"ארץ נהדרת" סיימה עונה בגאון. כשהם רוצים הם יכולים - השאלה היא למה לא תמיד

הקרקס שבא העירה, או בשמו הרשמי: "טקס הדלקת המשואות", ממאן לעזוב. אפילו בפרסומות אפשר למצוא דרישת שלום מאחד המשתתפים (עמיר בניון), וב"אברי ושרקי" ביצעו פוסט-מורטם קבוצתי לאירוע, אירחו את מי שנצפה בקהל מתחזה (לכאורה) ל"ראשון לציון", ואף הביאו דירוג מדויק - ומחריד - של מספר הפעמים שבהם קלטה המצלמה את ביבי (44), שרה (28), מירי (25) ויצחק עמית (0). טוב, לא באמת נחרדנו. רק התבאסנו שניחשנו נכון. אפרופו פרסומות ואפרופו קרקס, אגב, תכירו את האיש שכל ניסיון לחקות אותו תמיד ייפול מהמקור - אייל שני בפרסומת לחלב.

ואז בא ספיישל יום העצמאות ("המנגל הגדול") של "ארץ נהדרת", שבמקרה גם נועל את העונה ה-23 של תוכנית הסאטירה האהובה. תיכף ננסה לסכם את העונה כולה, אבל בינתיים בואו נסרוק את הפרק הזה. פינת ה"עוד כותרות" בלטה (לטובה) בהיעדרה. המערכון הפותח, שבו מתפעלים בסיטואציות שונות מה"חוסן" שמפגינות כמה דמויות, היה מתאבן מעט חלבי, וקצת לעוס (למה הרגשתי שכבר ראינו את המערכון הזה, בשינויים קלים בלבד, בעונה הזאת ממש?), לפני הסטייקים הכבדים. הפסקת האש עדיין בחיתוליה, ובכל זאת נדמה שהמילה חוסן התיישנה אפילו יותר מחיקויים-על-גבול הגזעניים של ברהנו טגניה (אם כי זה של שחר חסון בהופעת אורח היה מצוין, שונה מזה המצוין לא פחות של ערן זרחוביץ' בעבר, ובסך הכל מרענן), שהשיחה הארוכה מדי איתו השיקה את החלק האולפני של התוכנית.

הערת הפתיחה של קיציס הייתה לא מצחיקה, אולי בכוונה: אנחנו חוגגים 378 שנות עצמאות, כי בשלוש השנים האחרונות כל שנה נספרת כמו 100. בספיישל בלטו בפער שני קטעים מושקעים להדהים, לפחות כמו מערכון "אצילי הממ"ד ופשוטי המקלט" מהפרק הקודם. ערכי הפקה גבוהים במיוחד הזניקו לשחקים את ה"הצצה" לסדרת הביון "זקיק נעורים", ואת מיטב הלהיטים של להקת פיקוד העורף (כולל "אנחנו שנינו מאותו מקלט/אותו בניין עם מעלית אחת/אותם ריחות של הומלס שפלט").

"זקיק נעורים" נראה אוטומטית כמו פרודיה על "טהרן", אם כי מרכזו באיסטנבול ובאנקרה, שם ממלכד שירות הביון הטורקי לא ביפרים, אלא זקיקים של גברים ישראלים שעוברים השתלת שיער במדינה. שוו בנפשכם את גודל האסון הצפוי לגברים, שרובם כלל לא מוכנים להודות שעברו את הפרוצדורה, ברגע שהטורקים ילחצו על הכפתור האדום. לתמונה נכנס האב הטרי יהודה לוי (יניב ביטון הכביר), שמגויס ל"סדרה אחת אחרונה", נחשד בעצמו בשיער קנוי (מהלך ה"בוא/בוא/בוא" המתגרה של הטורקים ראוי לבדו לפרס האקדמיה), והשמחה רבה. הטעימה הזאת מעוררת תיאבון לעוד ועוד המשכונים, ומרגע שידורה היא כבר ממוקמת בפנתיאון הקלאסיקות של "ארץ" לדורותיה, כמו גם המחרוזת הסופר-מושקעת של להקת פיקוד העורף.

"אזעקה, בקקה אזעקה/יש 'ך לנגב דקה" (לפי הלחן של "קרנבל בנח"ל"), "את האכילה הזאת אי אפשר להפסיק/אכילה רגשית כזאת אי אפשר להפסיק/מוכרחים להמשיך לנשנש" (אתם יודעים לפי איזו מנגינה) ו"הזגג שלי/הוא מזרגג אותי/דפק מחיר פלילי" (כנ"ל), ואפילו "עוד יש משקף לבן באופק", שמארח בתבונה את אחד מגיבורי התקופה החדשים, ומעל הכל "אז אל תשירו שיר לשלום/כבר אין כזאת מילה/ורק תשאירו אור במקלט לפעם הבאה".

המחרוזת, שגם זכתה לכוריאוגרפיה קורעת וקולעת ולחלקי תפאורה עקומים ומהממים כמו כאילו-חלונות שבורים, חתרה לשלמות והגיעה אליה. אם לתמצת תקופת בלהות כזאת, אז רק כך.

סקציית המשואות בספיישל הדגימה להפליא את הבעיה הכי עמוקה של תוכנית שמנסה להגחיך מציאות ואנשים מגוחכים (מאוד) מלכתחילה. חאבייר מיליי למשל ("חאבייר אמת", לפי מירי רגב של יובל סמו) הוא דמות הרבה יותר הזויה, מוטרפת ובלתי אפשרית מזו שהביא מריאנו אידלמן יליד ארגנטינה. כתיבה לא מבריקה דיה ("אני הבן של וולברין ושקית קוקה") לא הועילה לאידלמן הכה-מוכשר, ואיכשהו מצאתי את עצמי מלהק את טל פרידמן לתפקיד, כמין טום ג'ונס לעניים או חקיין של אלביס פרסלי במכנסי עור צמודים, והמחשבה לבדה הצחיקה אותי.

אפרופו כתיבה, מה עושים עם נועם חורב, שחרוזיו בטקס המקורי היו לא פחות מטורללים מאלה שביטון צויד בהם (כן, אפילו "כל עצב מהול בשמחה/כל הומלס מהול בשמיכה/כל מטלית פה היא לחה/וד"ש חמה לאחותך")? מה שבטוח, זה לא החג של חורב מבחינת הביקורת והסאטירה, אבל אני צופה שהדבר רק יביא להדפסת עוד כמה מהדורות מספרו החדש, שאולי לא נקרא "גבבה בצנצנת" ולא מגיע עם מדבקה אדומה של ערכי סוכר, כמו בתוכנית, אבל באותה מידה יכול להיות כזה.

שאר קטעי המשואות נעו בין חלשים למיותרים, והיו גם כמה מעולים ללא סייגים, אבל הם היו המיעוט, בחישוב לאחור. החלשים: ליאור אשכנזי כאייל זמיר, ותמיר בר וליאת הר-לב בפרודיה החדשה אך כבר עבשה על גיבורי סדרת הרשת האלמונית "כשהגלים מתחזקים" שנקלעים לזירה כדגלנים; הר-לב הייתה היחידה שהצליחה לרומם את הטקסטים הקלושים בכמה דרגות. והופעתו של דונלד טראמפ/עומר עציון הייתה החיוורת והפושרת ביותר העונה, טקסטואלית.

המיותרים: הביקור של חנה לסלאו, נהדר ככל שיהיה החיקוי של רועי בר-נתן, שלא ברור לי אגב איך "ארץ נהדרת" הצליחה להתקיים בלעדיו עד עונה 9; וכוכב הרשת ניסים סיסקה, שהוא מין אבי ביטר שבלע את דוקטור שקשוקה, ורק כשעושים שיעורי בית ומחפשים את המקור מבינים עד כמה גאוני החיקוי של אלי פיניש, ובכל זאת: לא קשור לכלום, כמו גם נסרין קדרי המצחיקה אך לא שייכת של שני כהן.

ונעבור למעולים. שרה נתניהו (עלמה זק האלוהית) הדליקה משואה "לתפארת מדינת ישראל ובעלה" ו"בשם כל ילדי ישראל שקוראים להם יאיר ואבנר נתניהו, שנאלצו לחיות תחת אש ולספוג מטחים של טינופת מגיא פלג באל ג'זירה וברק סרי באל אופירה". מירי רגב לא הסכימה שהטקס היה האדרה של איש אחד, אלא "האדרה של איש אחד ורעייתו", והסבירה שהאירוע עומד בסימן "תוקעים משואה בעין לחצי מהעם".

כשקיציס תהה על הבחירה בגל הירש כמשיא משואה היא צווחה: "מה הבעיה, לא הבנתי, רציתם שההורים של הירש ידליקו, אז הגדלנו ראש והבאנו את הירש בעצמו". ועל כך ייאמר אופס וגם אאוץ'. אורי לייזרוביץ' בחיקוי שובה לב של רותם כהן (השובה לב בפני עצמו), הכריז על ביבי: "מוחו - אלברט איינשטיין, ידיו - דני אבדיה, ואשתו - סידני סוויני". נייס!

ערן זרחוביץ' הקסים כרגיל כיהורם גאון, אם כי הקטע שלו התמשך לאין קץ ולא פגע בול בפוני וגם לא ליד. לעומת זאת הוא הביא אליפות כאסף גרניט, שהגיש לסיום את המעדן הייצוגי שלו: "עלה תאנה ממולא בעצמי".

הביקור הקבוע בקומונה של פרדס חנה נגרר בפרפוריו האחרונים לבדיחות "לכווץ את הפות" ו"לפסל את הפות". בשלה העת להיפרד מהחבורה שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליה, אני מודה. סטלנים רוחניים הם מטרה קלה עד כאב, קלה מדי, והבדיחה המוגבלת רק הלכה והצטמקה מדי פרק. דווקא מערכוני הנתב"ג ("אני שואלת כי היו מקרים") הבטיחו וקיימו עד שמשום מה נגדעו בטרם עת לטובת כנופיית חסידי ה"באדולינה". עם שובן של הטיסות הסדירות לחיינו, אפשר רק לקוות שגם הנתב"גיסטים יחזרו בעקבותיהן לעונה 24.

רגע הפרידה, שבו השחקנים הסירו את הפיאות וקרעו מעליהם את שכבות הלטקס, היה פיוטי ומוחץ. סיום נאה לעונה מבולבלת ולא אחידה, בעונת מלחמה מבולבלת ולא אחידה, שתפסה את היוצרים ואת הצופים כשזרבובם בידם (בהשאלה מהרב זרביב בהגשת ביטון).

עייפות החומר מובנת מאליה בעונה 23 של כל תוכנית טלוויזיה שהיא, ועל אחת כמה וכמה של תוכנית סאטירה בעולם משוגע. ובכל זאת, כפי שהקטעים המצוינים מוכיחים עונה אחר עונה - כשהם רוצים הם יכולים. אז קדימה, חברים. צאו לחופשה מפנקת וחזרו בכוחות מחודשים לתת בראש, אבל באמת. בכל הכוח. כאילו זאת העונה הראשונה. אם יידרשו לשם כך העלאת תקציב, רענון שורות והפעלת סלקציית חומרים מוגברת, שיהיה. אני מאשר לכם אפילו לעלות פעם בשבועיים לצורך השבחת המוצר, גם אם העם יזעם. הסיכויים שלכם טובים כרגע מאלה של המדינה עצמה. לכם יש מנהיג אמיתי ובעל חזון - מולי שגב - ולנו יש, נו, אתם יודעים מה ומי. ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.