לא שנאתי את "אנקת גבהים", סרטה החדש של הבמאית אמרלד פנל, העיבוד הקולנועי התשיעי במספר לספרה של אמילי ברונטה. הוא הותיר אותי אדיש, וזאת בעיה חמורה הרבה יותר. כשמבקר פוגש סרט גרוע במיוחד הוא יכול להנות איתו; כשהתוצאה בסופו של דבר סתמית, מה עוד נותר לומר? יש כאן מלודרמה, סקס, מוות, צבעים, שמלות המהממות וסטים מורכבים, אבל אני בעיקר תהיתי מה תהיה הדרך הכי מהירה חזרה הביתה. יש דרכים גרועות יותר להעביר שעתיים ורבע, אבל למה לכם?
אנחנו באנגליה של המאה ה-18, בערבות יורקשייר. קר וערפילי, אחוזות כפריות מנוהלות על ידי בעלי קרקע עשירים ושבעים. סיפורנו מתרחש באחוזה בשם "אנקת גבהים", ובעל הבית, מר ארנשו, מביא אליה נער צעיר, עני ונטול שם, שמתיידד עם קת'י, ביתו של ארנשו. קת'י נותנת לו את השם הית'קליף, והשניים נהיים לידידי נפש, במה שהופך לסיפור אהבה טראגי וסקסי במיוחד.
בספר זה עובד מצוין (למרות שלצערי נתקעתי בעמוד 140): אמילי ברונטה הייתה לאחת הכותבות החשובות של דורה, למרות שזהו ספרה היחיד. "אנקת גבהים" מעסיק אינספור אמנים כבר קרוב ל-200 שנה, כשהשילוב בין תשוקה, ייסורים והבדלי מעמדות הופך אותו לעל-זמני. חברו את זה עם החיבה של חלק ניכר מהאוכלוסייה לסיפורי אהבה תקופתיים, שמלות יפות ומבטא בריטי, וקיבלתם להיט פוטנציאלי.
בגרסה הקולנועית החדשה ניכר המאמץ להפוך את הספר לרלוונטי עבור קהל בן-זמננו. לפעמים זה עובד: הפסקול של צ'רלי xcx, למשל, מעניק אנרגיה מודרנית לסיפור בן שתי מאות. אבל הסרט נופל על החלטה פופוליסטית אחת: ליהוקם של הכוכבים הראשיים מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי.
שני האוסטרלים היפים האלה הוכיחו כבר שהם שחקנים מצוינים, שניהם מועמדים לאוסקר (אלורדי עוד יכול לזכות השנה בזכות תפקיד המפלצת של "פרנקנשטיין"), מאחוריהם קהל שלם שמוכן לשלם כסף כדי לראות אותם מקיימים את מצוות פרו ורבו. מצד שני, לא מעט אנשים, בעיקר אי שם באינטרנט, התרעמו כבר כשהוכרז הליהוק, בעיקר בקרב שוחרי הספר המקורי: הית'קליף תואר בספר כ"כהה", ורבים חשבו שפוגעני ללהק לתפקיד שחקן לבן כמו אלורדי; קת'י מתוארת בספר כבת עשרה, ורובי כבר בת 35. הדיון הזה הוא תיבת פנדורה שלמה ולא רלוונטית, אבל הבעיה העיקרית לא נובעת מצבעו של אלורדי או מהגיל של רובי, אלא מסיבה פשוטה בהרבה: כששני אלה יחד על המסך, יש להם כימיה מינית של בני דודים.
כבר בשלב הטריילרים הובטח לנו סרט מלא תשוקה סוערת. או, במילים אחרות: בואו, יהיה מחרמן. אבל לא הרגשתי את זה. לא היה לי אכפת כשהית'קליף וקת'י התנשקו, התעלסו, רבו. כשאצבעותיה נכנסו לפיו לא הסמקתי מהתרגשות, כשהוא דהר אליה בייאוש לא קיוויתי שיספיק אליה בזמן. לא עפו הניצוצות, לא נשבר לבי כשהטרגדיה הכתה. סצנות הסקס בין השניים מבוימות על אוטומט, והשחקנים האלה, שהוכיחו כל אחד בנפרד שהם מסוגלים להמיס פלדה (אלורדי ב"אופוריה" ורובי ב"הזאב מוול סטריט"), מגישים תצוגות משחק תפלות ונטולות חשק בסרט שאמור היה להיות כולו חשקים. רובי אמנם נותנת עבודה לא רעה כשמגיע השלב שבו קת'י מעלה הילוך מ"צעירה היסטרית" ל"נחשה ערמומית", אבל מלבד זאת, קשה להגן על הליהוק של השחקנית המוצלחת הזאת. עולה לי בבריאות להודות בזה, אבל ההייטרים מהאינטרנט צדקו.
ראוי לציין: זה לא סרט גרוע. אמרלד פנל אינה במאית חובבנית, ו"אנקת גבהים" סרט מרהיב ביופיו, עם צילום נהדר מידי זוכה האוסקר לינוס סנדגרן ("לה לה לנד"), תאורה אקספרסיבית ועושר של צבעים מהסוג שהוליווד נמנעת ממנו בשנים האחרונות. הסטים מושקעים, הנופים מהממים וגם התלבושות מרשימות. פנל נשענת על מסורת ארוכה של קולנוע תקופתי, רומנטי וקלאסי: הפריימים המוקפדים של "בארי לינדון", החורפיות (והגיבורה הבלונדינית והיפהפייה) של "דוקטור ז'יוואגו", השקיעות של "חלף עם הרוח". היא בנתה כמה פריימים עוצרי נשימה במומחיות של אמנית, אבל בהיבט החשוב ביותר של הסרט - הדינמיקה של שני הגיבורים המאוהבים שלה - היא נפלה.
שזה עניין, כי היא יודעת לעבוד עם שחקנים. קארי מאליגן הייתה פנטסטית ב"צעירה מבטיחה" (סרטה הראשון, עליו זכתה באוסקר לתסריט הטוב ביותר), בארי קיוגן ורוזמונד פייק היו מהממים ב"סולטברן", וגם כאן ב"אנקת גבהים" יש לנו שתי שחקניות משנה שנותנות עבודה מצוינת. השחקנית הצעירה אליסון אוליבר מצחיקה ומכמירת לב בדמותה של איזבלה, שמתחרה מול קת'י על לבו של הית'קליף, והשחקנית הונג צ'או (שהייתה מועמדת לאוסקר על הסרט "הלווייתן") אנושית, אמינה ומעוררת הזדהות בתפקיד המשרתת נלי (ברומן של ברונטה, נלי היא המספרת שמנקודת מבטה מובאת רוב העלילה והדמות האהובה עלי באופן אישי). יכול להיות שסרט שלם שמתמקד בה היה יכול להיות מעניין הרבה יותר.
זהו לא סרט קטסטרופלי, אבל באמת שאין סיבה להשחית עליו שעתיים ורבע מזמנכם. יתכן שחובבות וחובבי הדרמות התקופתיות ימצאו בו ערך (למרות שהייתי ממליץ להם לעבור קודם לכן ב"המנט", שמתרחש 200 שנה מוקדם יותר והוא סרט טוב הרבה יותר); אם מישהו מכם מוכן להסתפק רק באסתטיקה מרשימה, יתכן שזהו הסרט בשבילכם. אם ביקשתם לראות על המסך הגדול סרט שיבהיר לכם למה "אנקת גבהים" הוא סיפור האהבה הגדול ביותר אי פעם, אתם לא בסרט הנכון, כי אין כאן עניין או רגש או איזשהו חידוש. וגרוע מכל: מי שמעוניינות ומעוניינים בקולנוע חושני, סקסי ואירוטי - עזבו, בחזית הזאת הסרט כושל לחלוטין.
אבל חשוב מכך: אם אתם מעוניינים בפרשנות מעניינת ומרגשת לספר של אמילי ברונטה, כזאת שיש לה השפעה תרבותית אמיתית, אני יכול להפנות אתכם באהבה גדולה לשירה של קייט בוש, "Wuthering Heights", אחת הבלדות המצמררות ביותר אי פעם. אם בסרט הזה היה מיליגרם מהדרמה, הרגש והיופי של אותו השיר, הייתי כותב ביקורת אחרת לגמרי.