בימי המלחמה עם איראן מצאתי את עצמי, לעתים קרובות משאפשר היה לצפות, עסוק בשאלות סבוכות מעולמות אחרים לגמרי. למשל: איך תיראה שמלת החתונה של סינדרלה? וגם: איזו מתנה בחר החיה להעניק לבל ביום כלולותיהם? ואיך טיאנה ורפונזל יתכננו את היום המאושר בחייהן?
לא נתקפתי בהזיות מעולם האנימציה - כלומר: לא במובן המקובל של המילה. הבת הבכורה שלי, כמו הרבה ילדים בגילה, מאוד אוהבת נסיכות של דיסני (במיוחד את אריאל, חשוב להגיד). ובעודנו מנסים להדחיק עד כמה שאפשר את המציאות, מצאנו את עצמנו שוקעים לעולם שלם של ספרות חיצונית וסמי-רשמית: סיפורים מאוירים קצרצרים על הגיבורות וחבריהן שמתפרסים אל מעבר לעלילה המוכרת.
אלה מיני-הרפתקאות, דלות שומן ונטולות כאבים וסאבטקסט אך מלאות באבנים טובות, שמלות יפהפיות וכיבוד מלכותי. סוג של מזון מהיר ספרותי שעונה במהרה של הצורך בסיפוקים. בחוץ מלחמת הכול בכול; בפנים נשף מפואר עם דמויות טובות לב שלומדות למצוא את דרכן בעולם. גם בארנדל לא הכול פשוט, אבל לפחות אין שם תופת. גם הקור לא הפריע לנו אף פעם בכל מקרה.
נזכרתי בכל זה כשצפיתי בסדרה החדשה של "דברים מוזרים: סיפורים מ-1985", ספין אוף של סדרת הלהיט הנפלאה של האחים דאפר שהסתיימה לה רק לפני חודשים אחדים וכבר צצה בעקבותיה הרפתקה נוספת של אילבן, מייק, וויל, לוקאס, דסטין, מקס ושות'. הסדרה החדשה חוזרת בזמן לחורף שבין העונה השנייה והשלישית של הסדרה, אך מפני שאת השחקנים אי אפשר להחזיר אחורה מבחינת הגיל, כל זה קורה באנימציה תלת-ממדית. לא האחים דאפר כתבו את ההרפתקה הזאת, אך הם משמשים מפיקים.
העלילה של "סיפורים מ-1985" מזכירה את התבנית של כל אחת מעונות הסדרה. יצור מפלצתי חדש שמקורו באפסייד דאון מאיים על תושבי הוקינס האומללים, והחבורה מגבשת תכנית להביס אותו תוך כדי תמרון של המבוגרים המגוחכים, שתפקידם הוא כביכול לשמור על הסדר אך אי אפשר באמת לסמוך עליהם. יש הופעות אורח של מיטב חברינו: סטיב הרינגטון, ננסי ווילר ומפקח המשטרה ג'ים הופר (ג'ויס באיירס לא נכנסה לעלילה, וגם לא רובין או ואקנה שטרם הוצגו בשלב זה בסדרה), ויש גם דמות חדשה: ניקי, פאנקיסטית עם ראש טכנולוגי, כוח פיזי משמעותי ושיער ורוד, שמשמשת מנטורית לוויל ומסתפחת לחבורה. המדבבים הם אחרים, אבל הקולות שלהם מזכירים את אלו של כוכבי הסדרה המקורית.
אפשר להגיד שסימנו כאן V כמעט על הכול: פסקול מלא בקלאסיקות אייטיז וסבנטיז (מלהיט הענק של קים וויילד "Kids in America" ועד להקת הפאנק הנשכחת אקס-ריי ספקס), מפלצת שמתוארת באמצעות שילוב של מדע ותרבות-פופ, וילדים חריגים שלומדים לבטוח זה בזה ולתמוך זה בזה. כמובן שזה כיף. לו הייתם מבקשים מהצ'אט עונה חדשה של "דברים מוזרים", הוא היה פולט כנראה משהו דומה. וזו בעצם גם הבעיה.
כלומר: לאו דווקא התבניתיות היא המכשול כאן, אלא של"סיפורים מ-1985" חסרה הנשמה של הסדרה האם, והיכולת להגיד משהו עמוק יותר על התבגרות, אימה בפרברים והכוח של הקלאש לנצח כל מפלצת. הקונפליקטים קיימים בה רק באופן סמלי וללא תחכום. במילים אחרות: כל מה שיש בספין-אוף החיוור הזה הוא הדים קלושים ובנאליים לעוצמה הרגשית והאינטלקטואלית שראינו בלייב-אקשן. גם ברמת הסיפור, תרומתה לסאגה ולעולם של "דברים מוזרים" היא זניחה. זה מזון טלוויזיוני מהיר.
העולם לא צריך את הספין-אוף הזה של "דברים מוזרים", אבל אם להודות על האמת, אולי אני דווקא כן. מפני שגיליתי ש"סיפורים מ-1985" ממלאת עבורי כרגע צורך אחר לחלוטין. חשתי הקלה רק מלהיות עוד כמה דקות עם הדמויות האלה, שליוויתי במשך עשור. לראות את ניצני האהבה בין לוקאס ומקס, את האבהות המסובכת של הופר, את וויל מתגבר ואת דסטין גונב את ההצגה לכולם. להנות עוד קצת משמחת החיים שלהם, מהאמונה שלהם בטוב ובחברות, מההתעקשות שלהם שאת העולם שלנו ראוי להציל. גם בהוקינס ב-1985 וגם בישראל 2026 יש אלימות מפלצתית, בריונות ועיתונות צהובה שאין לה תחתית, אבל עם החבורה הזאת אפשר לדמיין בתמימות שניתן לנצח אותם. גם בגרסתם המינורית.
כך, מבלי שיש בה עצמה שום ניצוץ או משהו מבריק באמת, "סיפורים מ-1985" סיפקה לי נחמה נדרשת. בדיוק כמו עם סיפורי-הדיאט של סינדרלה ואורורה, היא חלום חסר, סביר ואפילו מתוק על גיבורים שאהבנו בעוד הרפתקה גנרית עם סוף טוב בארץ רחוקה-רחוקה. בזמנים כאלה, אקח מהמעט הזה כל מה שאני יכול.