כמו חברה טובה, "דברים מוזרים" לימדה אותנו להתמודד עם המפלצות שבפנים

משפט המפתח של "דברים מוזרים", בעונותיה הראשונות לפחות, היה "חברים לא משקרים". גם אנחנו נגיד את האמת: נכון, הרבה דברים בה היו רחוקים מלהיות מושלמים. עלילות שהלכו והסתבכו, פרקים בלתי נגמרים, טוויסטים וצירופי מקרים מוגזמים, משחק לא תמיד הכי אמין. הכול נכון. ועדיין: בשיאה, "דברים מוזרים" הייתה כמו עוגת יום הולדת מוגזמת ומלאה בסוכריות, כזו שתמיד נרצה ממנה עוד חתיכה ולעולם לא נסכים להפסיק לאכול.

ואם כבר "חברים לא משקרים", אז אפשר ממש לקרוא לה חברה, הכי חברה שסדרת טלוויזיה יכולה להיות: תכנית מלאת לב על חברים, על חבורה, על להיות אחד בשביל השני ולעזור לנצח את המפלצת שבפנים. במשך עשור שלם, עד שהסתיימה בלילה שבין רביעי לחמישי בפינאלה אפית - ראינו את גיבוריה גדלים, מתמודדים עם קשיים ועם אבל ופחד, מתאהבים ובעיקר מתגברים. היינו גאים בהם, והם בתמורה סיפקו לנו מעשייה מופלאה, מרגשת ומנחמת על התבגרות. סיפור מאוד ספציפי כביכול, על חנונים צעירים בפרברים של אמריקה באייטיז, עם מפלצות ומימדים נוספים ותופעות על-טבעיות - ובכל זאת, כמו שנתוני הצפייה המטורפים מראים: היא קלעה לליבם של צופים מכל הגילים בכל מקום בעולם לאורך עשור כאוטי במיוחד במאה ה-21.

קשה היה שלא לחשוב לאורך כל אורכה של "דברים מוזרים" על אחד הסרטים הגדולים של שנות ה-80: "אני והחבר'ה" של רוב ריינר המנוח, על פי סטיבן קינג כמובן. גם שם וגם כאן, חבורה של נערים בתחילת גיל ההתבגרות בעיירה קטנה יוצאים לחפש ילד נעדר, ובדרך מגלים מוקדם מדי את המוות, את סוף הילדות, ובעיקר את עצמם. הסרט המופתי ההוא נסגר כשהגיבור המבוגר מקליד את הסיפור של החבורה, ומסיים עם המשפט "מעולם אחר כך לא היו לי חברים כמו אלו שהיו לי כשהייתי בן 12. ג'יזס, למישהו כן?". זאת כמובן הליבה העמוקה של "דברים מוזרים", מכל הכיוונים: גם החברות של מייק, וויל, לוקאס, דסטין, מקס ואילבן, היכולת שלהם להתגבר יחד על כל דבר מפחיד או מבוגר יותר; גם היכולת המופלאה שלה להתנהל כסדרת אנסמבל מובהקת, ולא כיצירה עם גיבור יחיד מרכזי; וגם, ולא פחות מכך: עצם הציטוט עצמו. זה לא מקרי בכלל שבסצינה הסוגרת המרגשת של הסדרה, מייק המבוגר מתגלה - בדיוק כמו גורדי מ"אני והחבר'ה" - כסופר שמספר את הסיפור של החבורה.

"דברים מוזרים" ציטטה מכל הבא ליד. רק בעונה האחרונה אפשר היה לזהות - מעבר לציטוטים המוצהרים כמו הספר "קמט בזמן", שממלא תפקיד מרכזי בעלילה - אלמנטים מכמעט כל מיתולוגיית מדע בדיוני, פנטזיה או הרפתקאות, גם כאלו שהתפרסמו מאוחר יותר מזמן התרחשותה. "הארי פוטר" (הקשר של וויל עם וקנה, שמזכיר מאוד את ההתגלויות מ"מסדר עוף החול" ו"הנסיך חצוי הדם"), "אקס מן" (אילבן כמוטנטית שהממשלה רודפת אחריה) וחלק ניכר מהקרב האחרון מזכיר, כך נדמה לי לפחות, את "גברים בחלל", עם אותו חרק עצום וגועלי שמשמש כבסיס של הנבל העיקרי. יש כמובן עוד הרבה יותר.

מעבר להנאה הגלויה שבכל זה, הגזירה וההדבקה - ולא פחות מכך: מלאכת הזיהוי - הן לא רק אובססיות מתחכמות או נוסטלגיה ריקה, כמו שכמה מבקרים של הסדרה טוענים בנחרצות. הן ממלאות, בדיוק כמו אצל טרנטינו, חלק מהותי מהאפיון של הסדרה כיצירה משוכללת, פוסט-מודרנית, רב-מימדית ורב-ז'אנרית. היא מדברים בכמה קולות - לילדים ולמבוגרים, הולכת קדימה ואחורה, מתעתעת מבחינת תפיסת המציאות וההתרחשויות "האמיתיות" שקורות בה. היא סדרת התבגרות וסדרת אימה, ובו בזמן פרודיה משעשעת מאוד ואפילו קאמפית על שתי הסוגות האלה וגם על אחרות. היא לונה פארק אינסופי של דימויים, מחוות ואקשן, שעובד גם כפשוטו וגם ברמה מתוחכמת הרבה יותר, ולא משעמם לעולם.

זה נכון כמובן גם בהקשר המוזיקלי, עם קלאסיקות של התנגדות מהקלאש ומטאליקה, ובוודאי דיוויד בואי, הגיבור של החריגים - עם שתי גרסאות שונות לאורך הסדרה של "Heroes", המקור שמככב בכתוביות הסיום והקאבר של פיטר גבריאל, שמשמשות בדיוק כמו ב"כמה טוב להיות פרח קיר" כמנטרה אולטימטיבית של אור בקצה המנהרה. כמובן ויותר מכולם: קייט בוש, בשיר "Running Up That Hill" ששימש פסקול לאחת הסצינות הכי מבריקות ומרגשות של הטלוויזיה בדור הנוכחי, והפך לתופעת תרבות בפני עצמו.

כדאי להתעכב על כך: הסדרה ידעה להדגיש שוב ושוב את הכוח של מוזיקה להגן מפני כל מה שמפחיד, לאפשר קול, מצפן והזדהות - ובסוף גם להשפיע ממש על העולם ואפילו להציל ממוות בטוח. גם אם הפינאלה בוחרת לטשטש מעט את הרעיון הזה, הוא חלק כל כך משמעותי מהעלילה: התרבות הפופולרית ככלי ביטוי ועיצוב של המציאות.

למעשה, זה מזכיר במידה רבה את התפקיד שיש בעלילה לדמויות ויצורים מהמשחק "מבוכים ודרקונים" - קוסם, מכשף, מצליף המוחות, דמוגורגון או וקנה. הגיבורים משתמשים בהן כדימוי, כניסיון להבין את מה שקורה - אלא שהדימוי מתגשם בבשר. וזה, אם תרצו, כל הסיפור של הציטוט האינסופי: הילדים מהוקינס בנו את העולם שלהם, על כל מה שטוב ורע בו, מהסרטים, הספרים והשירים שליוו אותם. האחים דאפר, יוצרי הסדרה, עשו את אותו הדבר בדיוק עם הכלאה של אינספור מקורות לכדי "דברים מוזרים". הסיבה שזה עובד היא לא (רק) הזיכרון הנעים שהדברים מעוררים בנו מהעשורים הקודמים, אלא העובדה מכל הרעיונות האלה נבנה משהו חדש, מיוחד ועומד בפני עצמו.

אחד הדברים שפגעו בעונה האחרונה של "דברים מוזרים", ואולי גם בזו שקדמה לה, היה פרק הזמן הארוך שנאלצו הצופים לחכות בין עונה לעונה. הפערים האלה יצרו עונות שמנותקות זו מזו, אלא שצפייה חוזרת מגלה (א) אינספור פרטים שנשכחו עם הזמן ומתחברים יחד בעונה הזו לפאזל נהדר, וגם (ב) שהיא לא באמת הלכה לאיבוד בתוך עצמה. האלמנטים העיקריים היו שם מההתחלה ממש, ובבירור חיכו לפיצוחם השלם. זהותו המינית של וויל, למשל, היא נושא שמוזכר בפרק הראשון (!) של הסדרה.

הסיכום של הסאגה בעונה הנוכחית מדייק את הרעיונות הנוספים שבלב "דברים מוזרים", וליתר דיוק: נגד מה בעצם נלחמים? מיהי באמת המפלצת? התשובה, שהלכה והתבהרה דרך וויל, בארב, בילי, כריסי, פרד, ולבסוף ננסי, מקס וגם הופר, נמצאת בפנים ומכלה מבפנים: בדידות, חרדה, רגשי אשמה וטראומה - דברים שאורבים בגיל ההתבגרות (ולא רק אז), מטלטלים את הנפש, מבודדים מעזרה חיצונית, והורגים את הביטחון העצמי. הסדרה בנתה את עצמה סביב הרעיון הזה, והמחישה גם את התרופה: הדרך היחידה להילחם במפלצת היא חברות, וההתרכזות בה ובאהבה מייצרת את הכוח היחיד שחזק יותר מאשר ההרסניות המרושעת של וקנה. רק כך מקס הצליחה להימלט ממנו, ורק כך וויל הצליח להתעלות עליו. בשלב שני, הדרך לנצח את הטראומה - כמו שהופר אומר למייק בחלקה האחרון של הפינאלה - עובר בללמוד לחיות לצידה.

העימות בין וקנה לבין וויל בפינאלה גם המחיש את הצד השני של המשוואה הזה. האבן המסתורית שהשתלטה כביכול על הנרי קריל הצעיר (ותשמש, כפי הנראה, כבסיס לספין-אוף שבדרך) היא לא רק כוח על-טבעי אלא בעיקר מטאפורה נוספת לטראומה - ההרג הראשון, במקרה שלו. כקורבן שהפך לטורף אלים, הנרי הפך לווקנה מפני שהוא נכנע לטראומה של עצמו, שמחקה אותו עד כדי כך שהם הפכו לישות אחת. התכנית שלו נכשלת כי הוא לא מסוגל להתעמת איתה בכלל. כשוויל מצליח להזדהות איתו ולפתח כלפיו אמפתיה, זה פשוט כבר מאוחר מדי בשבילו.

אבל עם כל הכבוד לקרב האחרון, החלק העוצמתי באמת בפינאלה האפית של "דברים מוזרים" הגיע אחריו, עם אחרית הדבר של כל הגיבורים. לא ניכנס לכל הפרטים והדמויות, שכמעט כל אחד מהם קיבל פיתרון פחות-או-יותר מספק (במיוחד, כך נדמה לי, סטיב הרינגטון, שמצא את ייעודו כמאמן ומורה שאוהב ילדים). נאום הסיום של דסטין הוא, למי שפספס, התכתבות ישירה עם הדברים שאדי האומלל אמר לו שירצה לעשות כשיסיים את התיכון. הפיתרון של אילבן, מומצא או שלא, נדמה אגב גם הוא כציטוט מנחם של דבר מה שכבר ראינו. לכן, אפשר להאמין לו.

אבל משהו אחר מהסוף נגע לי בלב: התמונה הסופית מתרחשת בדיוק כמו תחילתה - במשחק די-אנד-די במרתף של משפחת ווילר, אולי בפעם האחרונה. כאן אפשר להאמין בהכול. כאן גם נולדו כל הסיפורים וכל המפלצות, וכאן הם גם מסתיימים. זה סוף ההתבגרות, סוף הילדות, אולי גם סוף החבורה שבקרוב תתפזר לכל עבר ותמצא את עצמה במקומות חדשים.

כשהוא עולה לבסוף במדרגות, מעיף מבט אחרון בכל זה, הוא נדחף בידי אחותו הקטנה והחברים שלה, בהם גם דיפשיט דרק הנפלא. גם החוויה הזאת מצוטטת הלאה ומשתכפלת, ועכשיו תורם לגלות את העולם. גם להם, בהכרח, יהיה סיפור מפחיד, מלהיב ומאתגר משלהם כמו לכל המתבגרים באשר הם. גם הם יידרשו להילחם בחוסר ביטחון, באשמה, בפחד ובמפלצות דמיוניות יותר ופחות. גם הם בוודאי יחלמו, כמו המילים של דיוויד בואי שמלוות את כתוביות הסיום, להיות גיבורים ליום אחד או לנצח נצחים. הסיפור איננו נגמר.