויכולותיהם הדלות. כמובן שההפקה יוצאת משליטה, והחבורה נתקלת בנחש הענק, ובעוד שלל מכשולים, אך גם בעזרה לא צפויה.

במישור אחד זהו מותחן טראשי סטייל "אנקונדה" המקורי, שלוקח אותו לכיוונים אבסורדיים עוד יותר. במישורים אחרים זהו סרט על חברי ילדות ועל אהבתם הנצחית לקולנוע, וכמובן שזו גם סאטירה על הוליווד ועל אופיה העכשווי. הצרה היא שבדיחות על המשכונים ועיבודים מחודשים הן נדושות ומובנות מאליהן. העובדה שהקומדיה הזו חוזרת עליהן שוב ושוב בוודאי לא תורמת. אולי ב-2008, "אנקונדה" הזה היה נתפס כפרוע, חצוף ומקורי. אך במציאות שאחרי "רעם טרופי", הוא נראה קצת מיותר. מי כמו ג'ק בלאק היה צריך לדעת את זה.

מג'ק בלאק ופול ראד אפשר היה לצפות ליותר. רוב הזמן, יש לסרט בעיה: בתור קומדיה, הוא לא מספיק מצחיק. בתור זוועתון, הוא לא מספיק מזוויע, ובתור סיפור על אנדרדוגים וחלומות הילדות שלהם - הוא לא מספיק מחמם לב. מאחורי המצלמה עמד טום גורמיקן, שלפני שלוש שנים פרץ והבריק עם "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", אבל הפעם מפגין כישרון פחות גדול.

ובכל זאת, התוצאה חביבה ולא מזיקה. במערכה האחרונה שלה, כשהיא מרשה לעצמה להתפרע באמת, היא אפילו מצליחה להתעלות מעל תחושת "את הסרט הזה כבר ראינו" עם שתיים-שלוש הברקות. לא נגלה במה מדובר, אבל נרמוז שאחת קשורה בחזיר בר והאחרת בג'ניפר לופז - ותודו שזה שילוב מבטיח.

"פדינגטון 2" יצא לפני שמונה שנים. הוא התעלה על ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון והאהוב גם כן בסדרה, ונכנס להיסטוריה כסרט עם הדירוג הגבוה בהיסטוריה של רוטן טומטוז, המרכז ביקורות מרחבי העולם. למשך זמן מסוים, הלהיט עמד בצמרת עם מאזן מושלם - מאה אחוז מן הביקורות עליו היו חיוביות. בסופו של דבר, הרקורד נהרס כשהתפרסמה ביקורת שלילית נדירה, אבל כמובן שגם כך החיבה כלפיו היתה יוצאת דופן. אצלנו, הסרט התפרסם כאשר לא אחרת מאשר אשת הנשיא, נחמה ריבלין ז"ל, כל כך אהבה את הפרויקט עד שהסכימה לתרום את קולה לעבודת הדיבוב שלו.

"פדינגטון 2" גם הכניס מעל רבע מיליארד דולר ברחבי העולם, כך שאפשר היה לצפות כי הפרק השלישי יגיע במהרה - אבל זה לא קרה, אולי כי מדובר בהפקה אירופאית, כך שלא עומד מאחוריה פס ייצור מיומן ותאב בצע.

וכך, החלק השלישי בסדרה הגיע רק בשנה שעברה, ואחרי שדשדש באולמות, הוא הצטרף השבוע לקטלוג הישראלי של נטפליקס. במקור הוא נקרא "Paddington in Peru" ואצלנו שינו את השם ל"פדינגטון בג'ונגל". למה בעצם? האם חשבו שהשם "פרו" ירחיק משום מה משפחות, שהם קהל היעד של הסרט אצלנו? האם סברו ש"ג'ונגל" היא מילה מסחרית יותר מאשר המדינה הדרום-אמריקאית שישראלים רבים טיילו בה? לא ברור.

מיותר להזכיר זאת אם הגעתם עד לפה, אבל שני הסרטים הראשונים בסדרה עסקו בדב שמהגר מפרו לבריטניה, ומוצא מקלט אצל משפחה לונדונית. שני הפרקים הקודמים התרחשו בלונדון, על רקע כל האתרים האיקונים שלה. הפעם, כמשתמע משמו של הכותר, העלילה עוברת לפרו. פדינגטון הפך לאזרח לכל דבר של הממלכה המאוחדת, ומקבל דרכון בריטי שמאפשר לו להסתובב בעולם. הוא מנצל זאת כדי לנסוע לכור מחצבתו בעקבות דודתו האהובה, שנעלמה במפתיע. משפחתו המאמצת מתלווה אליו ויוצאת עמו להרפתקה. סאלי הוקינס, שגילמה בעבר את אם המשפחה, כבר לא פה, ואמילי מורטימר נכנסת לנעליה. לא מרגישים בהבדל.

אומרים שאפשר להוציא את הדב מלונדון אבל אי אפשר להוציא את לונדון מהדב, אבל זה לא נכון. עם המעבר לפרו, "פדינגטון" מאבד את העוקץ. כל הקסם בסרטים הקודמים היה הלונדוניות והבריטיות שלהם - ואנחנו, אנגלופילים שכמותנו, ליקקנו את האצבעות כמו שהדב מלקק מרמלדה. בלעדיהם, זה פשוט לא עובד.

בדרום אמריקה, הפרק השלישי בסדרת הסרטים הופך לסתם קומדיית הרפתקאות משפחתית מן השורה. ראינו כבר הרבה קומדיות כאלה בג'ונגל, ובאמת שלא צריך את פדינגטון בשביל זה. באופן אירוני, דווקא כשחזר הביתה, הדב לא מוצא את עצמו.

"פדינגטון בג'ונגל" היה זקוק לאיכויות יוצאות דופן כדי לעמוד במטרותיו. במקום זאת, הוא מציג תסריט מקושקש, בימוי חסר השראה, ערכי הפקה נמוכים ותצוגות משחק לא טובות. הילדים למשפחה המאמצת גדלו בין סרטים 2-1 לפרק השלישי, והפכו לבני תשחורת חסרי אופי. בג'ונגל, פדינגטון ומשפחתו פוגשים צייד אוצרות בגילומו של אנתוניו בנדרס, שמתבזה עוד יותר מאשר ב"בייביגירל", ונזירה בגילומה של אוליביה קולמן, שלא תזכה על הופעתה כאן באוסקר נוסף.

"פדינגטון בג'ונגל" מנסה להיות מעין גרסה דובית של "אינדיאנה ג'ונס", אבל אם הריסון פורד כבר לא מצליח לשחזר את ההצלחה של הסרטים הללו, למה שהדב יצליח? מזל שחנוכה כבר מאחורינו, ולא בוער לחפש סרטי ילדים בנטפליקס.