סיפורי מדע בדיוני ודיסטופיות נמצאים במלכוד מסוים לאחרונה. המציאות מוזרה וכאוטית כל כך שכבר קשה להגזים או ליצור סאטירה שלא תתיישן עוד לפני שהצילומים יושלמו, אבל ההתרחשויות רק הופכות את הצורך לשאול שאלות ולנעוץ סיכה בבועה לדחוף מאי פעם. והקהל? מתפצל בין המתנגדים המובהקים, האופטימיסטים שמשוכנעים שאנחנו חווים רנסנס טכנולוגי מופלא, ואלה שסתם נהנים לשאול את הצ'אט אם יש לו מים בברז. ואם לסמוך על שוברי הקופות של העשור האחרון, כולם נפגשים בסוף השבוע כדי לראות רימייק או המשכון של משהו.
על הרקע העגום-משהו הזה הפציע השבוע בבתי הקולנוע "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" - סרט מדע בדיוני דיסטופי חדש מבית היוצר של גור ורבינסקי, שזהו סרטו הראשון מזה עשור. ורבינסקי מוכר במיוחד כבמאי של שלושת סרטי "שודדי הקאריביים" הראשונים, כלומר, אלה שמישהו אשכרה אהב. הוא חתום גם על "רנגו" המצויר וסרט האימה האיקוני "הצלצול", אך שני סרטיו האחרונים - "הפרש הבודד" ו"תרופה לשלמות" - נכשלו מספיק כדי להסביר למה לא שמענו ממנו כבר תקופה. "בהצלחה וכו'" מחזיר אותו לעניינים בקול תרועה רמה. הוא צבעוני ובוהק, מלא רגעים מפתיעים או מושכי עין, ובמרכזו סם רוקוול שצועק, קופץ על שולחנות ומציג את כל ארסנל הבעות הפנים שלו, הכול כדי לתפוס את תשומת הלב של חבריו לקאסט (והצופה הפוטנציאלי).
רוקוול מגלם גיבור חסר שם המופיע ערב אחד בדיינר אמריקאי, לבוש כמו משהו בין הומלס לדמות במשחק מחשב ישן. הוא מציג את עצמו כנוסע בזמן שנשלח למנוע אירוע שיתרחש עוד באותו לילה. כדי לעשות זאת הוא זקוק למספר מתנדבים שיצטרפו למבצע מיוחד להצלת האנושות, כשהוא מוסיף ומחדד שמאחוריו שורה ארוכה של ניסיונות קודמים שכשלו. הוא היה באותו הדיינר באותו זמן כבר למעלה ממאה פעמים וניסה הרכבים ואסטרטגיות פעולה שונות, אבל עדיין משוכנע שהגאולה תגיע מיושביו הממוצעים מכל בחינה של הדיינר הספציפי הזה. אה, ואם לא יימצאו מתנדבים הוא ייאלץ להשתמש בחומר נפץ כדי לפוצץ את המקום על יושביו.
הסיטואציה הנפיצה הזו מתבהרת במהרה כקומדיה מטורללת ולא כסרט מתח אפל ומטריד, גם אם יש הרבה מאוד אופל בסרט. הוא חותך מדי פעם לסיפורי הרקע של החבורה הנבחרת כדי לברוא עולם מכוער שמתפרק לחתיכות בעזרתה של טכנולוגיה עוינת והתמכרות לבידור זול ועלוב. זה מטריד אבל גם די מצחיק ולפעמים אפילו חד מספיק כדי להגיד משהו על הרגע הזה בזמן, ספציפית בארצות הברית.
לפעמים הסרט מדבר על בעיות ממשיות כמו ירי בבתי ספר, מערכות ממשלתיות קורסות או תאגידים דורסניים, אבל לפעמים הבעיה היא בכלל חיצונית - אלגוריתם מרושע עם יכולת היפנוטית. הבחירה הזו מרככת מעט את המסרים הסאטיריים של הסרט - בני אדם אמנם עושים בסרט דברים מחרידים, אבל הסכנה הגדולה ביותר היא לא האנושות או מערכת כלכלית כלשהי, אלא גורם חיצוני מאיים שצריך להביס. זאת ועוד, הגיבור אפילו לא מבקש למנוע את היווצרותה של התוכנה המרושעת, רק להפוך אותה לידידותית יותר לבני אדם. בקיצור, זה סרט שיקרוץ בו זמנית לשונאי AI וגם למי שבעצם לא כל כך מודאגים.
סם רוקוול הוא האס בשרוול של תעשיית הקולנוע כולה, והיא לגמרי לא משתמשת בו מספיק. הוא מוכשר כמו שד והיכולות שלו ברורות ונגישות לכל, כשעכברי סינמטקים וצופים מזדמנים שמגיעים לקולנוע פעם ברבעון כנראה ייהנו מהופעה מוצלחת שלו באותה המידה. ב-2018 הוא זכה באוסקר ובעוד המון פרסים אחרים על ההופעה המרהיבה שלו ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ומאז הוא קצת מתבזבז בתפקידים שלא באמת הולמים את רמתו, לא כולל הופעת אורח מוצלחת בעונה השלישית של "הלוטוס הלבן". "בהצלחה" מנצל את כישוריו עד תום ונותן לו להצחיק הרבה, להשתמש בכל גופו כדי לשכנע ולמכור את מטרתו המוזרה ומדי פעם גם לרגש קצת.
יש כאן עוד המון דמויות - זעירות עד משמעותיות - חלקן זוכות לזהור לרגע וחלקן רק מפציעות לרגע על תקן קישוט נחמד. גדולת המצטיינים היא ג'ונו טמפל ("פארגו", "טד לאסו") שעוד לא נתקלתי בהופעה גרועה שלה, וכאן מגלמת אם שנחשפת למיזם קפיטליזם מערער במיוחד לאחר שבנה נורה למוות בבית הספר. היילי לו ריצ'רדסון (גם "הלוטוס הלבן" אבל בעונה אחרת) יוצרת דמות ייחודית וזכירה למדי בתור הלקוחה הכי מוזרה בדיינר, שמתבודדת בפינה בשמלת נסיכה מלוכלכת וסיפורה המלא מתגלה בהמשך.
הכריזמה של רוקוול והבימוי התזזיתי של ורבינסקי מספיקים כדי להפוך את הסרט הזה לחוויה ששווה את היציאה מהבית, גם אם התסריט שכתב מת'יו רובניסון ("המצאת השקר", "אהבה ומפלצות") די מפוזר ומבולגן. מבחינתי הבלאגן הזה היה מבורך לגמרי, והעניק לסרט ייחוד על פני שלל סרטי אקשן או מדע בדיוני צפויים ומשעממים. גם אם התפרים בין העלילה המרכזית לרגעי הפלאשבק גסים מדי, עצם הזגזוג היה מהנה ואיפשר לסיפור להיפרש בהדרגה, כשלפעמים תוצאות מופיעות לפני חשיפת הגורם. הקרב הסופי כבר הרבה יותר סטנדרטי וחסר ייחוד, והוא גם החלק הכי חלש ויזואלית בסרט. דווקא העובדה שהסיום משאיר לא מעט שאלות פתוחות לא פגמה בהנאה, אולי בגלל שהמסע מספיק חידתי כדי שכל שאלה פתוחה תהפוך לפרשנות אפשרית, ולא לחור בהיגיון.