לפני כשבועיים כתב כאן עמית סלונים על הפרק של "ארץ נהדרת" בו היא אזרה אומץ ושחטה שתי פרות קדושות בערב אחד (פורום גדולי התורה ואמילי דמארי). זו הייתה תוכנית חריגה ובועטת בעונה שעושה ככל יכולתה כדי להנעים את זמנם של הצופים בליטופים קלים, לפחות עד כמה שניתן במדינה בה נדמה שכל יד שנשלחת לכיוונך מרגישה קודם כול כמו ניסיון תקיפה.
אמש, בזמן שביבי וטראמפ נפגשו בבית הלבן במה שהפך לשעשועון הכי פופולרי במדינה, "מתי תקיפה?", החליטו ב"ארץ" לחזור לגישת החמוץ־מתוק הקבועה שלהם. ממש כמו במסעדה סינית משנות השמונים: לרוב זה טעים לאללה, אך כמעט תמיד מסתיים בתחושת צרבת.
במקום מערכון פתיחה בועט קיבלנו את אלי פיניש כבני סבטי. מי שחיפשו קצת הומור שחור כמו זה שהתרגלנו לקבל בפתיחת התוכנית, נאלצו להסתפק בברייק הפרסומות, שם רותם סלע ניסתה למכור לנו דאגה לעתיד הכלכלי ולקרן הפנסיה מטעם אחד הבנקים. מה יהיה עם בחירת הפרזנטורים בארץ הזאת, שבה מולטי־מיליונריות כמו סלע ומאיה ורטהיימר מפרסמות מוצרים לאנשים שמנסים לחסוך?
דמות איקונית
נחזור אל הפרשן לענייני איראן שהחליט להימנע מתספורת עד שתגיע כבר התקיפה המיוחלת. בשילוב המבטא של פארוק ותנועות הריקוד שאיתן נכנס לאולפן, היה נדמה שהחליטו כאן להנגיש מלחמה אזורית לגיל הרך. גם החיקויים של ביבי וטראמפ (מריאנו אידלמן ועומר עציון), בפגישה סכיזופרנית שבה ביבי מגלה שיש למעשה שני טראמפ, כבר הגיעו לכדי מיצוי. עוד מקרה בו האישים האמיתיים מוקצנים הרבה יותר, והסאטירה מתקשה להדביק את הקצב.
כשהסוגיות הבוערות מרגישות כבדות מדי בשביל לקבל פיצוח שיצליח להצחיק ולספק אמירה, מזל שאפשר להישען על הקאסט המוכשר כל כך עם כמה דמויות שהפכו לבאנקר. ההברקה הראשונה הגיעה בדמות אהוד ברק (כמה עוד אפשר להרים לך, יא זרחוביץ'), שהשבוע נחשף שוב הקשר העמוק שלו לג'פרי אפשטיין, שבביתו פורסם שבילה מספר רב של פעמים בביקוריו בניו יורק. השילוב בין החיקוי הפיזי הבאמת מושלם של זרחו והטקסטים הגזעניים והמתנשאים של ברק, שיוצאים תמיד באותה סמכותיות של רמטכ"ל לשעבר, הופכים אותו לאחת הדמויות האיקוניות בתולדות התוכנית, ובצדק.
מופע מופרע
כמוהו גם פאנל "אם זה נכון" עם אילה חסון (יניב ביטון הנהדר), שהגיעה לאולפן בליווי טלי גוטליב (ליאת הר לב) ואלמוג כהן (יובל סמו), שיחד מרכיבים מופע קונספירטיבי מופרע וחסר גבולות. מי שמזפזפים מדי פעם לתוכנית של חסון בכאן 11 לא היו אמורים להיות מופתעים מהחיקוי שלה, כי אם נדמה לכם שביטון מקצין את דמותה - ההפך הוא הנכון. חסון שלו נראית כמו גרסה ממלכתית ושקולה יותר של חסון האמיתית, ובניגוד אליה היא גם מופיעה בתוכנית שכותרתה סאטירה ולא מתיימרת להביא לאנשים חשיפות עיתונאיות.
ההצלחה של החלקים האלה בתוכנית, כולל גם הופעת האורח של רני רהב (ירון ברלד, שנדמה שנשלף מדי פעם למשימות מיוחדות), קצת מעידה על המצב של "ארץ נהדרת" במודל הנוכחי שלה - היא כבר לא מצליחה להמציא דמויות שיתעלו על המציאות ויהפכו לשיח בפני עצמן (וד"ש ללובה), אבל היא כן יודעת לשים את האצבע על כמה טרלולים אמיתיים שמסתובבים בינינו.
ואז הגיע פרק הפודקאסטים של התוכנית בהובלת אשר בן עוז ובנו נהוראי (זרחוביץ' וגיה באר גורביץ'), מנחי הפוסקאס הכי מדובר במדינה, וגם יעל ושוש פוליאקוב (שני כהן ורועי בר נתן). השיח המטורף על שני מופעי השוליים האלה בשבוע האחרון רק מראה כמה הציבור שחי כאן התעייף כבר משיחות על איראן, השתלטות בן גביר על המשטרה והנרצחים בחברה הערבית. התעייף במובן של איבד תקווה ומחפש לטמון את ראשו בקטעים מטופשים לחלוטין שלא באמת משפיעים על הגורל של כולנו.
תופעת הרשת של משפחת בן עוז, אם מנקים ממנה את העבר הפלילי של האבא, היא הנונסנס הכי טוב שהיה כאן מזה הרבה מאוד זמן, והחיקוי המופתי של השניים, גם אם לא באמת הוסיף דבר שלא קיים בתוכנית עצמה, היה תענוג אמיתי (ובואו, כמה אפשר לרכוב על קטעים שלהם ב"עוד כותרות" לפני שנותנים להם את הכבוד של חיקוי).
המקרה של הפוליאקוביות היה קצת יותר מורכב. ראשית, אני מסוגל לצפות ברועי בר נתן מחקה את שוש פוליאקוב מהיום ועד שאצא לפנסיה. זה באמת שילוב נהדר של קאמפ מעולמות הרו פול וזיקוק גסות הרוח של האישה האמיתית. שני כהן למדה עם הזמן להביא את הפוליאקובית הצעירה למסך בצורה מדויקת ומצחיקה (גם אם מדי פעם דמותה נבלעת בחיקוי המוכר של מגי אזרזר), אך חייבים להודות שחוץ מהבחירה הקצת פחדנית להימנע מלהביא את דמותו של אסי עזר, שותפה של פוליאקוב לפודקאסט המושמץ, לתוכנית - ב"ארץ" גם העדיפו לא לגעת בפרות קדושות בכל הקשור לשיח השמנופובי של פוליאקוב. כאילו, חוץ מלהגיד הרבה פעמים את המילה פרות.
אה, והיה גם "באדי בנאי", הקליפ המוזר שבו רכבו על המופע הוויראלי של באד באני בסופרבול ורפררו גם להצלחה של "סיכוי להינצל", הסדרה הדוקומנטרית המצוינת של יס על אביתר בנאי. אני בטוח שמי שזרק את השם באד בנאי בחדר הכותבים זכה ללא מעט צחוקים, אבל הקליפ שנוצר בעקבותיו הרגיש כמו תרגיל של כמה סטלנים עם תוכנת עריכה והיה אולי אחד הרגעים המיותרים של העונה עד כה.