זה הסרט הכי טוב והכי נורא לחזור בשבילו לקולנוע

בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות, אנחנו מדווחים על כך שבתי הקולנוע בישראל נפתחים אחרי הפסקה כפויה. בפעם הראשונה זה קרה בגלל הקורונה בתחילת העשור. לפני כשנתיים זה היה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, ועכשיו בגלל המתקפה באיראן. ההפוגה האחרונה היתה הקצרה מכולם, כשבועיים, אבל התרחשה בדיוק בעיצומה של העונה החמה של סרטי הקיץ. וכך, העצירה הזו בלמה להיטים כמו "ההילולה 2" ו"הדרקון הראשון שלי" שניה אחרי שהתחילו את הקמפיין הקופתי שלהם, ועכשיו הם חוזרים לאולמות כאילו כלום לא קרה, בתקווה שהמומנטום יתחיל מחדש.

נוסף לכך, המפיצים משגרים לאולמות גם כמה סרטים חדשים, רובם מדוברים ובולטים. למשל, "28 שנה אחרי", שעלה ברחבי העולם כבר לפני שבוע וזה גם היה התאריך המקורי אצלנו, אבל כמובן שהוא נדרש להמתין.

מצד אחד, משמח לחזור לאולמות עם להיט כזה - כי הוא מיוחד ומרשים ויש בו עוד הרבה מעלות. מצד אחר, זה סרט טריגרי בעיתוי כזה. הוא אלים וגרפי בצורה קיצונית למדי. הוא ניצב כמעין שילוב של "איש הקש" ו"צא וראה" - שואב השראה מקלאסיקות אימה בריטיות, אבל כנראה שגם מן השואה ומטרגדיות מזוויעות אחרות שהתרחשו בתקופתנו. אם לראות מגדל של גולגולות לא בא לכם בטוב עכשיו - ראו הוזהרתם.

מדובר כמובן בפרק השלישי של סדרת הסרטים שהתחילה עם "28 יום אחרי" ב-2002, ואז המשיכה עם "28 שבועות אחרי" ב-2007. המפיקים לא פעלו מספיק מהר כדי להוציא את "28 חודשים אחרי", אז הם קפצו קדימה, עשרים ושמונה שנים אחרי. מאחורי המצלמה עמד דני בויל, שביים את הסרט הראשון ולא את השני, וכמו אז, גם הפעם הוא גם כתב את התסריט יחד עם אלכס גרלנד.

הרבה לפני הקורונה, הסרט הראשון תיאר כיצד פעילים למען זכויות חיים משחררים בטעות נגיף קטלני שהופך את רוב תושבי בריטניה לזומבים רצחניים. 28 שנה אחרי, ומתברר שבריטניה עדיין מבודדת לחלוטין משאר העולם (רעיון לא רע, האמת). גם האי הבריטי עצמו מחולק לשניים: רוב תושביו עדיין נגועים בנגיף, ומבלים את זמנם בחיפוש אחר קורבנות שהם יכולים לתקוף כדי להדביק אותם גם. הניצולים המעטים חיים באי קטן, שמחובר לאדמה באמצעות שביל צר. ואיך אומר השיר? שביל באמצע, שביל בצד - והזומבים לא לבד.

גיבורנו, או כך זה נראה, הם אב ובנו שלא נגועים בנגיף, ודי התרגלו לשגרת החיים החדשה בקהילה המבודדת שלהם. האב לוקח את הבן למסע דרך השביל ואל מה שהיה פעם בריטניה הנורמלית, ויחד איתם גם לוקח חץ וקשת - כלי הנשק שבהם הם הורגים את הזומבים צמאי הדם. אם המשפחה סובלת מהתקפים לא ברורים ובלתי פוסקים, ונשארת בבית. דמות נוספת, שתתגלה כמשמעותית ביותר, היא של רופא בגילומו של רייף פיינס, שקצת הסתובב לו הראש ומקדיש את זמנו להרצאות בדבר משמעות המושג "ממנטו מורי" ולבניית מגדלי הגולגולות מהם הזהרנו, אבל הגיבורים זקוקים לידע הרפואי שלו.

בתחילה נראה ש"28 שנה אחרי" יהיה עוד סרט מסע על אב שחונך את בנו בעולם פוסט-אפוקליפטי, משהו שראינו לא פעם, אלא שבשלב מסוים הוא משתנה. המבנה שלו נהיה מעניין יותר, והוא משנה כמה מן הגיבורים ומנקודות המבט שלו. לא נרחיב כמובן מה בדיוק קורה, אבל נאמר שזה מפתיע, מקורי ומרתק, גם אם לפעמים מבלבל, ולפעמים בכל זאת קצת צפוי.

גם סגנון העשייה של הסרט מיוחד. בויל והצלם הקבוע והנפלא שלו, אנתוני דוד מנטל, השתמשו באייפונים שונים ומשונים כדי לצלם את ההתרחשויות. הבחירה הזו מעניקה ל"28 שנים אחרי" איכות אינטנסיבית ומחוספסת, ולמרות התסריט הפוסט-אפוקליפטי, גם מחזקת את התחושה שהיא מתרחשת בעולם שלנו - אחרי הקורונה, אחרי השבעה באוקטובר, אחרי החורבן של עזה.

בהקשר הזה, בויל עשה גם בחירה מוזיקלית מעניינת. הבמאי הבריטי תמיד מצטיין בפסקולים, כפי שהוכיח בשני סרטי "טריינספוטינג", וכאן הוא שוב מבריק. בדרך כלל, סרטים מסוגם של "28 שנה אחרי" בוחרים בפסקול מלנכולי או אופראי, או כזה שמתכתב עם מוזיקת פולק. כאן, הבמאי פנה להרכב ההיפ-הופ הסקוטי Young Fathers, שונאי ישראל גדולים אך מוזיקאים משובחים אותם שיבחנו בעבר במדור המוזיקה שלנו. הם כתבו לסרט מוזיקה יוצאת דופן בז'אנר - אגרסיבית, אסרטיבית ופוליטית, וגם היא תורמת לרלוונטיות ולאינטנסיביות של התוצאה.

בויל פרץ עם "טריינספוטינג", זכה באוסקר על "נער החידות ממומביי" ולאורך הקריירה היו לו שלל עליות ונפילות. הוא במאי משונה עם קריירה לא אחידה, אבל כאן אנחנו פוגשים אותו במיטבו. גם הליהוק מצוין: אהרון טיילור-ג'ונסון כאבא, ג'ודי קומר כאימא, והתגלית אלפי וויליאמס כבנם. בגיל 14 ובהופעה הקולנועית הגדולה הראשונה שלו, הוא גונב את ההצגה, ופורח אפילו בצידו של שחקן בשיעור הקומה של ריף פיינס. סצינות הפתיחה והסיום הן מהחזקות פה. מופיעים בהם שחקנים אחרים והן גם מניחות את היסודות לקראת סרט ההמשך הנוסף. הוא כבר צולם, ולמרבה האכזבה לא קורים לו "28 עשורים אחרי" אלא "28 Years Later: The Bone Temple". נחכה בהתרגשות להפצתו בינואר 2026, ונקווה שהוא לא ייראה לנו אקטואלי.

AMC היא אחת מרשתות הקולנוע הגדולות בארצות הברית. החודש התפרסם כי היא מאריכה את זמן הפרסומות לפני ההקרנות, שהוא ארוך גם ככה. זה אומר שסרטים יתחילו כחצי שעה אחרי הזמן הנקוב, אבל אין ברירה - בגלל שלא מספיק אנשים באים לאולמות, הרשת חייבת למצוא מקור חדש להכנסות, והברירה האחרת היא לייקר את מחירי הכרטיסים. ההנחה היא שאנשים יעדיפו לשבת עוד חמש דקות לפני שהסרט מתחיל ולא לשלם עוד כמה דולרים, אבל ברור שגם הפתרון הזה לא אידיאלי.

הפואנטה היא שהמצב קשה. שוק הקולנוע נלחם על חייו וגוסס מבחינה כלכלית. בנסיבות האלה, לא פלא שהאולפנים הולכים על בטוח. כמעט כל סרט גדול הקיץ הוא המשכון, עיבוד מחודש וכיוצא בכך. הרבה מקוריות לא נקבל בחודשים הקרובים.

בתוך המטרייה הכללית הזו, סוג העשייה הכי לא מקורי הוא גרסאות הלייב אקשן: מקרים בהם לוקחים סרט אנימציה מצליח ומשכפלים אותו אחד לאחד עם שחקנים בשר ודם. הטקטיקה הזו מזוהה בעיקר עם דיסני (ראו ערך "שלגיה"), אבל יש עוד אולפנים שחוטאים בה. למשל, דרימוורקס, שבייאושם בחרו כעת לעבד כך את "הדרקון הראשון שלי". סרט האנימציה הזה יצא ב-2010 וזכה להצלחה אדירה, שגם הולידה לו סרטי המשך באורך מלא, וגם סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה על פיו - כולן מונפשות גם כן.

וכך, עכשיו מגיעה גרסת הלייב-אקשן של "הדרקון הראשון שלי". היא עלתה אצלנו לראשונה לפני שבועיים רגע לפני המלחמה ואז מיד חזרה למדפים, ועכשיו היא חוזרת למסכים. בינתיים, הסרט הופץ כרגיל ברחבי העולם וזכה שם להצלחה אדירה ולא מפתיעה. זה הרי מותג אהוב, והסרט הזה בהחלט עושה את העבודה ומספק חוויה קולנועית מרשימה, סוחפת ואפילו אקטואלית, אם כי לא נטולת פגמים.

כנהוג בעיבודים האלה, העלילה זהה לחלוטין לסרט המקורי. בהתבסס עליו, שבעצמו התבסס על הספר של קרסידה קאוול, הוא מתרחש באי בשם ברק, שתושביו ויקינגים. הם מצויים במלחמה נצחית מול דרקונים. הציפייה מכל אחד היא ללמוד כיצד להילחם ביורקי האש האלה ולהביס אותם. הגיבור הוא נער, שאביו הוא לא אחר מאשר מנהיג השבט. לאור הייחוס המשפחתי, מצפים ממנו להיות לוחם מורעל, אבל גיבורנו תמיד היה קצת שונה בכל דבר שעשה, וכך הוא גם ביחס שלו לאויב. במקום לשנוא, הוא דווקא מתיידד עם אחד הדרקונים, ובין השניים מתפתחת חברות מופלאה.

מן הסתם, כמו כל האגדות מסוגו, "הדרקון הראשון שלי" נועד לשמש אלגוריה, ולפחות כרגע, קשה שלא לצפות בו ולחשוב על השבעה באוקטובר וההרס בעזה. איך אפשר שלא, כשהוא עוסק במלחמה נצחית, בדה-הומניזציה של מי שמעבר לגדר ובנקמה עיוורת? נכון, זה שובר קופות לכל המשפחה ולא סרט אמנותי של נדב לפיד, אבל מה יכול להיות רלוונטי יותר מדיאלוג על כך שגם אם הדרקונים הרגו את אחד מקרובי משפחתך, זו לא סיבה להרוג מאות מהם? הסרט מציג את המשפט הזה, ועוד כמה שאמורים לגרום לקהל להניח לרגע את הפופקורן, לפחות אצלנו.

הבמאי הוא דין דבלואה, שביים גם את סרטי האנימציה בסדרה, ולפני כן את "לילו וסטיץ'" שלמרבה האירוניה בדיוק זכה בעצמו לגרסת לייב-אקשן. ג'רארד באטלר, שדיבב את אביו של הגיבור בסרטים הקודמים, מגלם הפעם את הדמות לא רק בקולו אלא גם בגופו. את בנו מגלם מייזון ת'יימס, שפרץ לפני כשלוש שנים בסרט האימה המופתי "בלאק-פון". את יקירת לבו מגלמת ניקו פארקר, שכבר הרשימה בגרסת לייב-אקשן אחרת - של "דמבו". היא גם הצטיינה לא מזמן בסרט האינדי "חוף השמש" וכמו הרבה כוכבים צעירים בימינו, גם היא "בת של" - של תנדיווה ניוטון, במקרה שלה. בכל מקרה, שניהם מצוינים ויש ביניהם כימיה נהדרת.

התקציב של הסרט היה עצום: בזמנו התפרסם כי אולפני יוניברסל הוציאו 50 מיליון דולר רק על ההכנות להפקה, אז אפשר לשער שההוצאות הסופיות היו אסטרונומיות. עם כזאת השקעה, חסר לסרט שלא יהיה מרשים - ואכן, הוא מרהיב. אך עד כמה שהאפקטים משוכללים והטכנולוגיה מתקדמת, פה ושם "רואים את החוטים", ודווקא בסצינות האקשן והפנטזיה הכי מרכזיות, התוצאה לא אמינה ולא משכנעת.

"הדרקון הראשון שלי" יפה, מהנה ומעורר מחשבה, ומתאים לכל הגילאים - שוב, אין לי ספק שיהיה להיט עצום. ובכל זאת, משהו בו לא עובד. הצפייה בו ממחישה למה אנימציה בדרך כלל תהיה עדיפה על לייב אקשן.

"הדרקון הראשון שלי" הרי התבסס על חומרים נדושים למדי, אבל האנימציה עשתה להם הזרה והוסיפה ממד פיוטי. בלעדיה, הקסם קצת הולך לאיבוד. עם שחקנים בשר ודם, המותג "הדרקון הראשון שלי" נראה חיוור למדי. ויקינגים כאלה כבר ראינו, דרקונים כאלה כבר ראינו, ולפעמים התוצאה נראית כמו סדרת טלוויזיה גנרית למדי. השחקנים הצעירים והסיפור הרלוונטי הם מי שהופכים את "הדרקון הראשון שלי" לסרט שיורק אש לוהטת, אבל לא תמיד אפשר לבנות על זה. בתור פתרון חירום קופתי, הלהיט הזה לגיטימי, אבל אפשר לקוות שבעתיד יפחיתו בהוליווד את כמות עיבודי הלייב-אקשן.

לא נעים להגיד, אבל בכל פעם ש"ההילולה" עולה לאקרנים, קורה משהו רע. הסרט הראשון בסדרה עלה בקיץ 2023, ושלושה חודשיים לאחר הפצתו חווינו את השבעה באוקטובר. הסרט השני התגלגל לאולמות לפני שבועיים ושוב הביא נאחס, שפגע גם בו. עכשיו הוא חוזר לאקרנים בתקווה לממש את הציפיות שישבור קופות בדיוק כמו קומדו

"ההילולה" היה עיבוד קולנועי לסדרת הטלוויזיה הפולחנית "שנות התשעים", כשלעצמה המשכון של הסדרה "שנות השמונים". באופן מדהים ומצמרר, הוא תיאר כיצד גיבוריו הישראלים מוצאים עצמם חטופים בעזה, ובמובן מסוים ניבא את הזוועות שהתרחשו כמה חודשים בלבד לאחר מכן. ההמשכון שלו נמנע לחלוטין מעיסוק במלחמה או בפוליטיקה. מדובר באסקפיזם טהור - זה מה שהקהל רוצה, וזה מה שהוא יקבל.

הקולנוע הישראלי הולך בעקבות הוליווד גם בעצם יצירת סרטי ההמשך - לא מזמן ראינו את "בחורים טובים 2" ובקרוב נקבל גם את "לשחרר את שולי 2"- וגם באופי שלהם. כמו בהמשכונים האמריקאים של השנים האחרונות, גם באלה הישראלים הרעיון הוא להכפיל את מה שהיה בסרט הקודם - עוד דמויות, עוד קווי עלילה, עוד מהכל.

זה היה נכון ל"בחורים טובים 2" וזה נכון במיוחד גם פה. די במבט בפוסטר כדי להבין כמה דמויות יש בסרט - מעל עשרים, וחלק מהן מסתפקות בכמה שורות דיאלוג בודדות. הוא נמשך רק כשעה וחצי ובכל זאת יש בו אינספור התרחשויות. לפעמים, מרוב דובים לא רואים את היער, והכוונה פה מילולית: הדמויות עוברות הרפתקאות מכל הסוגים ובשלב מסוים אף חוות היתקלות מפחידה עם דב. ככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בה הגיבורים נתקלים בחיה הזו.

בכל זאת, בתוך הבלגן אפשר למצוא קו עלילה מרכזי אחד - אירמה חונדיאשווילי בגילומה של ענבל גלאם, שהיתה דמות שולית למדי בסרט הקודם, הופכת הפעם לגיבורה הראשית. הישראלית שמוצאה גיאורגי נוסעת למולדתה של משפחה כדי להתחתן עם בחיר ליבה שנולד במדינה. אז מתברר כי הוא לא יהודי, והוא עובר קורס מזורז כדי להתגייר כהלכה - משימה בה נכשל בעבר, וגם הפעם נראה כי סיכוייו להצליח קלושים, מה שמעמיד בסכנה את מטרת הנסיעה.

יחד עם אירמה נוסעת החבורה כולה - כל בני המשפחה, החברים והשכנים המוכרים היטב מן הסרט הקודם ומן הסדרה, אותם מגלמים בין השאר שלום ודניאל אסייג, אוולין הגואל, אוראל צברי ומי לא, ולהם יש עניינים משלהם, שחלקם קשורים בחתונה וחלקם לא. הבולט ביותר בצוות השחקנים מתגלה כשחקן החיזוק שהצטרף להמשכון - לא אחר מאשר דובר קוסאשווילי. הוא מגלם את אחיה הגדול של אירמה והדמות הדומיננטית במשפחתה - למשל, זה שמחליט כי אין מצב שהיא תתחתן עם מישהו שאינו יהודי כשר.

קוסאשווילי נרשם כראשון שהביא את התרבות הגיאורגית אל המיינסטרים AK הקולנוע הישראלי, בסרט הביכורים שלו "חתונה מאוחרת", והמגמה הזו ממשיכה כאן. היוצר גם ממשיך לפעול כבמאי, ולא מזמן הוציא לאקרנים סרט חדש שביים - "כסף קל". בצד זאת, הוא הוכיח בעבר את כישורי המשחק שלו בתפקידים משניים יחסית, בסרטים שלו ושל אחרים - למשל "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'.

כאן, זה אולי תפקידו הקולנועי הגדול עד כה, וקוסאשווילי עושה אותו בצורה נהדרת - כריזמטית, אנרגטית, מצחיקה ומבריקה. קצת צובט בלב להיווכח כי מי שלפני 24 שנה ביים את מה שהיה לא רק הסרט הישראלי הבולט של השנה אלא אחד הסרטים הבינלאומיים הכי מוערכים של אותה תקופה הפך לכוכב של קומדיות בורקס - אבל מה לעשות, זה המצב של הקולנוע הישראלי ושל ישראל בכלל. מעניין גם להעיר משהו על הבמאים של הסרט: את הקודם ביימו שלום אסייג ואריאל בנבג'י. הפעם, רק אסייג נשאר ובצידו הצטרף יריב הורוביץ, מי שהחל את דרכו כבמאי קליפים של אסף אמדורסקי, שלמה ארצי ושלום חנוך, ואפשר להגיד שגם הקריירה שלו התפתחה בצורה משונה למדי. בכל מקרה, עבודת הבימוי כאן מיומנת, ערכי ההפקה טובים, תצוגות המשחק מלאות שמחת חיים והקומדיה מספקת את הסחורה. התוצאה היא קצת סמטוחה, אבל בטח שלא חלטורה.

בעוד ש"ההילולה" התרחש ברובו בעזה, ההמשכון מתרחש במטוס או בגיאורגיה - מדינה שהפכה לחביבה על התעשייה הישראלית בגלל שזול לצלם בה, בטח יחסית לארץ. בסרט הקודם היו מסרים מעניינים על דו-קיום בין יהודים וערבים, אבל זה לא רלוונטי הפעם. ובכל זאת, גם במקרה זה קל לחלץ אמירה חברתית. במובן מסוים וכראוי לשמו, "ההילולה 2: החתונה" הוא קומדיה רומנטית. אירמה היא הגיבורה שלה והיא ממש לא נראית כמו גיבורה הוליוודית קלאסית, ולא עונה למודל היופי והרזון של הז'אנר. יפה לראות להיט כל כך גדול שמעמיד אותה במרכזו, וגם מעצים אותה עם סצינות בהן היא לוקחת את גורלה בידיה ואף משתמשת בכוח הזרוע כדי לנפנף את המכשולים שעומדים בפני הגשמת מטרותיה. אם הממסד היה מתייחס לסרטים כמו "ההילולה 2", גלאם היתה מועמדת ראויה לפרס אופיר על עבודתה כאן.

"ההילולה 2" גם ממחיש עד כמה הקולנוע הישראלי ממשיך וכנראה תמיד גם ימשיך להישען על המסורת הקאנונית של סרטי הבורקס, כי רגעי השיא כאן מתכתבים באופן מובהק עם "חגיגה בסנוקר", ולמעשה גם עם "חתונה מאוחרת" של קוסאשווילי, שבעצמו היה תגובה לבורקס. בכל מקרה, מדובר בסרט מושקע, מהנה ומעניין, שמן הסתם יוליד גם פרק שלישי בסדרה, ואפשר רק לקוות שלא יוליד נאחס נוסף.

ואם בכל זאת אתם נשארים בבית מסיבות כאלה או אחרות ומחפשים מה לראות, יש לנו המלצה חמה בנטפליקס. ראיתם כבר את "ילד רע"? אז עכשיו תראו את "ילדים טובים, קומדיית נעורים אמריקאית שהגיעה לאקרנים לפני שש שנים ושברה קופות. כעת, היא מצטרפת גם לקטלוג הישראלי של נטפליקס.

בעשור האחרון התרגלנו לראות קומדיות בהן נשים מתפרעות בצורה שהוליווד הרשתה עד כה רק לגברים. הלהיט הטרי "ילדים טובים" הולך בכיוון הזה, אבל הפעם הטוויסט הוא גילאי ולא מגדרי: העלילה והבדיחות הגסות מזכירות את "אמריקן פאי" ו"סופרבאד", רק שבמקרה זה הגיבורים אינם תלמידי תיכון אלא שלישיית חברים בני 12. אם מישהו שואל את עצמו מה עם התקינות הפוליטית והדאגה לייצוג מגוון, נרגיע אותו ונאמר שבין השלושה אפשר למצוא ילד שחור וילד שנראה כי הוא מחפש את זהותו המינית, וגם שמתברר כי הילד הכי מקובל בשכבה שלהם מתהדר במוצא אסייתי.

שלושת הגיבורים מנסים להגיע למסיבה נחשקת של הילדים המקובלים, שהתוכנית האמנותית שלה אמורה לכלול משחק נשיקות בין הבנים לבנות. כמובן שבדרך לשם הם ייתקלו במהמורות, בראשן חבילת סמים שמתגלגלת לידיהם. כמו כן יהיו להם תאקלים עם המשטרה, עם שתי תיכוניסטיות חסרות רחמים שלא עושות להם הנחות למרות גילם הצעיר, עם מצלמת רחפן שיוצאת משליטה וכיוצא בכך.

למרות שגיבוריו עוד לא בגיל בר מצווה, הסרט לא מהסס ללכת עד הקצה, מה שמוביל לכמה סצנות קשוחות למדי, שלא לומר פסיכוטיות: הרגע שבו הדמויות מנסות לעבור בריצה כביש מהיר וסואן; העסקה שהם מבצעים עם גבר החשוד בפדופיליה, שקונה מהם בובה ענקית של אישה עירומה; בדיחות הקשורות בצעצועי מין למיניהם; וגם הקטע שבו "Oblivion", שיר שגריימז כתבה על תקיפה מינית, מלווה את מסיבת הקטנטנים אליה הם מבקשים להצטרף.

כל זה היה עלול להפוך את "ילדים טובים" לסרט לא נעים, ולרגעים אמנם נראה שהוא עומד להרוויח ביושר את הציון אפס. אך למרבה המזל, יש בו כמה מעלות שמרימות אותו.

את הסרט הפיקו סת' רוגן ואוון גולדברג, מי שאחראים לכמה מן הלהיטים הקומיים הקולנועיים הגדולים של שני העשורים האחרונים, מ"סופרבאד" ועד "מסיבת נקניקיות". לאחרונה הם גם עמדו מאחורי ההצלחה של הסדרה "הסטודיו". כתב אותו צמד מוכר פחות, לי אייזנברג וג'ין סטופינטסקי, שגם ביים. יחדיו, הם רקחו כאן רצף בלתי פוסק של בדיחות מוצלחות - כמעט כולן מצחיקות, וחלקן לא סתם וולגריות, אלא גם שנונות, כך ש"ילדים טובים" הרבה יותר חכם מכפי שאפשר היה לחשוד.

בזכות איכות הכתיבה, הבימוי וגם המשחק, הסרט מיטיב גם לעצב את שלושת גיבוריו. לכל אחד מהם אישיות ומוטיבציה ברורות. האחד, בגילומו של ג'ייקוב טרמבלי המצוין שכבר כבש אותנו ב"חדר" וב"פלא", רק רוצה להתנשק לראשונה, ולעשות זאת עם יקירת לבו, שהוא משוכנע כי תהיה אהבת חייו; השני, בגילומו הנהדר גם כן של בריידי נון, קרוע בין הרצון שלו לגשת לאודישן להפקה בית-ספרית של "Rock of Ages" והחשש שחבריו לשכבה יראו בו רכיכה בגלל נטיותיו הבימתית-קוויריות; והשלישי, שמשחק אותו קית ל' וויליאמס הנהדר, נכנס לסרטים בגלל הודעת הוריו כי החליטו להתגרש, וכתגובת נגד לניוון של עולם המבוגרים, מחליט להיות הכי טהור שאפשר ומתעקש תמיד לומר את האמת - מה שכמובן מסבך אותו ואת חבריו בצרות.

הדמויות הללו משכילות להקסים ולעורר הזדהות, בעיקר בקרב מי שזוכרים מה זה להיות בני 12, וכשהן מגיעות לצמתי דרכים, מצליחה הקומדיה המצחיקה גם להגניב לתוכה קצת רגש. כך, למשל, אנו מקבלים סצינה יפה בה נדרשים הגיבורים לראשונה לעשות חשבון נפש ולהבין למה הם חברים כל כך טובים - סתם כי הם בני אותו גיל וגרים אחד ליד השני, או שמא יש כאן משהו עמוק יותר?

כמובן שגם ברגעים הללו, משתמש הסרט מספיק אירוניה וחוצפה כדי להימנע מקיטש. האיזונים כאן נכונים, הקצב טוב, ובאופן כללי מדובר באחד הקרטיבים המרעננים שתמצאו כרגע. "ילדים טובים" מציג נקודת מבט ייחודית, דמויות בלתי נשכחות, משפטי מחץ, פסקול נפלא וסצנות מושלמות, כך שבלי הרבה יומרה, הוא נכנס מיידית לפנתיאון של קומדיות הנעורים האמריקאיות.

יאיר לפיד היה שואל - "מתי בכית בפעם האחרונה?" ואני אשאל "מתי ראיתם בקולנוע סרט טוב של פיקסאר בפעם האחרונה?". למרבה הצער, התשובה היא מזמן. נכון, "הקול בראש 2" היה שובר קופות עצום, אבל לא סרט מוצלח כל כך למרבה הצער. "נשמה" היה יצירת מופת, אבל בגלל הקורונה עלה ישירות לסטרימינג. סרטים כמו "אלמנטלי", "שנות אור" ו"קדימה" התגלו כזניחים למדי. וכך, יציאה לסרט חדש של אולפני האנימציה, חוויה שפעם היתה אטרקטיבית ומרגשת, הפכה למטרד.

עכשיו, דווקא אחרי ההצלחה הקופתית של "הקול בראש 2", פיקסאר שקעו לשפל חדש בגלל "אליו". סרט האנימציה החדש שלהם היה אמור לעלות אצלנו לאקרנים בשבוע שעבר, אבל נדחה בשבוע מסיבות ברורות. בינתיים, הוא עלה בארצות הברית ובשאר העולם והתרסק בהם, עם הכנסות בסך 31 מיליון דולר בלבד: הספתח הנמוך בתולדות אולפני האנימציה המהוללים. אחרי הצפייה, אין ברירה אלא לומר שהקהל צדק. שלושה במאים חתומים על התוצר הזה. שלושה תסריטאים חולקים את הקרדיט על התסריט וארבעה על הסיפור שלו, וכל הידיים הללו רקחו תבשיל פושר למדי.

אליו נקרא בשם גיבורו - ילד שהתייתם מהוריו וכעת סובל אצל דודתו, שעושה את המיטב אבל לא מצליחה לשפר את מצב רוחו. הוא לא רוצה להישאר על הכוכב הזה ומתחנן לחייזרים שיחטפו אותו - מה שאכן קורה. מכאן והלאה, הסרט מתחיל "לצטט" משלל להיטים מן העבר, בהם "אי.טי", "מפגשים מהסוג השלישי", "אלף", "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני", "הדבר" ועוד.

התוצאה היא מין מיש-מש לא מקורי ולא משכנע. "אליו" נראה כמו שלושה-ארבעה סרטים שונים שמחוברים יחדיו בחוטים פרומים, ולא ממש מצליח למצוא את הטון שלו. הפגם הכי גדול הוא האנימציה: לא נעים להגיד את זה, אבל היא פשוט מכוערת. זה נשמע חילול הקודש לקטול כך את פיקסאר, אבל עובדה שגם הקהל הרחב חושב כך.

הסרט מוצג אצלנו בגרסה מדובבת וגם בגרסה המקורית, בה בולטת זואי סלדנה בקולה של הדודה. כזכור, לפני כמה חודשים השחקנית זכתה באוסקר על הופעתה ב"אמיליה פרז". לעומת זאת, יש להניח ש"אליו" לא יככב בטקס.