מה לעזאזל אפשר לומר למי שבדיוק חוו גורל איום? אובדן מהסוג שאנשים מקדישים כוחות נפש עצומים רק בהדחקתו? ב"המילטון" מכנה לין מנואל מירנדה אובדן של ילד כסבל ש"נורא מדי מכדי לתת לו שם", וממשיך לבקש מהמאזינים להיות רחומים כלפי מי שמתמודדים עם הדבר שאותו "לא ניתן לדמיין", אפילו אם הם מתנהגים באופן משונה וחריג.
במצבים של כאב כל כך עמוק שפשוט אי אפשר להציע נחמה של ממש עבורו, התמיכה הכי טובה היא הבעת אמפתיה והבנה של גודל האבל. "איננו יודעים חשבונות שמיים" הוא ביטוי מהסוג הזה, מעין גרסה כואבת יותר של "שלא תדעו עוד צער" השמורה לטרגדיות ואסונות איומים במיוחד. זה משפט שיכול לבטא רוחניות עמוקה, התמסרות לכך שהיכולת שלנו לשלוט בחיינו מוגבלת מאוד אל מול כוחות גדולים הרבה יותר. אך הוא יכול להיות גם סמל לוויתור על אחריות אישית, מהסוג שיכול למנוע זוועות דומות בעתיד. הרי אם בשמיים קובעים מתי ואיך כולנו נמות, עד כמה זה משנה איזה החלטות נעשה אנחנו?
"חשבונות שמיים", סרט הביכורים של היוצרת והאקטיביסטית אסתי ביטון-שושן, עוסק בדיוק במתח שבין שני הקצוות הללו. הוא מלווה זוג חרדי, רות (משי קליינשטיין) ושמואל (אורי אלבי), בחודשים שלאחר מות בנם היחיד. הסרט לא נפתח עם האסון אלא מאפשר לצופה להכיר את המשפחה השלמה והשמחה לפני האירוע. שמואל הוא אברך צעיר הנחשב לעילוי ולהבטחה גדולה, רות עובדת בעמותה המעודדת חזרה בתשובה ושניהם נרגשים לקראת טקס החלאקה הצפוי של הבן שרוליק.
רגעים ספורים לפני שמתגלה גורלו הנורא של הילד, רות מייעצת לקולגה לוותר על אפקט מוגזם של להבות אש כרקע לסרטון. היא טוענת שהקהל לא צריך עזרים חזותיים כדי להבין את גודל האימה, אך הקולגה דובקת בגרסה המקורית. השיחה הקצרה הזו מכתיבה לא רק את העדינות היחסית שבה הסרט עוסק באימה שלו עצמו (הילד מת לאחר שהוא נשכח במכונית) אלא את חווית האבל של רות במהלכו. רות מייחלת שהסובבים אותה יאפשרו לה להתאבל כרצונה, גם אם התנהגותה נראית להם משונה וחריגה. היא מייחלת לפרטיות, לשקט, ליכולת עצמאית לקבל החלטות שנדמות קיצוניות או אפילו פסולות, וככל שהקהילה שלה מסרבת להעניק לה את הזכות הזו כך מתעצמת האומללות שלה.
ייתכן שכל זה לא היה קשה כל כך אם בעלה לא היה מתמודד עם המצב בצורה ההפוכה לחלוטין ממנה. כשהיא מסתגרת ופונה להרגלים אהובים, הוא מוצא נחמה גדולה בקהילה, בחבריו לישיבה ובאימוץ של הרגלים חדשים. היא מוצפת ברגשות מורכבים שהיא מעוניינת לחקור עד תום, בעוד הגישה שלו מעשית בהרבה - התמסרות להלכה ולאדיקות דתית הולכת וגוברת. הפערים בין השניים הולכים ומתעצמים והיא נדרשת להתמודד עם משבר אמונה, ויותר מזה, עם משבר אמון מול בעלה המצפה שתשנה את אורח חייה כרצונו על אף שמעשיו היו אלה שגרמו לאסון.
בכורה: דודו טסה מתפלל לריפוי בשיר הנושא של "חשבונות שמיים"
הקרע והאבל הם ליבו של הסיפור. המסע הרגשי הכל כך קשה הזה עובר אל הצופים בעיקר דרך הופעה מצוינת של משי קליינשטיין, שנותנת את כל כולה. רות שלה חווה את חמשת שלבי האבל באופן אנושי מאוד, כשהיא בשום שלב לא ממחזרת את עצמה או את הצורה שבה כאבה של הדמות מתבטא. אורי אלבי מוצלח בדרך אחרת ונע בין שני קטבים חדים, האחד מעורר אמפתיה והשני כמעט מציג אותו כדמות מסרט אימה. יש גם הופעות תומכות לא רעות של שחקנים כמו ריימונד אמסלם, דניאל מורשת או מיקי ליאון, אך אלה לא מתגבשות לכדי דמויות של ממש ונשארות רק כמכשול או תמיכה חיצונית לבני הזוג.
"חשבונות שמיים" הוא מסע רגשי לא פשוט לצפייה, עם סיום שיש בו גם אור ותיקון. אלה מציעים נחמה מסוימת עבור הדמויות מבלי לעמעם את הביקורת הברורה שעולה ממנו כלפי אספקטים מסוימים של החברה החרדית. אמנם יש פספוס מסוים בכך שהסרט מדלג ישר אל פיתרון מבלי לאפשר לנו לראות את הגיבורה מוצאת אותו, אך ההחלטה הזו גם מובנת. אבל הוא נושא שקשה לעסק בו כפי שקשה למכור אותו לצופה הממוצע, שכנראה יעדיף להסתכל על כל דבר מלבד על הכאב של מי שבדיוק איבדו דבר יקר מכל. מהבחינה הזו, יש ב"חשבונות שמיים" גם חסד גדול ואפילו, אולי, מידה של נחמה.