אם, אב ותינוקם החמוד מתגוררים יחד בבית אמריקני שכמו נשלף מתוך ציור, מוקפים ביער פסטורלי. זו הייתה יכולה להיות תמונת הסיום המרגשת של סיפור אגדה או סרט רומנטי, אבל ב"תמות, אהובי" - סרטה החדש של הבמאית לין רמזי - הבית הוא כלוב. בהתאם, הגיבורה שלה היא כמו חיה המייחלת להשתחרר לחופשי. השאלה היא רק איזו חיה.
"תמות אהובי" הוא סרט שנע בין שני קטבים קיצוניים עד כדי כך שהצופה נותר/ת לתהות האם זו בכלל הזיה מדמיונה הפרוע של אישה מתוסכלת ומשועממת. גרייס (ג'ניפר לורנס), שילדה לפני פחות משנה בן מתוק לבן זוגה ג'קסון (רוברט פטינסון), עוברת בחדות בין רגעים של אופוריה פראית להתפרצויות של בלאגן אלים ומטורלל. הזוג עבר לאחרונה מניו יורק לבית כפרי מבודד, אותו ירשו מקרוב משפחה שמת בנסיבות לא נעימות. הטבע המיוער מוציא מגרייס את הצדדים ההרפתקניים שבה, כשלפעמים היא מוצגת כטורפת התרה אחרת ציד ולפעמים כאיילה תמימה ומתוקה.
זה מה שקורה, למשל, כשגרייס והתינוק שלה משוטטים בטבע הפסטורלי לצלילי השיר המתוק "Little April Shower" מהסרט "במבי". סרט האנימציה של דיסני מלא באהבה לטבע, על מלוא יופיו, הסכנה והדרמה שבו. הוא גם סרט על הדמות האימהית האידיאלית - רגועה, סבלנית, מדריכה ומחנכת, אחת עם סביבתה - והוא גם כולל את אחת מסצנות המוות הטראומטיות ביותר של דמות אם בתולדות הקולנוע. זהו אחד מבין שירים מוכרים רבים המושמעים בסרט כדי לבטא את השינויים העזים במצב רוחה של הגיבורה. לרגע אחד גרייס שרה בחדווה את "Kooks", המנון ההורות-הבלתי-מושלמת של דיוויד בואי. באחר היא חורכת את הרמקולים עם מוזיקה כל כך חזקה שהקהל מכסה את האוזניים, באחד נוסף היא מתלוננת על שיר שבחר בעלה בטענה שהיא "שונאת גיטרות".
רמזי עסקה באמהות מעורערת בסרטה המהפנט והמטריד "חייבים לדבר על קווין", שם גילמה טילדה סווינטון אם שדוחה את הצאצא שלה. היא מזהה בו רוע ואלימות שאולי קיימים בו מראש, ואולי התעוררו בו דווקא בגלל הדחייה שהוא חווה ממנה. גרייס של "תמות, אהובי" היא דווקא אם אוהבת, אפילו אובססיבית. "הבן שלי מושלם", היא אומרת. "זה כל השאר שדפוק".
את הרעיון הזה רמזי לוקחת, כרגיל אצלה, לכיוונים פרובוקטיביים, אפלים וסוריאליסטיים. היא שוברת חפצים, מתנפלת בתשוקה וגם באלימות על שותפה לחיים ובמיוחד משתגעת מנוכחותו של כלב רועש במיוחד, עד כדי התעקשות שג'קסון יגאל אותו מייסוריו באמצע הלילה. הסרט גם מקביל את הקשיים של האם הצעירה לאלו של אמו המבוגרת של ג'קסון (סיסי ספייסק הנפלאה תמיד), שאיבדה את בעלה זמן קצר לפני לידת הנכד.
לורנס מציגה בסרט תפקיד קאמבק מהסוג שקשה להתעלם ממנו - התפרקות מופרעת ואלימות עם אינספור פרצופים, רגשות ורגעים נפיצים, עירום, עינוג עצמי, פגיעה עצמית אבל גם רגעים של עדינות ורכות. על הדרך התסריט שולח חיצים מדויקים לעבר הצביעות האמריקנית, במיוחד בכל הנוגע להתעלמות מקשייהם של אחרים. הרגעים הכי משמעותיים בסרט הם אלה שנוגעים בקשר בין אנשים. לפעמים לחיוב, כשדמות אחת מזהה את המצוקה של אחרת, אבל רוב הזמן ההפך, כשקריאה ברורה לעזרה נענית בקלישאה שמטרתה לדחות כל רגש בלתי נעים ולחזור לסדר ולנימוס.
קשה לערער על הכישרון של רמזי ליצור רגעים מסוכנים ומטלטלים רגשית, אבל הפעם התחושה היא של פול גז לתוך קיר. הסרט מעלה נושאים מורכבים וחשובים, רק שהוא אומר עליהם את אותם הדברים שוב ושוב, כמעט בלי מורכבות או התפתחות כלשהי. בסיום כבר לא ברור האם יש כאן מסר חברתי של ממש או פרופיל של דמות כל כך מחורפנת שהיא כבר לא אמורה לייצג שום תופעה, אלא רק לשמש כבובה שסופגת התעללויות יצירתיות. אפשר לטעון שכל זה מכוון ורק מחזק את החוויה - הרי אובדן שפיות הוא לא תהליך פשוט ומסודר או משהו שאמור להתעכל בקלות - אבל זה הופך את חווית הצפייה למתסכלת ולפעמים ממש מעייפת.
גרסה מוקדמת ומקוצרת של הביקורת התפרסמה במסגרת דיווח של הכותבת מפסטיבל קאן במאי 2025.