לאורך שנותיה הראשונות של "התעשייה" (Industry), רוברט ספירינג (הארי לוטי) היה הדמות היחידה שלבה רחב, כמעט נטול אינטרסים. כך שמטבע הדברים, חששתי כאשר דמותו עזבה בסוף העונה השלישית - עם לכתו היה קל מדי לדמיין את דרמת הפיננסים המצוינת מאפשרת לערלות הלב להשתלט עליה כליל. אפילו עזיבתו נולדה בחטא שכזה: הוא עקר לארצות הברית כי יסמין (מריסה אבלה) העדיפה את ההשפעה וממון האצולה של סר הנרי מאק (קיט הרינגטון, "משחקי הכס") על פני החיבור האמיתי שהיה לה עם רוברט.
כעבור עונה שלמה נוספת של "התעשייה" - שהסתיימה אתמול (שני) ב-HBO מקס - אפשר לקבוע שאכן אין לסדרה עוגן רגשי עז כשם שהיה רוברט. הציניות חזקה ואכזרית אולי יותר מתמיד, עכשיו כשהעונה הרחיבה את עולמה הרבה מעבר לקומת המסחר של "פירפוינט". הניכור עטוף בשכבות של חישובים פיננסיים, מניפולציות וסקס שמתפקד כמטבע עובר לסוחר, והם נוכחים בפוליטיקה הבריטית, סלוני ימין קיצוני ושחקנים מסוכנים הנמצאים במקומות שאינם אמורים להיות בהם.
אף על פי כן, "התעשייה" מפגינה נשמה כל הזמן, רק שהפעם זה נעשה בעיקר במתחמים האפורים. וכמו שהרפר סטרן (מייהאלה) נוהגת לומר: "אפור זה איפה שנמצאת האלפא".
שיניים חדות קהות
הארעיות של הרגעים האלה מדגישה את אורם. באמצעות שורה של תמות יפות, המחישה העונה הרביעית עד כמה גיבוריה פועלים מתוך נואשות הצובעת אותם בצבעים מורכבים בהרבה. בראשם שני מוטיבים עיקריים: הבדידות והבידוד של כל אחד מהם, שבלטו מאי פעם בפרק האחרון לעונה, ויחסי הורים (או דמויות הורים) וילדים (או דמויות ילדים).
זה הומחש כבר בדמויות הארעיות אך חשובות של העונה, רישי (סאגר ראדיה) וג'ים (צ'ארלי היטון), שניהם אבות כושלים לילדים שהם בקושי רואים. שניהם מכורים לסמים. שניהם איבדו הכל ומסרבים להודות בזה. וזה ממשיך כמובן עם הדמויות המרכזיות.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה.
הנרי חי כל חייו בצל אביו שהתאבד, טראומה שלא דיבר עליה עם אף אחד ושחזרה לרדוף אותו בדמות הזיה מצמררת ביום הולדתו הארבעים. על הרקע הזה הוא התחבר עם וויטני הלברסטרם (מקס מינגלה, "סיפורה של שפחה"), נוכל שרמנטי שסלל את דרכו למעלה בכל אמצעי שעמד לרשותו, כולל שקרים, סחיטה ומניפולציה מינית.
וויטני הוא תמונת המראה של הנרי גם בכל מה שנוגע להורים: בעוד הנרי נרדף על ידי אביו המת, וויטני הוא היחיד בסדרה שהוריו עדיין בחיים, כפי שהוא מזכיר ברגע נדיר של פגיעות. אבל בפועל ההורים נעדרים לחלוטין מהסיפור שלו, כאילו מחק אותם מקיומו, אם בכלל סיפר עליהם את האמת. כי כפי שהרפר מכנה אותו, וויטני הוא קונסטרוקציה. פרטי הרקע שלו משתנים בהתאם לקהל שמולו, מאחז עיניים שכל דבריו ומעשיו הופכים אותו למחולל הכביר והשפל של העונה הזו.
באשר להנרי, מי שנשארו לו בסופו של יום הם דודו וסנדקו, שעל איש מהם הוא אינו באמת יכול לסמוך. הסצנה האחרונה שלו בעונה היא כאילו אידילית: הוא והלורדים נורטון ומוסטין על סירה, עוסקים בדיג שליו ומאחד. אולם בפועל, הנרי המכור נוטל פרוזאק ושותה אלכוהול בנוכחותם, והם מאפשרים לו לעשות זאת ללא סייגים. ברקע מתנגן השיר הפטריוטי (או הכאילו-פטריוטי) "For He is an Englishman" של גילברט וסאליבן.
יסמין נושאת משא דומה, ואולי כבד יותר, בנוגע לאביה. סוף העונה הרחיב עוד יותר את ההקבלה בין יאז לבין גיליין מקסוול, זוגתו ושותפתו של ג'פרי אפשטיין שסרסרה עבורו בקטינות. גיליין הייתה בתו של איל תקשורת שנפל מיאכטה בנסיבות מסתוריות והשאיר אחריו חובות עצומים. כך היה גם המקרה של צ'רלי חנאני בעונה הקודמת, שקפץ מהיאכטה הקרויה על שם בתו וטבע. הוא הותיר אחריו הודעה קולית שיסמין מקשיבה לה שוב ושוב, שוכבת לבדה על הרצפה במלון, לא מסוגלת להשתחרר מאביה גם אחרי מותו למרות כל העוול שגרם לה בחייו. אפילו ההודעה נשמעת קריפית, ה"מינה, מינה, מינה", שמעלה על הדעת גניחות.
כל מה שרצית
כמובן, הרפר סטרן היא המייצגת הגדולה ביותר של יחסי ההורים ששרו על העונה הזו. היא איבדה את אמה, שעמה היו לה יחסים מאוד מורכבים, שלא לומר סכסוך עמוק. ליום ההולדת הרפר קיבלה ממנה ברכה לקונית בלבד: "נראה שקיבלת את כל מה שרצית. בברכה, אמא". בלי נשיקות, בלי חום. ואז הרפר איבדה גם את אריק, המנטור שלה (קן לאונג המרהיב).
אריק עצמו גילם בו את העקרות האיומה, שוברת הלב, של אנשים מסוגו, הפועלים בתוך מערכת שמגלמת בה את כל מה שמנוכר ומנכר בעולם הקפיטליסטי. אריק לא הצליח להתחבר לשתי בנותיו ולא ידע איך להתנהג כשהוא איתן. אבל ילדים מתוכנתים לאהוב את הוריהם, ולמרות הריחוק התמידי שלו מהן, כך היה גם עם בתו של אריק.
אחד הרגעים הכי עצובים בעונה הזו היה כאשר בתו ביקרה אותו בסוויטה ששימשה כמשרד, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו בדיוק כאשר עולמו קרס עליו. כל מה שהיה יכול לעשות הוא לומר לה כלאחר יד שגם הוא אוהב אותה, גבו אליה, מתרחק לנצח. התמונות שלהן נותרו על השידה אחרי שעזב.
הפסטורליה השקטה שבה ראינו אותו לאחר מכן, פוסע במורד הכביש בדיוק באמצעו, שונה בתכלית מכל אימג' ומיקום מלוטש שראינו בסדרה. האם היא מרמזת שאריק כבר אינו חלק מהקיום הזה? כך או כך הוא איננו, ובלעדיו הרפר נותרת מיותמת, פשוטו כמשמעו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
מפגש על פרשת דרכים
היה משהו מאוד יפה בתהליך ההופכי שעברו יסמין והרפר סטרן (מייהאלה) בעונה הזו, כזה שבתחילה הציב אותן משני צדי המתרס, ולאחר מכן חיבר ביניהן לכמה מהרגעים הכי חשופים וכנים בעונה הזו בפרט ובסדרה בכלל.
"באמת נטרתי לך טינה על כך שהיית דוגמה חיה לאיך שאני פחות", אמרה הרפר בעוד אחד מהמשפטים הליריים האגביים שהסדרה הומה מהם. ויסמין השיבה: "אני בוחרת לאהוב אותך על כך שאת דוגמה חיה לאיך שאני יכולה להיות יותר".
כל אחת מהן, כך נדמה, פוסעת עכשיו בנתיב שהאחרת מגיעה ממנו, והקרבה ביניהן הייתה רק מפגש בפרשת הדרכים. יסמין מתנתקת מבני זוג, נעשית הרבה יותר צינית, הרבה פחות "רכה", כפי שהגדירה את עצמה באותה שיחה עם הרפר בפאב, ואילו חברתה/יריבתה מתחילה להבין שעליה להוריד מגננות כדי לשרוד כאדם.
זו תעשייה דורסנית שמדרבנת את אנשיה להיות הגרסאות הגרועות ביותר של עצמן, שגורסת את פרטיה (כבר בפרק הראשון בסדרה מת עובד זוטר ממנת יתר כדי לעמוד בלחץ), שמבודדת אותם. ובתוכה, הרפר במודע וכאקט מעשי הכי פחות בודדה ומבודדת מבין גיבורי הסדרה, על אף שאיבדה את הקרובים לה ביותר. היא שווה בין שווים כשהיא חולקת את הצ'קים עם סוויטפי (מרים פטש) וקוובנה (טוהיב ג'ימו) מהניצחון הגדול המשותף שלהם על "טנדר". היא כן מנסה להישאר ביחסים עם קוובנה למרות שאינה יודעת איך עושים את זה.
בכך "התעשייה" אולי מפצה על היעדרו של רוברט על ידי הפיכתה של הרפר לנקודת האור. לא אור זך כמו שלו - הרפר לעולם לא תהיה כזו, היא עשתה דברים מכוערים מדי בדרך לפסגה - אלא כזה שמבצבץ מבעד לסדקים. באמצעות ההודאה בבדידות, הנדיבות כלפי שותפיה, הנכונות להיות פגיעה כשהיא מודה שאינה רוצה להיות פגיעה. היא רוצה לנסות. היא מנסה.
"אנשים משתנים", הרפר אומרת לעיתונאי (אמיתי של הניו יורקר) בסצנה החותמת את העונה. אולי זו חזית מחושבת מול עיתונאי, אולי משאלת לב כנה. כנראה, כשמו של הפרק האחרון, "גם וגם" - "Both, And". שני דברים סותרים יכולים להיות נכונים בו-זמנית. אתה יכול גם לחזור הביתה וגם להיות כלוא. את יכולה להיות גם קורבן וגם מנצלת. את יכולה גם לנצח וגם להפסיד. את יכולה גם להשתנות וגם להישאר אותו אדם.
מד וומן
יוצרי "התעשייה", מיקי דאון וקונרד קיי, הצהירו בעבר ש"מד מן" היא השפעה גדולה על הסדרה שלהם, אבל בעונה הזו ההשראה ניכרת מתמיד: טריפת הקלפים שהוציאה את הגיבורים מהסט המוכר אחרי שלוש עונות, הליהוק של קירנן שיפקה לתפקיד שלא פיללנו לראות בו את סאלי דרייפר הקטנה, המשמעות הכפולה והמכופלת שטעונה כמעט בכל משפט או מעשה בסדרה, יחסי המנטור והחניכה של אריק והרפר, וכהנה וכהנה.
סצנת הסיום נראית כמו מחווה ישירה לזו של העונה החמישית של "מד מן", שבעצמה תמיד עסקה בשאלה אם אנשים יכולים להשתנות. בשעתו התיישבה ליד דון בבר אישה ששאלה אותו אם הוא לבד. גם הפעם הדיילת שואלת את הגיבורה שאלה שנותרת ללא מענה, "האם סיימת?", משאירה לנו לפרש אותה כרצוננו. הרפר בוודאות לא סיימה, אבל אפשר לייחל שכן תשתנה, שלא תישאר לבד.