הסרט הזה קשה מאוד לצפייה. אם תהיו אמיצים, צפויה לכם חוויה מדהימה

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כמעט: לפני חצי שנה בתי הקולנוע בארץ היו סגורים למשך כשבועיים בגלל המלחמה הקצרה עם איראן. זה עיכב את צאת "28 שנה אחרי", שעלה אצלנו לאקרנים בשוך הקרבות והתגלה כסרט הכי טוב אבל גם הכי נוראי לחזור איתו לאולמות, כי הוא עסק באפוקליפסה ובהשלכותיה, והיה ברוטלי וקשה לצפייה.

עכשיו, על רקע המתיחות המחודשת עם איראן, עלה כאן לאקרנים "28 שנה אחרי: מקדש העצמות". בתסריט אחר, שבו העניינים היו חלילה מתפתחים אחרת בשבועות האחרונים, בתי הקולנוע שוב היו נסגרים, ושוב היה נמנע מאיתנו לצפות בפרק החדש. למרבה המזל, לפחות בארץ הכל שקט יחסית - הם פתוחים, והוא מוקרן בו. מה שכן, הוא עוד יותר הופך קרביים מהפרק הקודם - הסרט מציג את האנושות בשיא השפל שלה, ועושה זאת בצורה גרפית שמעוררת אי נוחות. זו לא חוויה פשוטה, אבל היא מתגמלת: אם הלב שלכם חזק מספיק, תזכו לצפות באחד הסרטים המיוחדים והעוצמתיים של הזמן האחרון. נכון, הוא מדשדש בקופות אבל זה לא מפתיע לאור המקוריות והקיצוניות שלו. אין לי ספק שבעוד עשרים שנה יראו בו קלאסיקה מודרנית ואף פולחן, ויקרינו אותו באינספור הקרנות מיוחדות.

כזכור, ונעשה את התקציר הזה בקיצור נמרץ, הבמאי דני בויל והתסריטאי אלכס גרלנד בראו את המותג "28 אחרי" לפני כחצי יובל. הוא התרחש באי הבריטי ועסק בימים שאחרי מתקפת זומבים, אותם הם הציגו כזועמים ובלתי ניתנים לריסון יותר מאשר בתוצרים קודמים בז'אנר. הסרט היה להצלחה, וכמה שנים לאחר מכן הופק לו המשכון שבו היוצרים המקוריים לא היו מעורבים. הם חזרו לפני חצי שנה עם "28 שנה אחרי", שכמשתמע משמו, קפץ כמעט שלושה עשורים קדימה, והתרחש במציאות שבה בריטניה מנותקת מהעולם ומחולקת לשניים - החלק הנגוע וזה שלא. העלילה התמקדה במסעו של ילד לא נגוע בשם ספייק, והסתיימה בכך שהוא מוצא מקלט אצל כנופייה מפוקפקת. בריאיון לקראת צאת הפרק החדש הזה, בויל דיבר על העוצמה הייחודית של המפגש בין ילדות, תמימות ואימה - וכמה שהוא צדק. במהלך הסרט גם פגשנו את דמותו של רופא לשעבר בשם איאן, בגילומו של רייף פיינס, שכבר לא מרפא אנשים אלא מקדיש את זמנו להנצחת המתים באמצעות מה שנשאר מהם - ומכאן מקדש העצמות שבשמו של הסרט החדש.

העלילה ממשיכה מאיפה שהפסיקה. הכנופייה שאספה את ספייק לחיקה מתגלה כגרועה יותר מהזומבים. יש לה סטייל כאילו מדובר בחבורת פאנקיסטים מהסנטר או בלהקת בנים בריטית, אבל היא עושה דברים איומים. מנהיג אותה פסיכופת בשם ג'ימי, בגילומו טורד המנוחה של ג'ק א'וקונל, המבוסס במובהק על ג'ימי סאוויל, כוכב טלוויזיה בריטי אהוב שאחרי מותו התגלה כפדופיל שתקף מינית מאות קורבנות לכל הפחות. הוא מאמין בהיותו בנו של השטן, ומאלץ את הנערים והנערות שאסף לחיקו להשתתף בריטואלים סדיסטים, בהם הם שוחטים כקורבן אנשים לא-נגועים שנקרו בדרכם. כל זה מוביל לסצינה ארוכה ומחרידה, שאפילו מי שיש לו סף גבוה יתקשה לעמוד בה.

בקו עלילה נוסף, אנו פוגשים מחדש את איאן ואת מקדש העצמות שהוא מטפח. עיסוק חדש שלו הוא טיפול בנגוע מסוג אלפא, אותו הוא מכנה "סמסון" (שמשון) בשל ממדיו הפיזיים האדירים. בדינמיקה שמזכירה את "הדרקון הראשון שלי", הוא מצליח לאלף, לרסן ולמתן אותו מעט, ולהפוך את המפלצת הזו לאנושית הרבה יותר מכנופיית הפסיכופטים.

קווי העלילה הללו נראים מנותקים זה מזה, כאילו הם שייכים לסרטים אחרים, אבל בסופו של דבר מתחברים. זה קורה בצורה משכנעת ואורגנית, כי מתברר שביחד ולחוד הם עוסקים באנושיות ובמפלצתיות, באנושי שבמפלצת ובמפלצתי שבאנושי, ובשתי דרכים הפוכות להתמודד עם חורבן: לאבד צלם אנוש או לשמור עליו. באותה מידה, אם יורשה לי, הסרט היה יכול להתרחש גם בזמן השואה. הוא מזכיר לפרקים את "צא וראה", אחד הסרטים המטלטלים ביותר על המפגש בין תמימות וזוועה במלחמת העולם השנייה.

"28 שנה אחרי: מקדש העצמות" מזכיר גם כמה סרטים אחרים: "קלרה הקדושה", "המולה וזעם" ו"איש הקש" הם רק כמה שמות שעלו בראשי, כמו גם הרבה סרטי זומבים כמובן.

התוצאה כל כך מיוחדת כי היא מערבבת באופן מקורי בין ז'אנרים שונים ומשונים: זוועתוני זומבים מן הסתם, כנופיות הרחוב, מותחן האימה הפולקלוריסטי, מותחן האימה הנוצרי, סרטי זוועות פוסט-אפוקליפטים, ואפילו דרמות קומיות על מפגשים בין אויבים משני צדי המתרס. זה ערבוב שבקלות היה יכול ללכת לאיבוד, אבל הוא עובד בגלל שהסרט יודע בדיוק מה הוא רוצה לשאול ולבחון. התוצאה הולכת על חבל דק, אבל לא נופלת ממנו.

ב-"28 שנה אחרי: מקדש העצמות", בויל נשאר כמפיק וגרלנד כתסריטאי, אבל שרביט הבימוי עבר לניה דה-קוסטה, שהייתה חתומה בין השאר על סרט האימה המבריק "קנדימן". היא מביאה עמה את מי שהפך לצלם הקבוע שלה, שון בוביט, שהוא גם הצלם הקבוע של סטיב מקווין ועבד עמו בין השאר ב-"12 שנים של עבדות", וכמו אז, גם כאן משלב בין פיוט ואימה בצורה מפעימה. הזדמן לי לראות את הסרט על המסך הכי גדול שאפשר והוא נראה פשוט מדהים, מה שכמובן מעלה את השאלה האם לא מדובר באסתטיזציה של מוות וסבל. תשובה אפשרית היא שלמרות הכל, מדובר בסופו של דבר בסרט אופטימי מאוד שיש בו הרבה חסד, חמלה ואמונה, כולל בכך שאנושיות היא בסופו של דבר כוח-העל החזק מכולם. יש בו גם הומור ואירוניה שלעתים מקלילים את הסיטואציה.

סרט על מתים-חיים יכול להיות מדכא למוות או מלא שמחת חיים. פה בוחרים בסופו של דבר באופציה השנייה, הרבה דרך דמותו של איאן, השומר על רוח נעוריו באמצעות הפטיפון שלו, בו הוא שומע תקליטים של דוראן דוראן ואיירון מיידן. מסקנה אחת מהצפייה פה היא שוויניל ישרוד גם את האפוקליפסה, אז תשמרו על האוסף שלכם!

הפסקול כולל מוזיקה מקורית ומהפנטת כתמיד שכתבה המלחינה האיסלנדית הילדור גודנאדוטיר, זוכת האוסקר על "ג'וקר", אך עם כל הכבוד, השוסים האמיתיים כאן הם הלהיטים שהגיבור רוקד לצליליהם. רייף פיינס באמת עושה הכל בסרט הזה, במה שהיא אולי התצוגה הכי מרשימה שלו מאז שגילם נאצי סאדיסט ב"רשימת שינדלר", רק שכאן הוא מפגין קשת הרבה יותר גדולה של רגשות. סליחה על משחק המילים, אבל "מקדש העצמות" משליך לעברו עצמות עסיסיות, שהוא נהנה לנגוס בהם, והביסים גדולים ומלאי תאווה. נראה שהשחקן הוותיק מתענג כאן על כל רגע, ואני יכול רק לאחל לכם שתיהנו מהסרט כמו שאני נהניתי לצפות בו, וכפי שרייף פיינס נהנה לשחק בו.

הנה אחת התעלומות הגדולות בתולדות התרבות המודרנית: המנט, בנו היחיד של וויליאם שייקספיר, מת בגיל 11 בנסיבות לא ברורות, ואביו מעולם לא התייחס לטרגדיה באופן ישיר בכתביו. איך זה יכול להיות? הסופרת מגי אופארל ניסתה לענות על כך בספרה "המנט". הוא נקרא בשם הילד המנוח, והתבסס על העובדה שבזמנו, השם היה זהה למעשה להמלט, כשם אחד המחזות הקאנוניים ביותר של המחזאי. לפי הספקולציה שלה, היגון שהוא חווה בעקבות הטרגדיה היה השראה ישירה לכתיבתו. הספר שלה הוא על כך, וגם על הרבה יותר מכך.

הספר יצא לפני חמש שנים והיה הצלחה כה גדולה, שהיה ברור כי בשלב מסוים יגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי. זה קורה עכשיו: הסרט עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, וכמו המקור הספרותי, גם הוא עטור פרסים. בתחילת השבוע זכה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, ובהמשך החורף הוא צפוי לככב גם באוסקר.

כל הנתונים הללו לא מפתיעים בהתחשב במוניטין של המקור הספרותי, ובהתחשב בשמות שמעורבים בעיבוד הקולנועי. הפיק אותו סטיבן ספילברג, אורח קבוע בטקס האוסקר מאז שנות השבעים. ביימה אותו קלואי ז'או, שהודות לסרטים אדירים כמו "הרוכב" ו"ארץ הנוודים" הפכה לאחת הבמאיות הבולטות בדורנו, אם לא הגדולה שבהן; ומככבים שניים מן השמות הלוהטים באי הבריטי - ג'סי באקלי ופול מסקל.

המפתיע הוא ש"המנט" שובר לחלוטין את החוקים של הז'אנר הביוגרפי, והוא ממש לא עשוי כמו יצירות קודמות שריסקו קופות וקטפו פרסים. זה היה נכון לספר וזה נכון גם לעיבוד הקולנועי, שבניגוד להרבה אדפטציות, שומר על הרוח של המקור. ז'או, שחתומה על התסריט יחד עם או'פארל, עושה למעשה דה-קונסטרוקציה לז'אנר.

ההברקה המרכזית של "המנט" היא לקחת את וויליאם שייקספיר, מן האמנים הגדולים והידועים בהיסטוריה, ולהעמיד אותו בשוליים. תחת זאת, העלילה שמה במרכז את זוגתו אגנס, בגילומה של באקלי, שנישאת לו כשהוא עוד מורה אלמוני ודלפון שאיש לא מאמין כי יגיע לגדולה, למרות התנגדות משפחתה ובזכות האינטואיציות שלה - יש אפילו שמועות שהיא בתה של מכשפה. מה שבטוח, יש לה עולם פנימי עשיר ומבעבע, זיקה לטבע וגם תעצומות נפש בלתי רגילות. היא יולדת לוויליאם תאומים - ג'ודית והמנט. שניהם יחלו במגיפה שעושה שמות באנגליה, ורק אחד מהם ישרוד. אנו חווים דרכה, ורק דרכה, את הטרגדיה הזו ואת מה שהמחזאי יפיק ממנה. אין כאן סצינות שהן מהפרספקטיבה שלו. היא בתחילה זועמת על כך שהוא נושא את שמם של בנם לשווא, ומתרצה רק כשהיא מבינה כי המחזה יעניק לבנם המת חיי נצח.

הסרט נמנע מקלישאות של הז'אנר, למשל סצינות בהן אחת הדמויות מציגה את הגיבור למישהו ואומרת לו "תכיר, זה וויליאם שייקספיר", או כותרות סיום המלמדות אותנו על המורשת של "המלט". למעשה, ובטח עד לסצינות הסיום, אין לנו שום דרך לדעת שהדמות הזו היא לא אחרת מהמחזאי המהולל, ושהמחזה שהיא כותבת הוא-הוא "המלט". לרוב, סרטים על אמנים גדולים ועל העשייה של עבודותיהם המוכרות אינם מעניינים כשלעצמם - הקונטקסט הופך אותם לכזה. כאן, זה אחרת. "המנט" קיים בצד ההקשר ההיסטורי, אבל לא חוסה בצילו.

האיכות של "המנט" נובעת מכמה מעלות. קודם כל, הגישה המקורית לז'אנר ולסיפור. נוסף לכך, עבודת הבימוי של ז'או, שפעם נוספת מתגלה במלוא כישרונה. לראשונה היא משתפת פעולה עם הצלם הפולני הנהדר לוקאס ז'אל, שהיה חתום על סרטי שואה זוכי אוסקר כמו "אידה" ו"אזור העניין". הם מצלמים את הטבע בצורה פיוטית, אך מבלי להתפייט, ואת הטרגדיה בצורה מלאת עוצמה, מבלי לגלוש לסנטימנטליות. הם יוצרים כאן מעשייה על-זמנית, ובכל זאת גם מקנים לה תחושה עזה של זמן ומקום, כך שאנו מרגישים בשלהי המאה ה-16, תקופה שבה המוות ארב בכל פינה, ואחד מכל שלושה ילדים בכלל לא זכה להגיע לבגרות.

המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא תצוגות המשחק שלו. הדברים אמורים לגבי פול מסקל וג'סי בקלי, שככל הנראה תזכה באוסקר מוצדק על עבודתה מלאת ההבעה והרגש כאן. אך הם מתייחסים גם לילדים שמגלמים את המנט וג'ודית, ג'ייקובי ג'ופ ואוליביה ליינס. השניים מפגינים תצוגות מפעימות באופן כמעט בל ייאמן יחסית לגילם הצעיר. לעתים, השתפכות על עבודות משחק של בריטים נובעות מהטייה אוטומטית או רגשי נחיתות, אך הפעם אין ברירה אלא לומר: קחו את כל השחקנים פה, העניקו לכולם אוסקרים ואות אבירות, והחזירו לארץ את המנדט הבריטי. מגיע להם.

כל האיכויות הללו מובילות בסופו של דבר לסיומת שהיא מן המרגשות שראינו על המסכים מזה זמן רב. נכון, לא כל הסצינות שקודמות לה חזקות באותה מידה, אבל יש סיבה שקוראים לרגע השיא "קליימקס", ו"המנט" מגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון, ובצורה הכי מרגשת שיש.

מדובר בהצגת הבכורה של "המלט", שהיא מן הסתם רגע מפתח בדברי הימים של עולם התיאטרון - אבל לא זה מה שחשוב כאן. הרי הפרספקטיבה היא בזמן אמת, כשאף אחד עוד לא מבין שהוא חוזה בהיסטוריה, והסרט גם לא מספר לו את זה. מה שחשוב הוא איך שהמחזאי מרגיש בעת שההצגה שלו מקבלת חיים לראשונה על הבמה - ואיך הנוכחים, ובראשם אגנס, מגיבים לה. החוויה הזו הופכת להמחשה לדרך שבה האמן משתמש באמנותו כדי להתמודד עם היגון ולהעניק לו משמעות, לצורה שבה האמנות הזו מנכיחה מחדש את מי שאבד, לאופן שבו קרוביו האחרים של המת מוצאים בה נחמה, ומרגש מכל - ליכולתו של הקהל להזדהות עם הטראומה של אחרים, לעטוף אותם באהבה, ולהושיט בחזרה יד לידם המושטת כדי ליצור רקמה אנושית חיה. בהקרנה בה נכחתי, הצופה לידי התייפחה במשך שעתיים. יש דברים שלא משתנים בין שלהי המאה ה-16 ל-2026.

"המנט" הוא לא סרט על המלט ולא סרט על שייקספיר - הוא סרט על כוחה הגואל של האמנות, שאינו מובן מאליו. כמה פעמים במהלכו חוזרים על המיתוס של אורפאוס. כזכור, שליטי השאול העניקו לו חסד פעמי - הזדמנות להוליך חזרה את רעייתו המתה לארץ החיים, לו רק יתאפק ויילך לפניה. אלא שרגע לפני צאתם, אורפאוס נשבר ומסובב את ראשו לאחור כדי להביט בה ולוודא שהיא שם - והיא נעלמת לעד.

כך קורה במיתולוגיה המענישה וחסרת הרחמים, אך לא בעולם של "המנט". כאן, כשוויליאם כותב את המחזה וכשאגנס צופה בו, הם זוכים להסתכל לאחור ולראות את בנם - פעם אחר פעם, ועם החיוך שלו חוזר גם החיוך לפנים שלהם. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכשאהובים עליו ימותו - האמנות תעניק טעם מחודש לחייו. "המנט" הוא רק ספקולציה היסטורית, אבל על השאלה הנשאלת ב"המלט", שהפכה למפורסמת בתולדות הדרמה, יש לו תשובה החלטית - להיות, להיות, להיות.

קלבר מנדוסה פילו הברזילאי החל את דרכו כמבקר קולנוע, ואז עבר מאחורי המצלמה. הוא פרץ בתחילת העשור הקודם, עם "רעשים מהשכונה", בעיניי מהסרטים הגדולים של אותה תקופה. לאחר מכן הפך לאורח קבוע בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן עם עבודותיו הבאות, למשל "אקווריוס", ובכך השלים את המעבר שכל מי שכותב על קולנוע חולם עליו, בגלוי או בסתר.

השנה, כבש שיאים חדשים עם יצירת הפאר "הסוכן החשאי", שבצדק הפכה לאחד הסרטים המדוברים של העונה. היא ערכה את בכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וקטפה שם שני פרסים - לבמאי, ולשחקן הטוב ביותר, ואגנר מורה. השבוע הכוכב הפתיע כשזכה בגלובוס הזהב לשחקן בסרט דרמה, והסרט עצמו זכה בפרס הסרט בשפה זרה באותה תחרות. בתזמון מושלם, הוא עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

הסרט נמשך כ-150 דקות ומתרחש בשלהי שנות השבעים, ימי הדיקטטורה הצבאית - תקופה שבה, כפי שנראה כבר בתחילה, חיי אדם אינם שווים פרוטה. בתפקיד הגיבור: ואגנר מורה ("נרקוס"), בכיר שחקני ברזיל היום, בתצוגה שאת טיבה מגלים באמת רק בסצינות האחרונות ממש.

הוא מגלם אקדמאי, שכמו רבים מוצא את עצמו נרדף בשל עניין של מה בכך ובנסיבות שיתבררו לנו אט-אט. אחרי שהוציאו חוזה על חייו, הוא בורח משכירי החרב שרודפים אחריו ומנסה למצוא מסתור ברסיפה, עירו של הבמאי שבה הוא ממקם את רוב יצירתו. שם גיבורנו מוצא מחסה בחברת אסירים פוליטיים נוספים. כולם נמלטים ומבוקשים מסיבות שונות ומשונות, וכולם מפגינים תושייה ושומרים על כבודם למרות שהשלטונות התירו את דמם.

תצוגות המשחק כאן נפלאות. לא סתם מורה גבר בגלובוס הזהב על שלל כוכבים הוליוודיים - לא הישג שכיח לסרט שאינו בשפה האנגלית. עם זאת, המעלה העיקרית בו היא בסופו של דבר עבודת הבימוי הווירטואוזית של מנדוסה פילו. במעבר מביקורת קולנוע לעשייה קולנועית, הוא מביא לידי ביטוי את כל הידע שצבר, מצטט בחוכמה מסרטים קאנונים, משחק עם קונבנציות, ומשתמש בכל כלי מארגז הכלים הקולנועי. באופן לא מפתיע לסרט ברזילאי, חלק מן העלילה מתרחש על רקע קרנבל. אילולא "הסוכן החשאי" היה עוסק בנושא כמו דיכוי תחת דיקטטורה, אפשר היה לומר שהתוצאה היא קרנבל קולנועי.

מה שהלך עם דילן לא הולך עם כל אחד. בזמן ש"שיר מריר מתוק" על הרכב המחווה לניל דיאמונד מתרסק בקופות הארץ, עולה בדיסני פלוס "ספרינגסטין: הדרך משום מקום", שגם הוא נכשל מסחרית אצלנו ובכלל, וגם כמעט לא קיבל הכרה בעונת הפרסים. חבל, שכן מדובר בסרט ראוי ויפה - אולי בסטרימינג הוא ימצא את המקום שלו.

הסרט מבוסס על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. עם זאת, המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו. את דמותו מגלם כאן ג'רמי אלן ווייט שפרץ ב"הדוב", וזה בעצם התפקיד הקולנועי הכי משמעותי שלו עד כה. גם ג'ון לנדאו, המנהל והמפיק של ספרינגסטין, היה פעיל מאחורי הקלעים. כאן מגלם אותו ג'רמי סטרונג, שלאחרונה מתמחה בגילום מנטורים יהודיים עם חיתוך דיבור יוצא דופן - לפני שנה הוא עשה זאת בנסיבות אחרות לגמרי, כשגילם את רוי כהן, האב הרוחני של טראמפ. על התסריט והבימוי חתום סקוט קופר, שהתגלה ב-2009 כשביים את "לב משוגע" על פי סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, הזכור בעיקר כסרט שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון והאחרון שלו.

רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות השמונים, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש-"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק. התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מן העוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטיפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.

הסרט מנסה להבין למה ספרינגסטין היה כל כך מדוכדך בזמנו, ולמה כתב אלבום כה אפל - שיר הנושא נכתב בהשראתם של צ'ארלס סטארקוות'ר וקאריל אן פוגאט, שני צעירים אמריקאים שרצחו 11 איש בסוף שנות החמישים, וסיפורם גם היה בסיס לסרט הקאנוני "שבילי הזעם" (ש"הבוס" צופה בו כאן בטלוויזיה), והפזמון של השיר שמגיע אחריו, "אטלנטיק סיטי", מתחיל עם השורה "כולם מתים וזו עובדה". את התשובה מספקת כאן דמותו של לנדאו, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם שממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".

הסרט גם מציג בפנינו את המשום מקום שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גראהם ("התבגרות"), ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.

המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" כתב את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו. שני התהליכים משתלבים אחד בשני, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.

במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מן התהליך הזה.

סדרת סרטי "טרון" היא חתיכת תעלומה מוזרה: הסרטים בה אף פעם לא מצליחים, ובכל זאת ממשיכים לעשות אותם, כאילו למישהו ממש מתחשק להיכשל בקופות. היא גם סובלת מגרף הידרדרות עקבי: הסרט הראשון משנות השמונים נחשב לכל הפחות לפורץ דרך, הסרט השני מתחילת העשור הקודם היה כישלון מעניין, והסרט השלישי שיצא השנה? קשה אפילו למצוא את המילים לתאר אותו. אפשר להשתמש במספרים: הוא הפסיד בסביבות המאה מיליון דולר.

עכשיו, אחרי שהתאדה במהרה מן האולמות, הסרט עלה גם בדיסני פלוס, והצפייה בו על אחריותכם בלבד. אם תעשו זאת, תגלו שגם כוכביו נראים כאילו לא הבינו את התסריט ורק מחכים שהסיוט ייגמר - מדובר בחשודים מיידים כמו ג'ארד לטו וגרטה לי, כאלה שאומרים "כן" לכל הצעה פחות או יותר. כרגיל במותג "טרון", הוויזואליה מרהיבה והפסקול מדליק, אבל העלילה קוהרנטית עוד פחות מהרגיל, והתוצאה רנדומלית, מקושקשת, מתישה ומייגעת. ובכל זאת, עולם כמנהגו נוהג, וסביר להניח שמתישהו בעשר השנים הקרובות נקבל את הפרק הרביעי בסדרת הסרטים. אולי הפעם זה יצליח.