הסדרה הזו מצליחה לעשות משהו שכמעט אף דרמה לא עושה כמו שצריך

לא מעט סדרות ניסו לגעת בנושא הנפיץ של תקיפה מינית, אך מעטות מהן בחרו להתעכב על האופן שבו היא יוצרת רעידת אדמה בסביבה כולה. כזו שמפרקת משפחות, מערערת חברויות ומותירה אחריה נזק שממשיך להדהד הרבה מעבר לרגע הפגיעה עצמו.

"אחרי המסיבה", הדרמה הניו-זילנדית המוערכת ששודרה במולדתה ב-2023 ולאחרונה נחתה גם בסלקום טיוי בישראל, עושה בדיוק את זה. היא עוסקת באלימות מינית לא כנקודת שיא דרמטית וצהובה, אלא מתבוננת בה כתהליך ארוך, שוחק ומערער. לא רק בקורבן ובתוקף, אלא בנזק המצטבר שנוכחות של תוקף מייצרת סביבו, ככוח כבידה ששואב את כל מה שבקרבתו.

במרכז הסדרה עומדת פני (רובין מלקולם, "הניצולים"), מורה לביולוגיה ופעילת סביבה נחושה, שיום בהיר אחד הגרוש שלה פיל (פיטר מאלן, "אוזרק", "ווסטוורלד") חוזר העירה לאחר היעדרות של חמש שנים. חזרתו מציפה פצע מהעבר שעדיין לא הצליח להחלים.

חמש שנים קודם לכן, פני ופיל היו פאוור קאפל. היא חריפה וחברותית, הוא כריזמטי ומבריק, וכל משפט שיוצא לו מפה גורם להתקהלות של אנשים מרותקים סביבו. כך הכל התנהל באותה מסיבת יום הולדת גורלית, עד הרגע שבו פני מצאה את עצמה עדה לתקיפה מינית שפיל ביצע בחבר הכי טוב של בתם גרייס. מאחר שהיא העדה היחידה לאירוע, התקרית מובילה לקרע בין פני ולסובבים אותה. אף אחד לא רוצה להאמין, כולל הבת שלה, שכמו כולם בוחרת לצדד בדמותו הכריזמטית ואהובה של אביה, ומאז, פני יוצאת למסע ונדטה נגד פיל ולהשיג צדק עבור הקורבן.

אבל הסדרה לא עושה לפני חיים קלים, וכנראה מציגה בצורה הכי מובהקת את הביטוי "הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות". במקום להציג מאבק חד-משמעי בין טוב לרע, "אחרי המסיבה" בוחרת להתעכב על האזור האפור שבין כוונה לתוצאה. הסדרה ממחישה כיצד המאבק להוציא את האמת לאור, עלול להתנהל באופן שבא על חשבון הקרובים אליך וחמור מכך, על חשבון הקורבנות עצמם.

למרות היושרה של פני, היא לא הירואית. הניסיון שלה להשיג צדק אינו מציב אותה מעל הסיטואציה, אלא שוקע בתוכה: היא טועה, לעיתים בפומבי, ולעיתים באופן שפוגע גם באלה שביקשה להגן עליהם. מכאן עולה השאלה המרכזית שהסדרה מסרבת לענות עליה בפשטות: איך נראה צדק? ומה המחיר שנדרש לשלם כדי להשיג אותו?

מעבר לדמויות המרכזיות, הסדרה מפנה מבט ביקורתי גם אל הסביבה הרחבה, אל מי שבוחרים לא לדעת, לא לשאול, או פשוט להמשיך הלאה. היא מראה כיצד שתיקה אינה בהכרח תוצאה של רוע, אלא לעיתים של עייפות, פחד או רצון לשמור על שגרה. הקהילה המוצגת אינה אלימה או אטומה במובהק, אלא כזו שמתקשה להתמודד עם אמת שמאיימת לפרק את הסדר הקיים. בתוך המרחב הזה, חוסר הבחירה הופך בעצמו לעמדה, והניסיון "לא להסתבך" מתגלה כבעל השלכות הרסניות לא פחות.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

אחד המהלכים המעניינים ביותר בסדרה הוא האופן שבו היא מציבה את הצופה בתוך התודעה של פני. הסדרה נעה בין שני צירים: ההווה, ואותו זיכרון מעומעם אחד ממסיבה לפני חמש שנים. השימוש בפלאשבקים אינו נועד לשחזר את האירוע באופן חד-משמעי, אלא דווקא לערער אותו. ככל שהסדרה מתקדמת, גם הצופה מתחיל לשאול את עצמו את אותן שאלות שמייסרות את פני: מה אם מה שראיתי לא היה מדויק? מה אם פירשתי את הסיטואציה לא נכון? מה אם כולם צודקים, ואני זו שטועה? במקום להציע זיכרון ברור או אמת יציבה, הסדרה מאפשרת לספק לחלחל בהדרגה, כחוויה נפשית מתמשכת. כך חוסר הוודאות אינו נשאר על המסך בלבד, אלא הופך לחלק מחוויית הצפייה עצמה.

החוויה הסוחפת של "אחרי המסיבה" נובעת בין היתר מהיכולת שלה לבנות עולם אמין ועקבי, כזה שמרגיש חי ונוכח בכל רגע. הדמויות כתובות ומגולמות באופן אנושי ומשכנע, ללא חלוקה פשטנית לטובים ורעים, וכל אחת מהן נושאת איתה מערך של נאמנויות, פחדים ומה שיש לה להפסיד.

הבירה וולינגטון מצטיירת כמרחב ציורי ויפהפה למראית עין, אך כזה שמתחת לפני השטח שלו רוחש מתח מתמיד. בתוך העולם הזה, מערכות היחסים מסתעפות ויוצרות אפקט דומינו: אירוע אחד שמתרחש במרכז מערער בהדרגה משפחות, חברויות וקהילה שלמה מהפנים החוצה.


"אחרי המסיבה" לא מבקשת להעניק לצופה תחושת הקלה או ודאות, אלא להישאר עם המורכבות. היא לא מציעה תשובות ברורות לשאלות של צדק, אשמה או תיקון, אלא מתעקשת להראות את המחיר. האישי והחברתי, שכרוך בניסיון לעשות את הדבר הנכון. דווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הסירוב לפשט מציאות כאוטית לכדי נרטיב נוח, נולדת דרמה חכמה, מטלטלת ובלתי נשכחת.

פרק חדש של "אחרי המסיבה" משודר מדי יום שני בסלקום טיוי.