אלה ימים משונים. דומה ששוב מתרחב כמו איזה וריד במצח הפער הזה שבין חלומות על נצחונות גדולים שיתגשמו כהרף עין לבין המציאות המדכדכת של לילות טרוטי שינה וישיבה במרחבים "מוגנים", בציפייה שכמו ברולטה רוסית מישהו מקרובינו לא יפגע חלילה מאיזה קיר נדלק או גג נופל או טיל מצרר.
נדמה שלתוך הפער הזה, ההולך ומתרחב, נופל במין תזמון משונה הספר החדש והיפה של הסופר ומבקר הספרות מוטי פוגל "מחזמר" (הוצאת אפרסמון). במרכזו של הרומן עומד מורה לתנ"ך ולמוזיקה בשם אהליאב הלוי, שחולם לכתוב מחזמר על עבודת המשכן ובית המקדש והקרבת קורבנות מלווה בשירת הלווים ובצלילים נוגים של כינור.
כבר על ההתחלה נדמה שפוגל מניח מין קרש עץ רעוע מעל מי שלולית קצת עכורים. כלומר, מהר מאוד ניתן למעוד ולכתוב איזה רומן סאטירי מצליף ושנון על בחור בעל הזיות מעט משיחיות החולם על סיפור אהבה בין פנחס החזן לאישה נוכרייה, שתאלץ אותו לבחור בין אהבתו אליה לבין המחויבות שלו להקמת בית המקדש השלישי.
לא שאין בספר החדש של פוגל קטעים סאטיריים מבריקים שכתובים בכישרון רב, אבל פוגל לא מתפתה להישאר רק בשדה הגרוטסקה והפרודיה, אלא שם נפשו בכפו ומשתדל בכוונה גדולה להוציא תחת ידיו רומן של ממש, כזה שמתעקש להבליט גם את נקודות האור והצל של גיבוריו, ולגלות כלפיהם לא מעט אהדה ולא מעט אורך רוח.
למסעו של אהליאב מצטרפים לא מעטים ולא יחידים, וגם אותם טורח פוגל לצייר עם לא מעט חיבה וסבלנות: שפרה, אשתו של הגיבור ואם שני ילדיו, שלמה ויאשיהו (בהמשך תגיע גם בת בשם אריאלה יהודית, שהלידה שלה תצטרף ל"לידה" של המחזמר). יוני גבירץ - חברו של אהליאב, ומי שיש לו ניסיון מה בעסקי הבמה והוא זה שהופך להיות הבמאי של המחזמר שהולך ונכתב, וגם המפיק וגם המביא והמוציא, כלומר זה שאחראי על כל הצדדים המעשיים של הפקת המחזמר - גיוס שחקנים, תזמורת, תפאורה, מקום לחזרות וכו' וכו'.
דמות משלימה לשלוש שכבר הזכרתי הוא ראש הישיבה שבה למד בצעירותו אהליאב, ושאליו הוא פונה מעת לעת כדי לקבל עצה והדרכה רוחנית ומעשית.
הדיאלוג נמשך
קודם כל צריך לומר שהספר או הרומן כתובים בתנופה גדולה. יש בין הדפים דבר מה שסוחב אותך במעלה העלילה ומושך אותך לקריאה. באופן אישי אני חייב גם להיות גלוי לב, ולומר שעבדכם המבקר לא נמצא בימים אלה בקו הבריאות, ככה שבאופן ישיר הקריאה בספר הסבה לי לא מעט הנאה ונחמה - דבר לא מבוטל בימים המטורללים שעוברים על כולנו.
באשר לבחינה יותר מדוקדקת של היצירה שמניח לפנינו פוגל, אני חושב שאפשר לומר בזהירות את הדברים הבאים:
אם בספר הקודם שלו, "לא ממואר", ניהל פוגל דיאלוג מורכב וכואב למדי עם העולם שממנו הוא בא (באופן כללי - הציונות הדתית, ההתנחלות נווה צוף וירושלים שבה הוא מתגורר היום עם אשתו ושלושת ילדיו), נדמה לי שגם בספר הזה הדיאלוג הזה נמשך, אבל בדרך הרבה יותר רחבה ומשוחררת.
עד כמה שמבקר ספרות די נבער בכל מה קשור ל"ארון הספרים היהודי", יכול להעיד, יש אצל פוגל חיבה לא מבוטלת לעולם הזה ולעושר שהוא מציע. מצד שני, פרקי הסיום של הספר מוכיחים אולי שלפוגל יש עדיין בטן מלאה על אותם היבטים משיחיים ומקרבי גאולה בקרב הציבור שממנו הוא בא. במיוחד הפרק המתאר את פגישתם של אהליאב ויוני - שכמעט איבדו את התקווה להעלות את המחזה על הבמה - עם נדבנית אמריקאית משיחיסטית. פרק מצחיק עד דמעות, מופת של כתיבה קומית מושחזת.
אבל האמת היא שכבר כשאני כותב את הדברים האלה אני חייב מיד לסייג ולהגיד - פוגל הוא תלמיד חכם של ממש, עם ידע עצום במדרשים ובמקורות (אם כי ידע שלתוכו הוא מקפיד למהול גם איזה שעשוע "בורחסי" לא מבוטל). ולכן אסור חלילה לצאת בהרגשה שהוא נע רק על הציר הזה שבין רומן "מסורתי" לבין גרוטסקה וסאטירה. יש כאן מן הסתם עוד רבדים שלא על כולם ניתן לעמוד בקריאה ראשונה.
יש כאן עושר רב ודמיון והומור וכושר המצאה. יחד עם זאת, יכול שעוד הליכה פנימה לעבר הקרביים של הדמויות הייתה יכולה למתן מעט את הפן הסאטירי ולהעניק עוד עוצמה לספר כולו.
אני חושב - וזה כמובן עניין אישי לחלוטין - שעד כמה שהספר (יחד עם התרופות הרבות מדי שאני נאלץ לקחת לאחרונה...) גרם לי לאיזה סוג של רוממות רוח, הוא לא השאיר אותי קרוב וצמוד מדי לדמויות ולמה שעובר עליהן באופן רגשי לפחות. משהו כאן מותך בצבעים כללים מדי (רוממות נפש כתוצאה מהגילויים והשמחה שכתיבת המחזמר מביאה, מול ימים של דיכאון ועגמומיות הנפש). ולמרות כל זאת אני חושב שבחשבון אחרון, הספר הזה מעיד בכל זאת על כישרון לא מבוטל, חוש המצאה ספרותי גדול ובכלל על איזה סוג של פריצה והתקדמות.
חובת הגילוי הנאות מחייבת אותי לומר שיש לי היכרות מסוימת עם פוגל, לכן הדבר הזה משמח אותי באופן אישי. משמח אפילו יותר שבעולם שמגלה עכשיו סימני התמכרות קשים מאוד לגילויים של כוח והפצצות והרס, יש בכל זאת איזו פינה בעולם שמאמינה רק בכוחן הדל של המילים לברוא ולא רק להרוס יש מאין.
"מחזמר" / מוטי פוגל. הוצאת אפרסמון. 286 עמודים.