העונה הרביעית של "ברידג'רטון" אפילו לא מנסה להסתיר את מה שהיא מבקשת להיות: סיפור אגדה. להפך. תחילת העונה היא שחזור של סינדרלה באופן כל כך מובהק - הלכלוכית שמגיעה לנשף ועוזבת בחצות, הנסיך שמתאהב בה ונותר רק עם פריט לבוש, האם החורגת המרשעת והאחיות בהתאם (אם כי במקרה של "ברידג'רטון" אחת מהן דווקא בסדר גמור) - עד שברור שהסדרה עונדת את ההצהרה הזו במופגן.
אבל מה שקורה מעבר לנקודת הפתיחה הזו משדרג את סיפור האגדה, וגם את המקור שעליו מבוססת העונה, הרומן "הצעה מג'נטלמן" מאת ג'וליה קווין. למעשה, הוא הופך את העונה הרביעית לטובה ביותר מאז הראשונה - ואולי אף עולה עליה.
זה לא שלא חווינו ב"ברידג'רטון" בעבר שידוכים שלכאורה אינם מובנים מאליהם, בראשן פנלופי (ניקולה קוכלן). בעונות הקודמות היא הוגדרה כבלתי-נראית כי הייתה פרח קיר, מה שגם איפשר לה להפוך לליידי וויסלדאון. ואף על פי כן, היא ואחיותיה הסתומות היו מרכיב אינטגרלי מהנשפים, הפאר וכל מה שכרוך בלהיוולד למעמד הזה.
העונה הרביעית, לעומת זאת, עסקה לראשונה באנשים השקופים באמת, ועצם הצבת משרתת כגיבורה מרכזית פתח לרווחה את מה שהסדרה יכולה לעשות. יש עולם שלם מעבר למעמד הגבוה, ולראשונה סיפור האגדה של "ברידג'רטון" נוגע בו באמת.
אדונים ומשרתים
כשסופי באק (ירין הא המלבבת) יורדת במדרגות אל קרביו של בית ברידג'רטון, אנחנו יורדים יחד איתה ונחשפים אל הצוות האפור המפעיל את המכונה הנוצצת שלמעלה - המכבסות, הנקיונות, המטבח וחדרי המשרתים הדלים. האנשים הבלתי חשובים, שנתונים לחסדיהם של אדוניהם, חסדים שעלולים להגיע גם לכדי תקיפות מיניות.
"ברידג'רטון" כמובן רחוקה מלהיות הראשונה שעוסקת בפעריו של הפאר. סדרות כמו "אדונים ומשרתים" ו"אחוזת דאונטון" נבנו בדיוק על כך. אלא שיש עוצמה בכך שזה קורה רק אחרי שלוש עונות הומוגניות למדי. התוספת הזו הופכת את המעשייה לבית ברידג'רטון, את כל מה שראינו עד כה, לדבר מורכב בהרבה, ומחדירה רגש אפילו לרגעים פרוזאיים.
אחד האימג'ים הכי חזקים של העונה, בעיניי, נדמה תלוש לחלוטין מהסיפורים המרכזיים: אנתוני, בנדיקט וקולין, שלושת האחים הגדולים לבית המשפחה, משתובבים ומטיחים קצף אחד על השני. ואז בלי שיהוי הסדרה מקפיצה אותנו אל הסצנה הבאה: משרתת אלמונית מקרצפת על ברכיה את הרצפה אחרי הבלגן שהותירו האדונים. לכאורה זו תמונה אגבית, אבל היא גם מלנכולית בצורה יוצאת דופן. בסצנה הקטנה הזו נעוץ המתח שעליו מושתתת העונה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
למעשה, נעוצות בה הדרגות השונות במתח של העונה. המשרתים והמשרתות הם כמובן בתחתית, אבל תוך ההמחשה הזו, "ברידג'רטון" מציגה כלובים רבים נוספים, חלקם הגדול מוזהב. החל מהמרשעת הגדולה של העונה, ארמינטה גאן (קייטי לאונג, היא צ'ו צ'אנג מסרטי "הארי פוטר"), שאחרי נישואיה גילתה שנכפתה עליה "בת-חסות" של בעלה החדש, ומאז נאבקת לשמר את מעמדה ומעמד בנותיה; וכלה אפילו במלכה שרלוט (גולדה רושוול). דמותה נוראית מאי פעם כשהיא מונעת מליידי דנברי (אדג'ואה אנדו), אף היא כמובן כלואה, לצאת לביקור מולדת, אבל גם המלכה כלואה בארמונה ובבדידותה ולכן צמאה כל כך לדברי הרכילות של ליידי וויסלדאון.
זו תשתית חכמה ומלבבת לסיפור האהבה של בנדיקט (לוק תומפסון) וסופי. גם בנדיקט לכוד - בתפישה של אחרים את קנקנו. גבר נהנתן וקל דעת, הבן השני שאין בו צורך לשימור השושלת. החיבור בין הריק הזה לכאורה לבין עולמה המלא והעשיר של סופי, מספק יין ויאנג מושלם. כל מסע ההתקרבות ההפכפך ביניהם מלא בכימיה נהדרת בין שני השחקנים, ובקסם משכנע של ערגה של שניים שהחברה תמאן לקבל אותם יחד.
"ברידג'רטון" לא תפתור למפרע את הבעיות המעמדיות של אנגליה במאה ה-19. בניגוד לכל שאר פרחי הקיר והסינדרלות - המקרצפת האלמונית ההיא לעולם לא תעלה לגדולה. מלכתחילה נקודת הפתיחה של סופי, בעלת דם כחול חלקי שעשוי לסלול עבורה דרך אחרת, עדיפה בהרבה על זו של אחרות.
אולם זוהי מהותה של אגדה, הן בתצורתה הקלאסית והן בנוכחית - לספק אסקפיזם משכך, משכיח, כזה שהבוהק שלו מתגמל יותר ככל שהאפלה גדולה יותר. גם זה ללא ספק תורם לנפלאותה של העונה הרביעית.