בתחילת שנות התשעים, לפני יותר משלושים שנה, כתב הסופר המנוח יהושע קנז את הרומן "בדרך לחתולים" (הוצאת עם עובד), אחד הספרים הכי יפים ונוגעים ללב שלו. זה היה ניסיון ללכת לעבר מחוז חיים והתפוגגות שאנחנו נוטים בדרך כלל להתרחק ממנו כמו מאש. זאת הייתה יצירה שעסקה בין השאר בתיאור הזקנה והחולי. ביצרים, בפחדים, בחלומות ובבדידות שכרוכים בהם. רוב העלילה התרחשה בבית חולים שיקומי גריאטרי, אליו הגיעה גיבורת הסיפור, יולנדה מוסקוביץ.
הייתה לקנז יכולת מופלאה ליצור עולם מלא ועשיר - מבט שלוכד הרבה מצבים בעלי אופי גרוטסקי וקומי אפילו. כאלה שלא מהססים לחטט ולפשפש בתוך הנוולות שמתלווה להזדקנות ולדעיכה וההתפוררות של הנפש והגוף, התפוררות שלא תמיד יש לה נראות וחזות כל כך נאה ומלבבת.
אבל קנז הקפיד כל הזמן לעשות מעין "זום אאוט" - מצלמת המילים שלו נעה מתוך החדרים המסויטים שבהם שכבו החולים לעבר המרחבים והשדות היפים כל כך שסבבו את אותו מוסד גריאטרי בלב השרון.
הנה, ככה הוא כותב על הגיבורה יולנדה מוסקוביץ ממש ברגעיה האחרונים: "היא ידעה כי רק היא שומעת זאת. כי לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה והעזובה. כשנשאה את עיניה ראתה מעל גגות הבתים פיסת שמיים צלולה כזכוכית שחורה זרועה כוכבים. סוף סוף, היא נאנחה, מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זהרו מעליה…" ( שם. עמוד 280)
והנה קצת יותר משלושים שנה אחרי, באה הסופרת אביבית משמרי בספרה החדש "הרבע הנותר" (הוצאת פטל), ומנסה ללכת בזהירות בנתיב שפילס עבורה לפני שנים יהושע קנז.
אם אצל קנז היה מדובר במחלקה מומצאת ודמיונית בעיקרה, אם כי לא זרה בכלל לכל מי שליווה בחייו הורים מבוגרים שנשמטים לתוך פגעי החולי הזקנה, הרי אצל משמרי מדובר בפיסת חיים ביוגרפית של ממש - משמרי איבדה בשנים האחרונות את אביה, אמה ואחיה, ומכל המשפחה היא "הרבע הנותר".
אבל מהרבה בחינות אחרות, לא מעט קווי דמיון נמתחים בין היצירה הבלתי נשכחת של קנז, לספר החדש של משמרי. קודם כל באומץ להפנות את המבט.
גם אומה ידועת תלאות ומכאובים כמו שלנו, אוהבת להיאחז בעכשווי, בתוסס ובחי. המבט שלנו כמעט מודבק בכוח למין מצג (שווא מן הסתם) של נעורים אין סופיים שאף פעם לא צפויים לדעוך ולפקוע. הפרסומות בטלוויזיה וגם חלק לא מבוטל מהתרבות הנצרכת, טורחים בכל כוחם ומאודם לנסות להשכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה והחותכת (כדבר המשורר דוד אבידן) שפעם גם אנחנו נדעך, נתפורר ונמות.
משמרי מישירה אם כן מבט אל האזור המודחק הזה, ומפשילה בעדינות את שמיכת הצמר שמכסה על החולים הגוועים למות, וגם על העיניים שלנו.
כל מי שליווה כאמור בחייו את הוריו בשלבים האלה ובמחלקות המדכאות של בתי החולים או המוסדות הגריאטריים, גם אם מדובר במחלקה מוקפת ירק ופרחים בקיבוץ, כמו במקרה של אבא שלי עליו השלום, יודע שרוב הזמן אנחנו כורכים על עצמנו מרצון תכריך של אטימות, כדי שהדברים שראינו שם לא יחלחלו עמוק מדי לתוך הנפש שלנו.
אבל משמרי משכילה לעשות כל הזמן דבר נוסף: היא מפנה כל הזמן מבט גם אל אגמי ההיקוות של הזיכרון. אל תהליך העיבוד. אל תהליך הסלקציה - מה אנחנו בוחרים לזכור ולכתוב עליו, ומה אנחנו בוחרים להשאיר בצל.
בחכמה רבה היא מאירה עם פנס גם את תהליך הכתיבה עצמו ביחס לרוחות הרפאים שמקיפות אותה כל השנים. וכך היא כותבת: "לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי. כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. מצד שני היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות..."
ככה זה כל דבר שבעולם, היא מוסיפה: "כתבו על מלחמה - זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה".
אני בטוח שלא ממש לזה משמרי התכוונה, אבל בלי משים, היא מציעה פה מעין "מתכון" (בערבון מוגבל כמובן) למי שהשנתיים האחרונות פה בארץ חירבו וחיבלו ושרטו את נשמתו.
משמרי (כמו לא מעט ישראלים אחרים...) חיה בשנים האחרונות בברלין. חלק מהדברים היא כותבת כשהיא יושבת בכנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם - כנסיה שנהרסה כמעט כליל בהפצצה ב-1943, ונותר ממנה רק מגדל הפעמון הקטום המכונה "השן השבורה". היא יושבת שם כאשר למעלה רועמת מקהלה בקנטטה של באך, ונדמה שיש סמליות לא קטנה במעמד הזה.
היכולת של מוזיקה ושל כתיבה ושל ספרות ליצור מעין עטיפה מרככת להליכה לתוך האזורים הכואבים והמודחקים שאנחנו נמנעים מלהביט בהם. לא בריחה. לא אסקפיזם. לא חלומות על נעורים בלי קץ, אבל כן איזה יכולת של האמנות (מוזיקה. קולנוע. ספרות) ליצור עבורנו עדשה שתרכך את המראות האלה שאנחנו כל כך פוחדים מהם.
זה ספר יפה בצניעות שלו. בהכרת הגבולות. משמרי נעה מתוך הדברים שפגשה והכירה לתוך מחשבות יותר רחבות ומעמיקות, ויש בו גם סוג של פרידה מהאנשים שהיו כל כך קרובים אלה - האם, האב והאח. פרידה שדרכה אולי גם אנחנו יכולים לשוב לרגע ולהרהר באנשים הקרובים והיקרים שלנו, שעטפו וגוננו עלינו ושמרו שלא נפגע ושלא נכאב עד שהלכו לעולמם.
"הרבע הנותר" / אביבית משמרי. הוצאת פטל.