יש עונות של ברידג'רטון שמרגישות כמו קינוח מתקתק מדי - כאלה שנמסות מהר ונשכחות באותה מהירות. העונה הרביעית, לעומת זאת, היא כמו סיפור שמספרים בלחש - בעיקר בגלל הציפייה והסקרנות. סיפור על אישה שנולדה לעולם אחד ונזרקה לעולם אחר, ועל גבר הולל שמביט ורואה בה לא רק משרתת, אלא מבט שחוזר אליו גם אחרי שהחדר מתרוקן. בין נשפים נוצצים, שמלות שמרשרשות על הרצפה ומבטים שנפגשים לשנייה אחת יותר מדי - ברידג'רטון חוזרת לשורש הרומנטי שלה, ומזכירה למה התאהבנו בה מלכתחילה.
כרגע זמינים רק ארבעה פרקים מהעונה הרביעית (הארבעה האחרים יעלו ב-26 בפברואר), אך הנה כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם. זהירות: יהיה כאן גם ספוילרים.
העונה הרביעית של ברידג'רטון מתמקדת באח השני למשפחה - בנדיקט (לוק תומפסון), ובמשרתת שבעבר הייתה בת אצולה - סופי (ירין הא). סוף סוף אפשר לראות את בנדיקט באור אחר. איזה אור, אתם שואלים? בשלוש העונות הקודמות ראינו אותו כרווק הולל, כזה שכל נשות הבון-טון רוצות אותו, רודפות אחריו, והוא בתורו בורח. הוא שכב עם מבוגרות, שכב גם עם גברים, ובקיצור - התפרע. כאן, לאחר זמן רב, אנחנו נחשפים לג'נטלמן שבו.
סופי, בת שנולדה למערכת יחסים אסורה בין אציל למשרתת, זכתה להכרה ולאהבה מאביה ואף הייתה אמורה לרשת חלק ממעמדו. לאחר מותו, אמה החורגת מחליטה להפוך אותה למשרתת. השניים נפגשים לאחר שסופי מתגנבת לנשף המסכות של ויולט ברידג'רטון (רות גמל), שם היא זוכה לכינוי מבנדיקט - "הבחורה בכסוף". ומשם, הסיפור שלהם רק מתחיל.
כמי שקראה את הספר "An Offer from a Gentleman" שמתמקד בסיפורו של בנדיקט, וצפתה בפרקים החדשים, קשה לי להתעלם מהעובדה שבשונה מהעונות הקודמות - שבהן היוצרים הרשו לעצמם לשנות ולהוסיף קווי עלילה (שחלקם היו לא רלוונטיים), לאחד דמויות או לרכך מערכות יחסים - נשמרת הפעם נאמנות מפתיעה לסיפור המקורי. מערכת היחסים בין סופי לבנדיקט מוצגת כמעט (ויש לומר, כמעט) כפי שנכתבה: הקו העלילתי, הסצנה בכרכרה, הנסיעה הגשומה לקוטג' המפורסם, ההתאהבות האיטית וכמובן - נשף המסכות. התחושה היא שלא "נלקחו" מהצופים פרטים מהותיים, אלא להיפך: ניתנה להם האפשרות לראות על המסך את מה שהספר הבטיח מלכתחילה.
הסיפור עצמו שואב השראה ברורה מהאגדה המוכרת סינדרלה. אך בניגוד לגרסה הקלאסית, כאן מדובר ב"סינדרלה משודרגת". סופי אינה רק משרתת מדוכאת, אלא אישה שיודעת שהיה אמור להיות לה סיפור אחר אלמלא אמה החורגת. הדמיון לאגדה מתבטא גם בבגדיה של סופי: לפרקים היא לובשת שמלה תכלת שמזכירה את זו של סינדרלה, לצד מדי המשרתת, וכמובן בפרט שנותר מאחור - אצל סינדרלה נעל הזכוכית שנשמטת, ואצל סופי הכפפה הכסופה שנותרת בידיו של בנדיקט. גם האחיות החורגות יוצרות הד: האחת דומה לאם, שונאת את סופי ואף מתעבת אותה, אם כי השנייה, פוזי, מגלה כלפיה חיבה ואנושיות - עד כדי כך שלאחר שסופי גורשה מביתה, היא נותנת לה עגילים כדי שתוכל למכור. לצד השורשים האלה של האגדה, הסיפור משתדרג באמצעות העומק הפסיכולוגי והשאלות המעמדיות: זו פנטזיה רומנטית, אך גם סיפור על זהות, שייכות והאופן שבו החברה קובעת מי ראוי לאהבה.
לפנק לפנק לפנק
אני בטוחה שלא רק אני שמתי לב להבדל המשמעותי בין העונה הקודמת לעונה הנוכחית - והוא הכימיה בין בני הזוג. למשל: בעונה של פנלופי פת'רינגטון (ניקולה קוכלן) וקולין (לוק ניוטון), הבן השלישי למשפחה, על אף הניסיון לבנות רומן גדול - סיפור על הבחור החתיך שכולן רוצות, בעוד הוא מתאהב ב"ברווזון המכוער" (עוד אגדה שמהודהדת) - הכימיה פשוט לא עברה את המסך. הפער ביניהם עורר יותר אי-נוחות מתשוקה, והחיבור הרגיש מאולץ יותר משהיה טוב או סקסי (כולל סצנת הכרכרה, שפוגשת אותנו שוב בעונה הנוכחית).
כאן, לעומת זאת, הקשר בין בנדיקט לסופי חי ונושם: המבטים, הדיאלוגים, המתח השקט, והמשיכה הכפולה - גם לסופי וגם ל"בחורה בכסוף". למרות - ואולי בגלל - הפער המעמדי בין אציל למשרתת, היחסים ביניהם מרגישים אמיתיים, רצויים ונחשקים, ובעיקר - מסקרנים. הצופים לא צריכים להתאמץ כדי "להאמין" בסיפור האהבה, הוא פשוט קורה מולם, וזו כנראה אחת הסיבות שהעונה הזו מתקבלת באהדה גדולה הרבה יותר.
עם זאת, לצד סיפור האהבה המרכזי והמספק של בנדיקט וסופי, נדמה שרוב קווי העלילה המשניים של העונה מתקשים להצדיק את מקומם. רבים מהם נמתחים יתר על המידה, מאוסים וגם מוכרים מדי. למשל, קו העלילה של ליידי דנברי (אדג'ואה אנדוה) והמלכה (גולדה רושובל): הרצון של לידיי דנברי לנסוע לארץ הולדת אביה והסירוב העיקש של המלכה מהפחד "להישאר לבדה" - זהו קו עלילה שמתחיל כמעניין אך נמאס די מהר. בהתחלה עוד אפשר להבין את התלות הרגשית של המלכה בליידי, אך כשהפתרון מגיע בדמות מינוי אשת החצר החדשה בדמותה של אליס מונדריך (אמה נעמי) רק כדי "לפצות" על הנסיעה, הסיפור הופך להיות מייאש ובעיקר מאוס. גם קו העלילה של פנלופי וקולין (הם פשוט נדחפים לכל מקום) ממשיך לדשדש. אחרי שבעונה הקודמת סודה של פנלופי נחשף והיא התגלתה כליידי וויסלדאון, העלילה שלה עם המלכה ממשיכה וגם זה כבר די נמאס: המלכה דורשת ממנה לספר לה על כל הרכילויות שמתרחשות באצולה, ואף דורשת ממנה להחליט מי "היהלום" השנה. אפילו הבחירה להעמיק את סיפור ההתעוררות המינית של פרנצ'סקה (האנה דוד), תוך שינוי נטייתה המינית (שהורס את העלילה שלה), מתקשה כרגע להתרומם מעבר לרמיזות ולעיסוק תמים בחוסר ידע.
למרות זאת, בולטת דווקא העלילה של ליידי ויולט ברידג'רטון, שמקבלת סוף-סוף את המקום הראוי לה. האפשרות לראות אותה לא רק כאם מסורה אלא כאלמנה עם תשוקה, סקרנות ורצון לאהבה מחודשת - היא אחת הבחירות המרעננות והכנות של העונה.
בשורה התחתונה, ברידג'רטון היא לא סדרה שבאה לאתגר את הצופה, אלא לפנק אותו, ובעונה הנוכחית הפינוק הזה סוף סוף מרגיש מוצדק. דרך הקשר של בנדיקט וסופי, הסדרה חוזרת לשחק עם נושאים של מעמד, זהות ושייכות. נכון, לא כל קווי העלילה המשניים עומדים באותו הרף, וחלקם, כאמור, מאוסים כבר די בהתחלה, אך השניים מחזיקים היטב את העונה ומזכירים למה ברידג'רטון ממשיכה עדיין להיות תופעה. אם לשפוט לפי סיום הפרק הרביעי, החלק השני צפוי לבחון מחדש את גבולות החברה הגדולה, וכמובן לסבך עוד קצת את דרכיהם של הזוג שרק רוצה להיות מאושר. האם הכול יסתדר בסוף? סביר להניח שכן, אבל בינתיים, זהו מסע רומנטי שבהחלט שווה להמשיך איתו.