הוליווד מתה על ביוגרפיות מוזיקליות, בין אם מדובר במוצרט, אלביס או אדית פיאף. התבנית ברורה: הכוכבים מקבלים את ההזדמנות להיכנס לעורה של דמות איקונית, אפשר לבנות מראש על קהל שינהר עם ארנק פתוח רק כדי לזכות לשמוע ולראות חיקוי מוצלח של הזמר האהוב עליהם. מדי שנה אנחנו מקבלים אחת או שתיים כאלה, והשנה זכינו ב"מייקל": ביוגרפיה קולנועית ומוזיקלית על מייקל ג'קסון, מלך הפופ ואחת הדמויות האפלות של התרבות האמריקנית לדורותיה, במה שיכול להיות להיט ענק אם ישחזר רק שבריר מההצלחה של האמן עצמו. הבעיה? מדובר בביוגרפיה המוזיקלית הגרועה ביותר שראיתי בחיי.
זהו סיפור עלייתו לגדולות של מייקל, ילד שחור מאינדיאנה שגדל במשפחה מוזיקלית לאב קשוח ואם אוהבת כשלצדו עוד ארבעה אחים ואחות אחת (הסרט הזה מתרחש ביקום שבו האחות ג'נט ג'קסון פשוט לא קיימת). אב המשפחה, ג'וזף, הציב סטנדרטים גבוהים לחמשת בניו, ולא היסס לשלוף חגורה ולהצליף איתה בילדיו כשלא הצליחו לעמוד בהם; מייקל הרך אמנם מוכשר יותר מכל אחיו, אבל גם סופג את האלימות הקשה מכולם, ומתכנס לתוך ארץ לעולם-לא שמלאה בחיות קסומות. כשהשנים חולפות, איש לא יכול להכחיש שמדובר בכוכב - בסרט הזה אפשר לחשוב שהוא מדבר ישירות עם אלוהים כשהוא כותב את להיטיו, והקהל, כמובן, מגיב כאילו המשיח בכבודו ובעצמו עלה לבמה. מייקל הולך ונוסק, כשהדבר היחיד שמפריע לו הוא אותו אב נורא, שבשלב מסוים הופך לנבל הרשמי של הסרט.
כל סרט שמתיימר להתבסס על סיפור אמיתי צריך להתמודד עם בעיה יסודית אחת: בידור ואמת לפעמים סותרים זה את זה. ובמקרה של "מייקל", שנוצר בשיתוף פעולה מלא עם משפחת ג'קסון ועם שאר המוטבים של עיזבונו, גם יחסי ציבור ואמת לא כל כך מסתדרים. כתיאור עובדתי של קורות מייקל ג'קסון, מדובר בסרט נלוז, פיסת קולנוע בזויה שלעד תיזכר כתקלה של כל המעורבים בה: זהו סרט שלוקח גבר שנטען כי תקף לכאורה ילדים צעירים, ומתאר אותו כילד פיות תמים ומלאכי שרק רצה לעשות טוב לעולם. מייקל של "מייקל" חשב שיסיים את אלימות הכנופיות באמצעות שירו "Beat It", שימח ילדים חולים והציל חיות מחברות התרופות המרושעות; הוא לא פגע בזבוב.
האמת היא שליוצרי הסרט (הבמאי אנטואן פוקואה והתסריטאי ג'ון לוגאן, שניהם קולנוענים מנוסים ומוצלחים) כנראה דווקא הייתה כוונה כלשהי להתמודד עם הנושא. לפי הדיווחים צולמה לסרט מערכה שלמה שעוסקת בפרשת ההתעללות המינית (לכאורה) של ג'קסון בילד ג'ורדן צ'נדלר ב-1993 ובתגובות אליה, אבל אחרי הצילומים התברר להפקה שההסכם שנחתם בין ג'קסון עם משפחת צ'נדלר מונעות מהם לתאר את המקרה, וכל החלק הזה פשוט נגנז. זה גם מה שעלה בגורלה של ג'נט ג'קסון, אחותו של מייקל וכוכבת פופ איקונית בזכות עצמה, שכאמור פשוט לא מוזכרת בסרט כולו. היא כנראה סירבה לקחת בו חלק כתוצאה מסכסוך בינה ובין מנהליו של ג'קסון וחלק מבני המשפחה. מה שמעלה את השאלה: אם אין שום דרך לתאר בצורה מעמיקה את סיפורו של מייקל ג'קסון בלי להסתבך עם סוללה של פרקליטי צמרת, למה לעשות את זה מלכתחילה?
הרי העוול של הסרט אינו רק היסטורי אלא גם דרמטי. "מייקל" הוא סרט ללא ניואנסים, בלי מיליגרם של סאבטקסט, עידון, אמינות או אנושיות. אביו של מייקל הוא שטן מפלצתי - מגלם אותו השחקן הנפלא קולמן דומינגו, אבל בסופו של דבר הוא עובד רק עם מה שהתסריט נותן לו, וזה לא הרבה. מולו עומד מייקל, הטוב המוחלט, בגילומו של ג'פאר ג'קסון - אחיינו של מייקל (בנו של האח ג'רמיין, שחתום על הסרט כאחד ממפיקיו). הוא מתוק בסך הכל, וככל הנראה גם יודע לרקוד לא רע בכלל, אבל כמו בתסריט שקיבל, אין בהופעה שלו אף לא רמז למורכבות בדמותו של הכוכב. הרי היית מצפה שגם משפחת ג'קסון תזכור שכל דמות דרמטית תעורר יותר הזדהות ככל שתהיה פחות מושלמת ויותר מלוכלכת. אבל הצורך המביך של העיזבון לתאר את מייקל ג'קסון כדמות נטולת רבב נראה כמו תיקון יתר: מרוב ההתעקשות להסיר ממנו כל אחריות, יצאה להם קריקטורה משיחית ובלתי-אנושית.
מה כן יש לנו? רצף נלעג של קלישאות, דמויות שמדברות בשורות מחץ שאפשר לשמוע רק בסרטים הוליוודיים, מהסוג שנדמה כי יצא מהאופנה לפני 20 שנה, ועיסוק שטחי נורא במוזיקה ובכישרונו של כוכב העל. אם לסמוך על "מייקל", ג'קסון מפצח את שיריו באמצעות ההשראה האלוהית שהוא מקבל, נולד עם יכולת הריקוד העל-טבעית שלו, אולי שכלל אותה קצת באמצעות איומי אביו. איך הגיב כש"Thriller" הפך לאלבום הנמכר ביותר אי פעם? בחיוך אדיש ולא יותר מזה.
המוזיקה עדיין כבירה, הכוראוגרפיה עדיין מצמררת, אבל בשביל כל אלה אפשר להישאר בבית ולצפות בקליפים הישנים - הם לא התיישנו בדקה, וזה חינם. אנטואן פוקואה אולי אחראי לכמה סרטי אקשן מצליחים ואהובים, אבל הפרשנות הקולנועית שלו לנאמברים המוזיקליים האייקוניים של ג'קסון לא מרשימה מספיק כדי להצדיק את הנסיעה לבית הקולנוע, את דמי הכרטיס או שעתיים ומעלה מזמנכם.
למעשה, מדובר בסרט שהוא בקושי סרט: מדובר במוצר, השקעה של 200 מיליון דולר שאמורה להחזיר פי כמה מזה, וזה עוד לפני סרט ההמשך שמלחשים אודותיו (זהירות, ספוילר: הסרט הזה לא נגמר בסופו של מייקל ג'קסון. אנחנו מתחילים בשנות השישים ומסיימים בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים, כשמייקל עדיין ממלא אצטדיונים). אלו 127 דקות של הבנאליה בהתגלמותה, וזה חמור גם ככה. אבל הסרט הזה מבקש מאיתנו להתייחס לדמות האפלה הזאת כמשיח. הלוואי שזה היה סתם עוד סרט גרוע - מכאלה עוד אפשר להנות. לסרט נתעב כזה אפשר רק לאחל מפלה צורבת בקופות. זה כנראה כבר לא יקרה, אבל כמו שמייקל ג'קסון הגדול והנורא אמר פעם: "בעולם מלא ייאוש, עלינו להעז ולחלום".