"מה קרה? אני אגיד לכם מה קרה! נפל לי טיל על הבית, זה מה שקרה!". שלושה ימים של מלחמה הספיקו לערוצים כדי לחזור לערב שידורי פריים טיים רגיל, שנפתח בפאנץ' ליין הקלאסי של "מועדון לילה" בגרסה מותאמת ל'מצב'. זה לא בדיוק שלושה ימים, אלא עוד שנתיים וארבעה חודשים מאז 7 באוקטובר, ועם יד על הלב, מי בכלל זוכר מתי היה כאן שקט?
אז אמש, פחות משבעים ושתיים שעות אחרי תחילת מבצע "שאגת הארי", יום וחצי אחרי שתשעה ישראלים וישראליות נרצחו מפגיעה ישירה של טיל בבית שמש ויומיים אחרי שפגיעה ישירה בתל אביב רצחה אישה אחת והותירה מאות אחרים חסרי בית, חזרנו לטלוויזיה שמורכבת מחצי הגמר של "משחקי השף" ומ"מועדון לילה" שסיימה עונה. וזה עוד לפני שהזכרנו את הליין-אפ של ערוץ 14, בו ממשיכים לטנף על בג"ץ והיועמ"שית ממש כמו בשגרה.
"מועדון לילה" נפתחה באולפן מיוחד שעסק, כצפוי, בעיקר בביתו ההרוס של חבר המועדון, הסטנדאפיסט דניאל חן, וכלל שלל בדיחות חמינאי (מבטא פרסי כלול) והוויי של מפונים, רק שבמקום חיים במלונית שמענו על החיים כדייר משנה בבית של קטורזה. "מועדון לילה" היא לא תוכנית שמשתנה יותר מדי במהלך השנים; סטנדאפיסט הולך ואחר בא, והמשותף הוא תמיד ההומור הרחב ביותר שיש לקשת 12 להציע. ומה רע בזה כשכולנו תקועים אחד בממ"ד של השני? אבל אי אפשר שלא להבחין גם בקהות החושים שכולנו חלק ממנה. המוות נהיה כאן כל כך חלק מהחיים עד שלרגעים נדמה שהוא החיים עצמם.
ללא רוח
ערב השידורים הכל כך נורמלי, עד שזה לא נורמלי בכלל, ששודר אמש, היה מעניין בעיקר בגלל מה שהוא לא כלל. אמנם הלוויות של חלק מהקורבנות עוד לא התקיימו, אבל השיח היה במקום אחר: ח'אמנאי מת, אנחנו עם סגולה, והנה תכף בא לפה אהבת השם גורדון שפירק ת'צורה ליריב מטורקיה ויסביר לנו איך הופכים להיות אלופי עולם עם שילוב תזונה מבוססת חסה ועלים ירוקים והרבה בורא עולם. אין שום דבר רע בזה; מה ששומר על רוח העם מורמת אל על בימים אלה הרי הוא מבורך. כאילו, חוץ מאל על עצמה שעדיין לא פועלת, כי כרגע אנחנו אמנם מרגישים כמו העם הכי חזק בעולם, אבל גם הכי מקורקע בעולם, כי אין יוצא ואין בא.
אי אפשר לנתק את ערב השידורים אמש מהשינוי הגדול יותר, שקשור לדרך שבה עם ישראל תופס את מקומה של התקשורת: הפופולריות העולה של ערוץ 14 והירידה בלגיטימיות של כל גוף תקשורת שלא משמש לדברור הממשלה. או כפי שאמר העיתונאי והפובליציסט עמיחי אתאלי בפודקאסט "תיקטוק" של דוד ורטהיים: "התקשורת לא יכולה רק להיות הכלב שנובח. היא צריכה להיות גם הרוח מתחת לכנפיים". ואני מוסיף שאם זה אומר להיות קצת יותר קהים רגשית לאנשים שאיבדו את חייהם ואת כל רכושם וקצת יותר לעסוק ב"להרים", אז זה המחיר. לפני שתספיקו לחשוב על מחיר המלחמה, תקבלו את עדן חסון ואלי פיניש.
על העיוורון
היה אפשר לפטור את כל מה שכתבתי כאן כתיאוריות שמאלניות של תבוסתנים, אלמלא הריאיון שסיים את ערב השידורים בתוכנית "הצינור" ברשת 13. שם גיא לרר דיבר עם חן שלו, משפיענית שבכלל מתמחה בתחום הפרעות אכילה, אך העלתה סרטון ויראלי שבו התוודתה שמצבי מלחמה דווקא עושים לה טוב. זה היה ריאיון חצי מתנצל וחצי מסביר, שבו ניתנה לשלו ההזדמנות לתת את ההקשר שבו הדברים נאמרו, לפיו אנשים שמתמודדים עם חרדה מרגישים יותר בשקט בתקופות כאלה שבהן "המרוץ נעצר" וכולנו "ביחד".
אבל הביחד הזה הוא אשליה; הלכידות הזאת יכולה להצביע על תחושת עוצמה אבל גם על תחושת עליונות על עמים אחרים, ואולי גם על אנשים מוזרים שיכולים להרגיש ביחד גם תוך כדי "המירוץ למיליון" או חלילה, מרגישים ממש סבבה לבד.
העיוורון הזה של "מצבי מלחמה עושים לי טוב", רע לא רק כלפי בעלי עסקים שלא יודעים אם יוכלו לשרוד עוד סבב של משק משותק, לא רק כלפי אנשים שמי יודע מתי יקבלו כסף למגורים חלופיים, לא רק כלפי משרתי המילואים והמשפחות שלהם שמכירות אותם בעיקר משיחות וידאו, אלא גם ובעיקר כלפי דור שלם של ילדים שגדלים כאן והמרוץ שלהם לא היה צריך להיעצר כי הוא עדיין לא התחיל.
לא היה צריך להעלות את חן שלו לשידור כדי להסביר את התחושות שלה; הספיק לראות את קרנבל הפורים ששודר אמש בשביל להבין שהניצחון המוחלט עדיין לא כאן, אבל השינוי שחל בנו כעם כבר לגמרי כן.