השבוע יעלה "השטן לובשת פראדה 2", ההמשכון לקומדיית הקאלט של מריל סטריפ ואן האת'וויי שיצאה לפני 20 שנה בדיוק. הביקוש בשמיים: הצפיות בטריילר שברו שיאים, המומחים חוזים שהסרט יכניס למעלה מ-100 מיליון דולר בסופ"ש הפתיחה שלו. העורכת האימתנית מירנדה פריסטלי חוזרת למסך הגדול, וזה אמור להיות אחד האירועים הגדולים בלוח השנה ההוליוודי ל-2026. אבל מה בעצם הפך סרט חניכה מתוק על צעירה ששואפת להיות עיתונאית ומתמודדת עם בוסית מהגיהינום למותג כזה חזק?
קודם כל, כי הסרט הזה פשוט עד כדי כך טוב.
"השטן לובשת פראדה" אף פעם לא באמת היה רק קומדיית קאלט. ממבט ראשון, זה באמת בעיקר סיפור חניכה של אנדי, בוגרת החוג לעיתונות בקולומביה (שוויתרה על לימודי משפטים בסטנפורד בשביל החלום שלה) שמתבקשת להגשים כל גחמה של הבוסית האימתנית מירנדה פריסטלי, עורכת המגזין "ראנוויי", בתקווה שזה מה שיוביל אותה לקריירה כעיתונאית מצליחה. בדרך היא נאלצת להתמודד עם אמילי, הקולגה הסנובית והמרושעת; עם נייג'ל, מנהל הקריאייטיב של המגזין, הומו מרושע עם לב זהב; ועם בן זוגה נייט, שלא באמת מבסוט לראות איך הסינדרלה שלו עוברת מסחבות לשמלות יוקרה, וכתוצאה מכך הפך עם השנים לאחת הדמויות השנואות באינטרנט.
אבל בפועל, "השטן לובשת פראדה" מספר סיפור גדול הרבה יותר מזה: מדובר בדרמה נשית מבריקה על אישה צעירה שמבינה שתצטרך להיות חסרת רחמים וללמוד אכזריות מהי כדי להגיע לשם. זהו סרט על נשים שנלחמות על מקומן בצמרת; ועל אישה אחת בלתי נשכחת, שמכונה "שטן" בשעה שהיא מתנהגת כמו כל גבר אחר בתעשייה, ופשוט מסרבת להתנצל על זה.
כמובן שההומור הביצ'י והבגדים המרהיבים עזרו לשמר את קהל המעריצים של הסרט ככל שהעשורים עברו, אבל כמו ברוב הסרטים הגדולים, הסוד טמון קודם כל בתסריט הנפלא שכתבה אלין ברוש מק'קנה (שמאז הביאה לנו גם את "27 שמלות" ואת סדרת הטלוויזיה "האקסית המטורפת"). זה תסריט שבין כל הדיאלוגים הנפלאים מבצע תכסיס די מבריק, ומסיח את דעתנו עם סיפור החניכה של אנדי רק כדי שבדקותיו האחרונות של הסרט נגלה (זהירות, ספוילר לסרט בן 20) שכל הזמן הזה, הסרט הסתיר מאיתנו את מאבקה של מירנדה להישאר עורכת המגזין.
בזמן שעקבנו אחרי אנדי הגיבורה הצעירה והחמודה, מירנדה האנטי-גיבורה המבוגרת והמורכבת הייתה עסוקה במיצוב מעמדה כעורכת האופנה החשובה בעולם, בהדיפת יריביה ובניצחון על הבכירים ממנה. וברגע הזה, "פראדה" הוא כבר לא עוד סרט התבגרות חביב, אלא משהו גדול באמת, כשהוא מעלה את השאלה: מה עושה האדם הפשוט כשיש בידיו כוח, וכמה רחוק ילך כדי לשמור עליו? כשמירנדה מביטה באנדי ומספרת לה שהיא מזכירה לה את עצמה, אנדי נרתעת, מבוהלת, טוענת שהיא לא רוצה את זה; ומירנדה עונה לה בביטחון, בשורת מחץ יפהפייה: "אל תהיי מגוחכת, כולם רוצים את זה. כולם רוצים להיות אנחנו".
הבמאי דיוויד פרנקל אמנם לא וירטואוז כמו פרנסיס פורד קופולה או אורסון וולס, אבל עם "השטן לובשת פראדה" קיבלנו עוד חולייה בשרשרת ארוכה של סרטים אמריקאיים על אנשים חזקים ומושחתים, שיכולה לעמוד מבחינת התמות גם לצד "הסנדק" ו"האזרח קיין". ככל שעוברות השנים, נראה שיותר אנשים מבינים שראוי לדבר על הסרט הזה באותה נשימה שבה אנחנו מדברים על קלאסיקות אחרות.
מריל סטריפ - וגם השאר סבבה
אבל אי אפשר לדבר על "השטן לובשת פראדה" בלי לדבר על האחת והיחידה: מריל סטריפ. שחקניות רבות נשקלו לתפקיד מירנדה (ביניהן מישל פייפר, גלן קלוז, קת'רין זיטה ג'ונס, ואפילו הלן מירן שזכתה באותה השנה באוסקר על תפקיד המלכה אליזבת), אבל סטריפ הייתה האופציה הראשונה של הפקת הסרט. מובן מאליו מדוע: כבר אז סטריפ הייתה ידועה כגדולה מכולן, כבר אז הייתה שיאנית המועמדויות לאוסקר וכבר אז שמה היה מילה נרדפת למשחק גדול. כשהייתי ילד צעיר, אמא שלי לקחה אותי לסרט הזה והודיעה לי שמככבת בו השחקנית הכי טובה בעולם - ואיכשהו, בעקבות הסרט הזה היא נחשבה לגדולה עוד יותר.
ואפשר להבין למה. בידיים אחרות, מירנדה הייתה נשארת השטן מכותרת הסרט: קריקטורה של מנהלת מרושעת ומהממת. אבל מריל סטריפ התעקשה לגלם אותה כבת אנוש. למעשה, היא אפילו דרשה שתתווסף לסרט סצנה שבה מירנדה מופיעה ללא איפור, נטולת מגננות, בעודה מספרת לאנדי על גירושיה הכואבים.
מירנדה של סטריפ איננה נבלית (למרות שהיא בפירוש אישה די מרושעת, ובוסית נוראית); היא אישה קשה ולמודת קרבות, וסטריפ הופכת אותה לאחת הדמויות המרהיבות ביותר שגילמה אי פעם, הופעה שמצדיקה את השימוש במילה השחוקה "איקונית". הסרט מבקש מאיתנו להתבונן בסטריפ, ללמוד את הבעות הפנים המיקרוסקופיות שלה, בין אם מדובר בכיווץ שפתיים או בהנמכת משקפי השמש שלה. סטריפ, מצדה, נראתה כמו מי שנהנית מכל רגע, כשהפכה שורות דיאלוג פשוטות כמו "why is no one ready" למוזיקה, ומונולוגים כמו נאום החגורות הכחולות הפכו בפיה לרגעים אדירים של קולנוע.
ההופעה שלה בסרט הזה היא פלא עולם, אבל היא בעצם לא לבד: עם דמותה של אנדי, אן האת'וויי ביססה את מעמדה ככוכבת קולנוע ראויה, כמה שנים אחרי שפרצה עם "יומני הנסיכה" ו"הקסם של אלה"; אמילי בלאנט פרצה לתודעה עם דמותה של אמילי, הצליחה לגנוב את ההצגה למריל סטריפ כבר בגיל 24 עם דיאלוגים ארסיים, גילמה דמות של בריטית אנטיפתית שאי אפשר אלא לאהוב וקיבלה על זה מועמדות לגלובוס הזהב; וסטנלי טוצ'י, בתפקיד נייג'ל, מהמם, מרושע ומעורר הזדהות בלי להיראות כאילו הוא בכלל מתאמץ. זה צוות שחקנים כביר בהובלתה של אחת השחקניות הגדולות בתולדות המסך.
הסיפור האמיתי
ייתכן ש"השטן לובשת פראדה" נועד להיות להיט. כידוע, הסרט מבוסס על ספרה של לורן וייסברגר, ולמעשה, זכויות ההסרטה שלו נמכרו עוד לפני שהודפס עותק אחד. המפיקה וונדי פיינרמן לא הייתה צריכה לקרוא יותר מאת הכותרת המבטיחה ו-100 העמודים הראשונים כדי לחתום.
וייסברגר כתבה את "השטן לובשת פראדה" בהשראת חוויותיה כעוזרת לאנה ווינטור, עד לא מזמן עורכת המגזין ווג ועד היום אחת הנשים החשובות והמוכרות בתעשיית האופנה. כשקוראים את הספר, ניכר שווייסברגר כתבה את "השטן לובשת פראדה" כמכתב נקמה בבוסית המתעמרת שלה. קווי הדמיון ניכרים: מירנדה הספרותית מתוארת בצורה שמזכירה את ווינטור, כולל משקפי השמש והקארה, שתיהן בריטיות. כשנודע לאנה ווינטור על הספר שכתבה האסיסטנטית בדימוס שלה, היא אמרה לחברתה: "בחיי, אני לא זוכרת את הילדה הזאת בכלל".
כשאלין ברוש מק'קנה ניגשה למלאכת עיבוד הספר לתסריט, היא מספרת שבקושי יכלה למצוא מישהו מתעשיית האופנה שיסכים לשוחח איתה לצורך התחקיר. "אנשים פחדו מאנה", היא סיפרה. למעשה, ליהוקה של סטריפ לסרט הוא שגרם לתעשייה להבין שמדובר בפרויקט מכובד שלא יהיה פרודיה מבזה על אף דמות אמיתית (סטריפ עצמה, אגב, לא רק אמרה במפורש שלא התבססה על ווינטור, אלא גם על מי כן: קלינט איסטווד). בסופו של דבר, אנה ווינטור באה לבכורת הסרט בניו יורק, ולכבודה היא לבשה פראדה מכף רגל ועד ראש.
בשנים שעברו, נראה ש"השטן לובשת פראדה" רק עשה לווינטור את היח"צ הטוב ביותר שיכלה לבקש: הסרט הזה הפך את המגזין ווג למוסד קולנועי, לא רק עיתונאי (במונטאז' שבו אנדי מתחילה להתלבש כמו שראוי, השיר "ווג" של מדונה מתנגן ברקע, כמו כדי להעביר את הנקודה בצורה הברורה ביותר). את ווינטור הוא הפך לאבן פינה של דמות קולנועית בלתי נשכחת, גם אם מירנדה הקולנועית שונה ממנה לחלוטין. אם ב-2006 ווינטור התרחקה בנימוס מהספר שניסה ללעוג לה ומהסרט שניסה להנציח אותה, ב-2026 היא כבר הצטרפה לחגיגה, והצטלמה עם מריל סטריפ בדמות מירנדה לשער של ווג.
לכן מעניין להסתכל על "השטן לובשת פראדה" לא רק כיצירת מופת שמתחזה לסרט בנות קליל או כאחד מסרטי האופנה האהובים (דווקא בחזית הזאת הסרט לעיתים נופל במבחן הזמן, כשמה שנראה טרנדי וחינני ב-2006 נראה מיושן ומגושם 20 שנה אחרי) - אלא גם כסרט על עיתון, בימים האחרונים שבהם היה נהוג להחזיק כאלה ביד.
הסרט לא מתעמק מספיק בתוכן של המגזין (למרות שאנדי מגינה על היושרה של "ראנוויי" בפני חבריה, מתגאה במאמרים ובריאיונות העומק שמתפרסמים בו), אבל מתפייט על המסוגלות של מגזינים כמו "ראנוויי" הבדיוני - וכפועל יוצא גם "ווג" האמיתי - להפוך את ארון הבגדים שלנו לאמנות אמיתית. "את עובדת במקום שפירסם את האמנים הגדולים ביותר של המאה", אומר נייג'ל לאנדי הבוכייה באחד הרגעים הנוגעים ללב בסרט. "ועבודותיהם גדולות יותר מאמנות, כי אנחנו חיים את חיינו בתוכם".
האם "השטן לובשת פראדה 2" יאמיר לגבהים שאליהם הגיע הסרט הראשון? יכול מאוד להיות שלא. סרטי המשך מהסוג הזה לרוב מתפקדים כחגיגות נוסטלגיה, לא כיצירות שעומדות בפני עצמן. הטריילרים גם לא בהכרח מעודדים. מצד שני, התגובות הראשונות לסרט מסתמנות כחיוביות, והרי מריל סטריפ לא תבוא לסתם עוד סרט המשך - זה בסך הכול יהיה סרט ההמשך השלישי שהיא מופיעה בו, והראשון שבו היא משתתפת ליותר מדקות ספורות. גם ההתגייסות המלאה של כל הצוות המקורי, כולל הבמאי והתסריטאית, בוודאי מעוררת תקווה. גם אם לא יהיה סרט טוב במיוחד, ההמשכון הזה עשוי לבסס את מעמדו של הסרט הראשון כקלאסיקה מהסוג שיכולה לעמוד בגאון לצד יצירות מופת קולנועיות אחרות; לא עוד סרט קאלט של מסיבות פיג'מה.