בתחילת שנות התשעים, כשהרוק הישראלי היה בשיאו, המוזיקה האלקטרונית נחשבה לאויב, לפחות מבחינה תדמיתית ומסחרית. מרבית הרוקרים (אמנים וקהל) האמינו ששירים עם גיטרות, בס ותופים הם הדבר הנכון, ושביטים שבאים ממכונות, סמפלרים ומחשבים טובים לחובבי דיסקו ודאנס עליזים, או לערסים שאוהבים טכנו וטראנס. קשה היה לקלוט אז, במיוחד מי שהלך לערבי "מוות לטכנו" ברוקסן, שלמשל ב"מחכים למשיח" של שלום חנוך ומשה לוי, יש לא מעט אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית. גם ההכרה בעבודות של יזהר אשדות עם סמפלרים ואריק רודיך באלבום כמו "סטאללה", לא חלחלה למרבית הרוקרים.
אבל היו בודדים שהרגישו וחשבו אחרת, ובזמן שגל הרוק של הלהקות הגיע לשיאו בקיץ 1993, כבר עבדו על לחבר את האלקטרונית לתוך הרוק. ב-1994 ברי סחרוף הוציא את "סימנים של חולשה", עם רע מוכיח והסימפולים, אלבום שהפך מיתולוגי, ובאותה השנה אסף אמדורסקי, שניסה להכניס סמפלר כבר להופעות של "תערובת אסקוט" עם ירמי קפלן וג'נגו, הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, עם "אהבה חדשה" ו"יקירתי", אלבום שחגג גם הוא את החיבור בין סימפולים לכלים חיים ועדיין נחשב אלבום רוק. בעקבות סחרוף ואמדורסקי, הגישה ברוק למוזיקה האלקטרונית השתנתה. למשל, באלבום הבכורה של עברי לידר, למשל ב"שיר טיול" של אביתר בנאי. ושניהם, סחרוף ואמדורסקי, הגיעו ב-1999 לשיאים חדשים ביצירה, לא מעט בזכות החיבור הזה. סחרוף עם האלבום "נגיעות", שהפך אותו לכוכב מחוץ לגבולות הרוק, ואמדורסקי עם "מנועים שקטים", שנחשב עד היום לאלבומו הטוב ביותר וליצירת המופת שלו.
כדרכו, אמדורסקי הוציא אלבום מוקפד, מדויק, אסתטי מאוד, ושנשמע קצת מינימליסטי, למרות עושר הצלילים וההשפעות, שנעו מדראם נ' בייס וג'אנגל עד מוזיקת עולם, למשל "פריז" של מלקולם מקלארן. אלבום שנשמע הכי "קול" מאמן שהפך אז לסמל של "קוליות". הוא עבד עליו עם חבורת מוזיקאים שהאלקטרוניקה זרמה בדמם - מושיק קופ, יובל אורי ורונן בן-חורין, ויחד איתם (ועם הגיטריסט אוהד קוסקי, הבסיס חיים לרוז, ויהלי סובול וסיון שביט בעזרה עם המילים) יצר אלבום שפיצח עד לרמת תדרי ההקלטה הכי מדויקים את החיבור בין סימפולים וביטים, שמכניסים את המאזין לעולמות חדשים של חוויה ותודעה, לבין שירים כתובים עם בית ופזמון, שמספרים סיפור, וכלים חיים שמנגנים על הרקע האלקטרוני.
יחד עם חיים שמש מהלייבל העצמאי "סאנשיין", אמדורסקי השכיל לכלול ב"מנעוים שקטים" שני שירים שהפכו ללהיטי ענק ברדיו: "15 דקות", בהשראת האמירה של אנדי וורהול ועל רקע מהפכת הטלוויזיה המסחרית, כשאת הדמות "יעלי" הוא משאיל מ"הכל זה פופ" של "קרח תשע" (שגמלו לו שנה אחר כך עם השיר "אסף אמדורסקי"); ו"חלום כהה", עם ההקלטה של ענבל פרלמוטר המתפכחת אחרי רצח רבין, אולי הפעם הראשונה שבה אמדורסקי ניסה להגיד משהו על הדור שהוא משתייך עליו, ולא רק לספר סיפור אישי. אלה לא היו סתם להיטי רדיו, אלא מנועים תקשורתיים שיצרו עניין סביב האלבום ואמדורסקי. "יעלי" מ-"15 דקות" ש"מבליטה שדיים" התפרשה בתקשורת כשחקנית-נערה יעל בר-זוהר, כוכבת הטלנובלה "רמת אביב ג'". ההקלטה של ענבל פרלמוטר, שנתיים אחרי מותה, מדברת על דור הנרות שמתעורר אחרי רצח רבין, הפכה לאחד מסמלי התקופה. גם הבלדה "רוך וקושי" והשיר "במערבולת" זרחו אז ברדיו, ואמדורסקי הפך מעוד פליט של דור הרוקסן, לאמן חשוב שמסמן את המהפך: רוק אאוט, אלקטרוני אין.
ההצלחה של "מנועים שקטים" דחפה את אמדורסקי לזרועות המוזיקה האלקטרונית. לכמה שנים הוא הפך לדיג'יי שמתקלט טכנו בחו"ל ובמאורות תל-אביביות כמו הבראקפסט. בהמשך הפיק ומיקסס אחרים (אריק סיני, שלמה ארצי, האחיות פיק), יצר פסקולים ("האסונות של נינה", "איים אבודים"), הוציא אלבום הופעה חיה, אוסף להיטים ואלבום כפול עם גרסאות לשירי אייטיז. רק ב-2008, כמעט עשור אחרי "מנועים", הוא חזר עם "הרי את". עד כדי כך היה האפקט של האלבום ההוא חזק על הקריירה שלו.
ינואר 2026, בארבי בנמל יפו, אסף אמדורסקי מארח את ערן צור ורונה קינן בהופעה לציון 25 שנה לאלבום "מנועים שקטים" (שיצא לפני קצת יותר מ-26 שנה, אבל כשציון הדרך הגיע הייתה פה מלחמה). בגיל 55 אמדורסקי הוא אמן שהריינג' המוזיקלי והאמנותי שלו עצום. הוא כבר עשה סיבוב שלם של חזרה לשורשים, כלומר מוזיקה של אביו המנוח בני, כשהקים מחדש את צמד הדודאים עם ישראל גוריון. ואז חזר לרוק ולאלקטרוני, לכתיבת שירים והפקה. וזה גם אמדורסקי שחי את השואו ביזנס, כבוגר תשע עונות שיפוט ב"הכוכב הבא" על משבצת הרוקר האשכנזי הסנוב, ודמות השבלול מהעונה השלישית של "זמר במסיכה".
זה לא היה מופע של "מיטב הלהיטים". רחוק מזה. אמדורסקי התמקד בשירי "מנועים שקטים" ובאורחים והידק את המופע לשעה וחצי. האמת שקצת מוזר לראות אותו מופיע בלי להיטי-על כמו "יקירתי" ו"השמיים הכחולים", אבל עדיף לכבד את הבחירה האמנותית שלו. הוא פתח דווקא עם "אהבה...", השיר האחרון באלבום, שהכניס לאווירה אקוסטית-אלקטרונית והחזיר את הקהל רבע מאה אחורה, לימי האברקסס. ב-"15 דקות", כשהקהל רוקד, אמדורסקי החליף את הגיטרה האקוסטית בחשמלית ונתן סולו מגניב (בכלל, הוא גיטריסט לא מספיק מוערך). ב"שיטפון נקי" הצפצוף האלקטרוני המונוטוני שהמציא בזמנו יובל אורי הכתיב את הקצב, ועוד סולו חשמלי של אמדורסקי בסיום התיישב עליו נפלא.
ב"כוכב" הג'אנגלי הוא ניגן עם סמפלר ויצר חגיגה אלקטרונית. כשערן צור הצטרף ל"התקפת לב" הוא בבת אחת העניק לשיר מימד דרמטי יותר. החיבור בין צור לאמדורסקי איכשהו נשמע טבעי, הם השלימו זה את זה בנוכחות האמנותית שלהם. הקהל עף על צור ב"ערב ב' כסלו" ו"לילות של ירח מלא". ואז הגיע רגע שיא, כשרונה קינן הצטרפה אל שניהם ב"חלום כהה", לביצוע סוחף וגדול מהחיים להמנון חשוב ומטלטל, כולל התפרצות טכנו קשוח שאמדורסקי ניגן רגע אחרי ההקלטה של ענבל פרלמוטר. וואוו.
צור ירד ואמדורסקי נשאר עם קינן לשלוש בלדות: "רוך וקושי" שלו, "מות התפוז" ו"מבול" שלה, שהקטעים הרועשים בו התקבלו באהבה. הביצוע ל"במערבולת", הלהיט הרביעי מהאלבום, היה מצוין. מסוג השירים ששווה לצאת בשבילם מהבית. הזעקות והשואו של אמדורסקי הפכו גם שיר פחות קומוניקטיבי כמו "גשם חזק" לנאמבר חזק. ואז הוא ירד מהבמה, וחזר להדרן שנפתח עם השיר החדש "עד שירדו דמעות", שמוכיח שעוד יש לו מה לתת, שהוא עוד רלוונטי. שיא נוסף נרשם כשקינן וצור חזרו למחווה לקורין אלאל המנוחה עם "כשזה עמוק", והמשיכו ל"תמונה אימפרסיוניסטית", שהרים את הבארבי באוויר. באופן לא מתוכנן אמדורסקי נתן גם את "אהבה חדשה", הלהיט מהאלבום הראשון, אולי כדי לסמן את הנקודה בזמן בה החל הרומן שלו עם אלקטרוניקה, ואולי כדי לפנק את המעריצים. ואם כבר הדרן ופינוקים, הוא קינח עם הדיסקו הקולי "רכבת לצפון", הלהיט מ"הרי את", האלבום אתו חזר לעניינים כמעט עשור אחרי הצלחת "מנועים".
אם תבקשו מחובב רוק ישראלי ממוצע לבחור את עשרת האמנים האהובים עליו, לא בטוח שאסף אמדורסקי יככב במרבית הרשימות. למרות הצלחות מוכחות לאורך הקריירה, והמון הערכה על הכישרון הגדול והיכולות פורצות הדרך, הוא לא הפך לכוכב באמת גדול. גם נוכחות רצופה לאורך השנים בפריים טיים של ערוץ הטלוויזיה המוביל בארץ, לא הביאה אותו לפתוח קופות באופן סדיר בהיכלות הגדולים. אבל כל זה כלל לא משנה. כי אסף אמדורסקי הוא הרבה יותר מכוכב של רגע או מישהו שאפשר למסחר אותו בדרך לקיסריה. הוא אמן איכותי מאוד, שתמיד עשה את המוזיקה שלו עם המון כוונה ובאופן הכי משובח, ויצר שירים ורגעים מדויקים, אלגנטיים מלאי קסם והשראה, ששורדים את מבחן הזמן, במיוחד בקווי התפר שבין ז'אנרים. וזה שווה הרבה יותר מעוד להיט לפלייליסט.