שוק הספרים קורס? הבעיה היא שציפינו מהספרות להיות שוק

בסוף הרי הכל שאלה של כסף (וגם כבוד. וכוח, כמובן).

לאחרונה נודע שמשרד התרבות ביטל את פרסי היצירה, פרסים שניתנו החל משנת 1969. הביטול נעשה ללא הד ציבורי, ורק בהמשך לפרסומים הודיע משרד התרבות לא ביטל את הפרסים אלא "השהה" אותם לשם הגדרה של קריטריונים חדשים עבורם, קריטריונים ש"יתאימו לדעות של רוב העם", כלשון ההודעה.

אבל למרות הניסיון לתת למהלך נופך אידיאולוגי, סביר להניח שהפרסים בוטלו בגלל הכ"ף הראשונה. כלומר בגלל היעדרו. בסוף 2024 השר מיקי זוהר הצביע נגד תקציב במדינה בגלל הקיצוץ בתקציב משרדו. בראיונות שנתן אז אמר שהוא מתפלא שהממשלה לא מבינה שדווקא בעת הזאת התרבות (והספורט) חשובים כי "העם זקוק לחוסן נפשי וידוע שחוסן נפשי מגיע מהתרבות ומהספורט".

בסופו של דבר, עם ובלי המחאה הקטנה והלא-נחשבת של השר, התקציב עבר עם הקיצוץ שבתוכו, ואפשר לדמיין שישבו חכמי המשרד והחליטו על מה להשקיע בתקציב שנותר, ותמיכה בסופרים ובספרות נראתה להם כמו משהו שאפשר לוותר עליו. ועם כל הזעם והייאוש והמאבק כנגד ההחלטה העלובה הזאת, חשוב לזכור שמצב של עולם הספרות הישראלי לא מתחיל ולא נגמר בפופוליזם של השר הכושל, ונדמה שהבעיה שלו (וגם הפתרון) נמצאים בכלל במקום אחר.

מקובל במקומותינו לבכות את "שוק הספרים" ולהתגעגע לימי הזוהר שבהם ספרים נמכרו בעשרות אלפים. וזה נכון שאנשים לא קונים ספרים כמו פעם - אבל עולם הספר לא מת. יש קהילות ספרותיות. יש מועדני ספר. בפייסבוק יש מרחב שלם של קבוצות קריאה וביקורת. ואולי הבעיה המרכזית של "שוק הספרים" הישראלי היא הציפייה שלו שיהיה "שוק".

המרחב הספרותי איננו שוק. לא היה ולא יהיה. נעים ומשמח להרוויח כסף מאמנות, אבל למה אף אחד לא מדבר על "שוק המחול", או "שוק הקולנוע", למה דווקא מעולם הספרות מצפים שיהיה בורסה תוססת של קניה ומכירה? ההספדים והטבלאות, הרווחים וההפסדים, לא לוקחים בחשבון שספרות המקור היא אפשרות: להתבוננות. להבנה. לחיים. לקול שחפץ חיים.

אבל אם נחזור לנקודת ההתחלה: הכ"ף שמניעה את העולם. במאות הקודמות היה נהוג במערב שאנשי חצר, אצולה ובורגנות יהיו פטרונים של אמנים ואמנות. כולם היו מרוצים מהסידור: האמנים קיבלו מימון לעבודתם ולעצמם והפטרונים אספו לעצמם שלושה דברים חשובים (שמתחילים, אתם יודעים באיזה אות).

ביישוב העברי שבשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת הוקמו הוצאות הספרים "הקיבוץ המאוחד", "ספריית הפועלים" והוצאת "עם עובד". שלושתן (ועוד נוספות) נוסדו מתוך הבנה כי בנייתה של החברה העברית בארץ ישראל לא יכולה להיות רק פיזית.

"כפי שחברת העובדים אחראית על הקמת הארץ", אמר ברל כצנלסון, המייסד והעורך הראשון של הוצאת "עם עובד" שהוקמה בתמיכת ההסתדרות ומפא"י, "אחראית 'עם עובד' לתרבותו של העם". כחלק מאחריות זו ראתה "חברת העובדים" את תפקידה גם כמי שצריכה לסייע לסופרים עבריים וגם כמי שצריכה לבנות ולשקם את התרבות היהודית והעברית בארץ שבדרך.

שני האזכורים ההיסטוריים הללו מלמדים כי כך או כך - בורגני או סוציאליסטי, אינטלקטואל או סוחר ממולח - הפטרון היה תמיד פטרון והאמן היה תמיד אמן. בעלי המאה פרשו חסות על האמנים, ואם הם היו הגונים, או ככל שהיו הגונים, גם האמנים הרוויחו משהו מהאמנות שלהם. ואם לא הרוויחו אז לפחות הצליחו לחיות ממנה. בעלי המאה יכלו להיות מוסדות רשמיים או אנשים פרטיים, האינטרסים שלהם יכלו להיות "לאומיים", "תרבותיים" או "מסחריים", אבל החלוקה הייתה ברורה: בעלי המאה היו גם בעלי הדעה, והאמנים, והאמנות, היו כלי לאג'נדות או לשאיפות שלהם.

העולם החדש מזמן אפשרויות אחרות. בעולם הזה הסופרים אינם אמנים חסרי ישע שזקוקים ל"שוגר דדי" שיטפח אותם. לא תמיד זה נוח. לא למי שאיבד את הכ"פים שהיו לו, וגם לא למי שצריך לצאת מעולמות היצירה והרוח. אבל האמת היא שזו בשורה טובה. לכולם. גם אידיאולוגית. גם ספרותית. טוב לסופרים שיהיו "עם רגליים הקרקע". שיהיו מחוברים לפרקטיקה של הבאת ספר לעולם. זה טוב כי העמדה של האמן התלוש והתשוש שזקוק לעזרה ולתמיכה היא לא עמדה פרודוקטיבית בעידן הזה שלנו, וזה הכרחי בישראל העכשווית.

הספרות הישראלית לא צריכה להיות - ומוטב לה שלא תרצה להיות - מנותקת. הספרות הישראלית, כבר אמרנו, היא קול, וככזה היא צריכה להיות עוצמתית וברורה. לספרות (ולסופרים) יש כוח. כי יש להם מילים ויש להם אמת, ובמציאות שלנו החיבור בין השניים חשוב מאין כמותו.

אנשים כותבים כי הרבה פעמים זו הדרך היחידה שלנו להבין את עצמנו, כבודדים וכחברה. עוד אחת מההאשמות הנהוגות במקומותינו היא לקבוע שאנשים כותבים יותר מאשר קוראים. אולי זה נכון, אבל השיפוטיות שמתלווה לאמירה הזו מחמיצה את מקור המידע העצום, המידע הנפשי העמוק של התודעה הקולקטיבית. זו גם הסיבה שספרות המקור לעולם לא תדעך. כי הנפש שרוצה להבין ולצמוח ולחלץ עצמה מהכאב היא תמיד תבנית נוף מולדתה.

ולכן נגיד ל(כבוד) השר: אתה יכול לקחת מאיתנו בתואנות שווא כאלה ואחרות את התקציב שאין לך - אבל אנחנו, היוצרים הישראלים כבר לא משחקים את המשחק של האמן הזקוק להצלה. הספרות הישראלית, החיה, הבועטת, הכנה, המקורית - הספרות הזאת תמשיך ותיכתב, ותמשיך להגיד את האמת של עצמה, פשוט (כמו שכבר אמרו - גם הפוליטיקאית וגם המשורר) כי אין לה לאן ללכת.

מירי רוזובסקי היא מו"ל הוצאת "שתים".