בסוף הסרט "האירי", יצירת המופת של הבמאי מרטין סקורסזה, אומר השחקן רוברט דה נירו (האירי) לכומר שבא לבקר אותו בבית האבות שבו הוא נמצא: "תשאיר את הדלת קצת פתוחה". המצלמה של סקורסזה מתרחקת אז ונעה לאחור ב"שוט" הארוך והמפורסם שלו - כמעט סימן ההיכר הכי בולט של הקולנוע שלו - משאירה אותנו עם תחושה אינסופית כמעט של עצב וגעגוע וחרטה.
נדמה לי שבשירים היפים של המשורר והצייר דודו פלמה, מתוך הספר החדש שלו "צערם של מינים נכחדים" (הוצאת עמדה) מתקיימת גם אותה "תנועה". המבט השירי זז כל הזמן, יוצר תחושה של מילוט ומנוסה מפני המציאות המדכדכת-לא-פעם שמעלות האותיות והמילים של השיר.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, כתב פעם שכל עוד אתה חי אתה nobody, כלומר משמר בתוכך את כל אפשרויות הקיום וגם את אפשרויות המנוסה מתוך המצב שבו אתה נמצא. ברגע שאתה מת אתה הופך ל-somebody. לאפשרות מוגמרת, חלוטה, סופית, שאין ממנה אפשרות חילוץ, מילוט או מוצא.
בשירים של פלמה מתקיים כל הזמן המאבק הזה - מציאות מדכדכת, גם פוליטית וחברתית, ומולה תנועה שירית שמשאירה בכל זאת איזה מרחב של נשימה ופעולה.
כך למשל בשיר היפה "ברושי ערב", שאני מעתיק אותו ברשותכם כמעט במלואו:
"ברוש בערב הוא עץ עצוב
לפעמים נדמה שלאף אחד לא באמת אכפת
ורק
הברושים בשורה ישרה
מול ירח עגום ינודו
חרש בראשם כאלו
הם יודעים משהו
נורא
על מר גורלנו הקשה
שמתרקם אי שם
מעבר לעיקול
הדרך המאפילה
והולכת."
מעבר לעיקול, הדרך מאפילה והולכת, ובכל זאת מתקיימים פה כל הזמן תנועה וניסיון היחלצות ומוזיקליות גדולה. יפה כל כך. יעקב נאבק במלאך ולפי שעה לפחות ידו אינה על התחתונה.
פלמה משתמש פה בתחבולה שירית מוכרת שזכורה שלנו משיעורי הספרות בתיכון ונקראת "פסיחה". כלומר המילה גולשת ממקומה ה"טבעי" בסוף השורה ועוברת לתחילת השורה הבאה, אבל במקרה של פלמה לא מדובר רק בלהטוט טכני אלא בדבר יותר מהותי - הגלישה של המילה והפסיחה יוצרות את הדינמיות של המעשה השירי, ומבטיחות את "אפשרות המילוט" והחילוץ שעליהן דיברתי. מובן שלפעמים הפסיחה מולידה אימה חדשה או אפלה שהולכת ונכרכת מסביבנו, אבל גם זה חלק מהתנועה הכללית עליה אני מדבר.
מעבר לעיקול מתגנבת אימה חדשה ובכל זאת התנועה עדיין נשמרת.
לפעמים התנועה השירית מולידה כמעט מטמורפוזה של ממש. כמו בשיר על יוסף החולם:
"יוסף חולם בבור הכלא
את אשת פוטיפר היפה...
כאשר יתעורר יוסף בבוקר לא ידע עוד
אם הוא יוסף המתנגד לאשה שחלם
או אשת פוטיפר המפתה אותו"
השיר מציע אם כן גמישות מחשבתית ואפשרות לנזילות זהותית. מכאן אני חושב שנובע יופיו - מהחירות המחשבתית שהוא מציע בנדיבות גם לקורא.
החלק הפחות חזק לטעמי בשירים של פלמה נוגע לפעמים דווקא לשירים הישירים והמאוד פוליטיים שלו. משהו שם מאבד בעיניי את יכולת התנועה והחירות המחשבתית שהשירה יכולה להציע, אולי מפני שהנושאים שבהם הוא מטפל קרובים מאוד ללבו וכואבים מאוד, כמובן.
כך למשל בשיר שעורך הספר, רן יגיל, בחר לשים על גב הכריכה האחורית:
"יגאל עמיר רצח את
ראש הממשלה יצחק רבין ונידון למאסר עולם...
ומאז אנחנו כלואים יחד
אתו בארץ שהבטיח לנו".
("הארץ המובטחת")
האירוניה כאן לטעמי מעט מגושמת, החירות המשחקית והיצירתית מתנדפת, ומשהו כאן נתקע בין כתלי בית הסוהר של השיר (במחשבה שנייה - אולי זאת היית כוונת המשורר).
אני חושב שעיקר כוחו של פלמה הוא בשירים המעט מהורהרים, המתרחקים מהפוליטיקה והמציאות הכואבת והיומיומית. דווקא שם האימה הקיומית נחרטת בצורה הרבה יותר מרשימה ואפקטיבית.
את הספר מלווים ציורים מרשימים מאוד שאת רובם או כולם יצר פלמה באמצעות שימוש בתוכנת מחשב.
כל אלה - השירים והציורים, מתגבשים לספר שנחרט עמוק בלב, הרבה זמן אחרי שאתה מסיים את קריאתו.
"צערם של מינים נכחדים" / דודו פלמה. הוצאת עמדה. 86 עמודים.