יצירת המופת של טרנטינו: 8 הרגעים הכי גדולים של "להרוג את ביל"

"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו חוזר לאקרנים, והפעם כששני חלקיו מאוחדים לסרט אחד: "סיפור הדמים המלא", אפוס בן ארבע שעות וחצי. "להרוג את ביל" 1 ו-2 גידל דור של חובבי קולנוע לאורך כבר למעלה מ-20 שנה, והזכיר לעולם שקוונטין טרנטינו לא היה עוד צוציק בן 20 שביים שני סרטים טובים בניינטיז, אלא יוצר שראוי לשבת לצד הגדולים מכולם.

זהו מסע הנקמה של הכלה בכנופיית הצפע הקטלני, הכנופייה שבה פעם הייתה הלוחמת המובילה, עד שברחה מחיי הפשע כשגילתה שהיא בהיריון. אחרי שנים בתרדמת, הכלה יוצאת לנקום בכל אחד מחברי הכנופייה, והבכיר מכולם: ביל, אבי התינוקת שלה, וראש הכנופייה. אלו סרטים שבהם כמעט כל סצנה מתפקדת כסרט קצר ומושלם בפני עצמו, והניפוי היה לא קל, אבל הנה הן: שמונה הסצנות הטובות ביותר משני סרטי "להרוג את ביל".

אזכורים של כבוד: הפגישה הראשונה עם מחשל החרבות האטורי האנזו; ביאטריקס מנהלת דיון כבד עם הבוהן שלה בתקווה שתזוז; סיפורה של או-רן אישיאי, שמובא כסרט אנימה קצר ומדמם; וכתוביות הסיום של "להרוג את ביל 2", שלצלילי השיר "Malaguena Salerosa" נותנים כבוד לכל שחקן וניצב שכיבד אותנו בנוכחותו.

ככה פותחים סרט! על השניות הראשונות של ברור לנו: האנשים האלה שברו אותה, ומגיע לכולם למות. מתחילים בתקריב על פניה הפצועות של תורמן, כשברקע ביל המנוול מעמיד פנים שהוא הקורבן ("את חושבת שאני סדיסט?", הוא שואל, ומוסיף: "כי כעת אני בשיא המזוכיזם שלי"). הכלה מנסה לעורר בו רחמים ומודיעה: "ביל, זאת התינוקת שלך". האקדח נדרך וביל יורה בראשה.

ולפתע, אנחנו שומעים את ננסי סינטרה שרה את הבלדה המפורסמת שלה: "Bang Bang, My Baby Shot Me Down". כל זה בשלושה שוטים. זהו סרט מבדר ברמות פליליות, אבל בליבו כאב אמיתי של אישה שאהובה פגע בה, ומהרגע הראשון טרנטינו ותורמן לא נותנים לנו לשכוח את זה.

פילגשו של ביל, אל דרייבר המרושעת ושתומת העין, מסתננת לבית החולים בו הכלה מורדמת ומונשמת במטרה להרוג אותה בשנתה. היא גונבת מדים מאחת האחיות וניגשת לעניינים. טרנטינו, כמו מפיק מוזיקלי שאפתן, לקח את הסצנה הפשוטה הזאת ועשה ממנה סימפוניה. גם בזכות השימוש הפשוט והחד שלו במסך המפוצל, אבל בעיקר בזכות השריקה שאל דרייבר מפזמת במסדרון (נעימת הנושא של הסרט "Twisted Nerve").

ועם כל הכבוד למנגינה, דריל האנה שמגלמת את דרייבר היא הקלף המנצח של הסצנה הזאת: היא יצרה דמות מנוולת, סקסית ומטופשת שנורא כיף לשנוא, והכל התחיל ברגע הזה, בו שרקה במסדרון בית החולים ותכננה את מותה של הגיבורה שלנו. נקודת בונוס על הרטייה שמצויר עליה צלב אדום.

רבים ידרגו את הסצנה הזאת במקום הראשון, וזה מובן - זאת הסצנה המזוהה ביותר עם הסרט (שלמעשה מופיעה על רוב הפוסטרים עליו). הכלה מנסה לחסל את בוסית היאקוזה היפנית, או-רן אישיאי, כנקמה על מעורבותה בטבח ביום חתונתה. אבל או-רן הפחדנית שולחת את עשרות חברי הכנופייה שלה, "88 המטורפים", להילחם במקומה, והתוצאה היא קרב רב-משתתפים יפהפה שבנוי כמו נאמבר במחזמר. זה המקום להזכיר את כוריאוגרף הקרבות יואן וו-פינג, שביים גם את הקרבות של "מטריקס" ו"נמר דרקון", ואחראי בדיוק כמו טרנטינו לקרקס המדמם הזה.

זו באמת סצנת אקשן לפנתיאון: בכל רגע שבו הצופה חושב שהשיא הגיע, אי אפשר לחשוב על עוד דרכים יצירתיות לכרות איברים ולערוף ראשים, טרנטינו ופינג שוב מפתיעים עם עוד הנפת חרב אמנותית ודבילית. בעולם של "להרוג את ביל" (כמחווה לסרטי אומנויות הלחימה הקלאסיים) הלוחמים מנתרים, מקפצים ומרחפים, והכלה עדיין מצליחה לקטול אותם אחד-אחד במפלי דם נדיבים. הקולנוע ההוליוודי לא ראה אף פעם סצנה מדממת ומטורללת כזאת.

לאורך הסרט הראשון, הגיבורה שלנו נקראת רק "הכלה"; רק באמצע הסרט השני נאמר לנו שמה: ביאטריקס קידו. וגם מתגלה לנו פרט חשוב מעברה: היא למדה את כל מה שהיא יודעת בפסגות סין, אצל המאסטר האכזר פאי מיי. את פאי מיי מגלם גורדון ליו, כוכב סרטי אמנויות לחימה ותיק מהונג קונג פה בתפקיד כפול - מוקדם יותר בסאגה הוא הופיע בתפקיד ג'וני מו, מנהיג כנופיית 88 המטורפים.

זה מונטאז' אימונים קלאסי כמו שאנחנו מכירים ואוהבים, מ"רוקי", דרך "קראטה קיד" ועד "מולאן", ושלושתם זוכים למחווה אוהבת בסיקוונס הזה. הפעם טרנטינו לא מנסה לשחק עם כללי הפורמט, אלא להנות איתם: הכלה סופגת השפלות, מכות וחבטות מהמקל של פאי מיי (וזה, דרך אגב, קורע מצחוק - טרנטינו הוא במאי קומי נהדר), אבל לרגע לא מוותרת. בזכות המשחק הפיזי והמפרך של אומה תורמן, וההופעה הקאמפית והנפלאה של ליו.

רגע קטן אבל יפהפה, ואחרי מותו של השחקן מייקל מדסן הוא יפה יותר מאי פעם. באד, אחיו המנוכר של ביל ועוד אחד מקורבנותיה של הכלה, מיישיר מבט לנבל הגדול, ומודה, בשורה העצובה והמרגשת בסאגה כולה: "לאישה הזאת מגיע לנקום, ולנו מגיע למות" ("That woman deserves her revenge, and we deserve to die"). טרנטינו אינו איש תמציתי, אבל עם השורה הזאת, אחת היפות שכתב, הוא נתן למייקל מדסן את ההזדמנות למזוג תועפות של אשמה, כבוד וכאב לעשר מילים בלבד.

וזוהי, למעשה, הסיבה שלשמה התכנסנו. ולוקח זמן עד שאנחנו מגיעים אליה: טרנטינו נותן לביאטריקס ולביל ללרלר במשך דקות ארוכות עד שהשניים מתחילים להילחם. בזמן הזה אנחנו כבר לומדים יותר טוב על סיפור האהבה המדמם בין השניים, ולכן חרבותיהם לא נשלפות בשנאה, אלא מתוך כאב גדול. אחרי דיאלוג ארוך, ביאטריקס מזכירה לו: "לך ולי יש כמה עסקים לא-גמורים". "את לא צוחקת, מותק", הוא מחזיר לה, והשניים מתחילים. הקרב שלהם נחתם בכמה מכות חרב, ובחמישה צעדים שמובילים את ביל למותו.

בשלב הזה אומה תורמן, ודיוויד קרדיין בתפקיד ביל, בשיאם כשחקנים, כשהוא נראה כמו שועל קרבות עייף והיא כמלאכית חבלה שטופת דמע וקסם; ביל מברך אותה ואומר: "את האדם האהוב עלי, אבל מדי פעם את יכולה להיות חתיכת זונה", באחת הקללות היפות בתולדות הקולנוע. "אתה נראה מוכן", היא אומרת לו. ביל נעמד על שתי רגליו כשנעימת הנושא של הסרט "נבאחו ג'ו" של אניו מוריקונה מתנגנת ברקע, מקנה לכל האירוע נופך תנ"כי, ולנגד עינינו "להרוג את ביל" הופך לשילוב בלתי נתפס בין מערבון לדרמה רומנטית לסרט סמוראים. ביאטריקס ניצחה והתאחדה עם בתה. בכל זאת זה צובט בלב.

לעיתים נדירות אנחנו מקבלים בקולנוע קליפהאנגר אמיתי שמשאיר אותנו במתח עד הסרט הבא בסדרה. אבל בדקות האחרונות של "להרוג את ביל - חלק 1" טרנטינו השיג בדיוק את זה. הסרט הראשון נחתם במעין טריילר לסרטים הבאים, כשהכלה ביאטריקס יושבת במטוס ובונה את רשימת ההרג שלה, כשבמקביל ביל מתחקר את סופי, העוזרת של או-רן אישיאי, שניצלה מהטבח שביאטריקס הרגע ביצעה. ובשניות האחרונות של הסרט ביל שואל את סופי שאלה אחת: "האם היא מודעת לעובדה שהבת שלה עדיין בחיים?".

ברקע מתנגנת נעימת "הרועה הבודד" של זמפיר, שמביאה את מסע הנקמה של הכלה לפסגות רוחניות. אבל זה לא רק אותו רועה בודד שמעביר בנו צמרמורת מדי פעם: זה ביל שבעצם מודיע לנו שבסוף מסע הנקמה שלה, בתה של ביאטריקס מחכה לה. לסיפור הזה יהיה סוף טוב. ובמובן הזה, טרנטינו לקח את מה שאמור היה להיות הקליפהאנגר האולטימטיבי, והפך אותו לקתרזיס מושלם.

ביאטריקס קידו, הידועה בכינויה "הכלה", היא גיבורת-העל הכי אנושית בקולנוע. היא מסוגלת לצאת מתוך ארון קבורה, 2 מטר עמוק באדמה, באמצעות אולר ואגרוף בלבד. ואומה תורמן, ירום הודה, גורמת לנו להאמין שאנחנו שם איתה בארון הקבורה הזה, ולעודד אותה בעודה יוצאת ממנו כאילו בזה תלויה הנשימה הבאה שלנו. אנחנו מרגישים כל אגל זיעה, כל אגרוף שהולם בדופן הקבר, כל טיפת דם שהיא מקיזה וכל גרגר אדמה שמכתים את פניה היפות. יש כאלו שינסו להגיד לכם שזוהי לא בהכרח אחת מתצוגות המשחק הכי טובות בקולנוע; אם אתם נתקלים בהם, תפנו אותם לסצנה הזאת (אם הם בכל זאת לא מתרצים, שלחו אותם אלי).

ביאטריקס נקברה בחיים כי באד חשב שהוא יכול לה. הוא, כמובן, טעה, אבל ברור שהארון הזה הוא לא עוד ארון: ביאטריקס עומדת בפני אחד הפחדים הגדולים ביותר שאנחנו יכולים, קבורה בחיים.

והיא בכל זאת מנצחת. בזכות ההכשרה הארוכה אצל פאי מיי, בזכות זעמה, בזכות אהבתה, ואולי גם בזכות הנעימה "L'arena" של אניו מוריקונה שמתנגנת ברקע, היא מוצאת את הכוחות העל-טבעיים לקום לתחייה, בסצנה שהיא כמו תפילה מלאת פאתוס. הלוואי שכולנו, בבורות האפלים ביותר שלנו, נדע למצוא את הכוחות שביאטריקס מצאה. בזכות ההופעה של אומה תורמן אנחנו יודעים שלא רק גיבורי-על יכולים לעשות את זה; גם אנחנו, בני האנוש. הרי כל מי שאימץ לליבו את ביאטריקס קידו יודע לומר שאם היא יכלה לצאת מהקבר הזה בחיים, השבוע הזה קטן עליו.