ביום שישי האחרון עלו באפל טיוי פלוס שני הפרקים הראשונים של "הבת" (Unconditional), הסדרה הישראלית החדשה מבית קשת של היוצרים אדם ביזנסקי ודנה אידיסיס, ובכך נחשף אליה גם הקהל הבינלאומי. המבקרים בחו"ל קיבלו לצפייה את כל שמונת הפרקים ועל פיהן אפשר לקבוע שלא מדובר בהתלהבות גורפת, אבל רוב הכותבים מזהים ב"הבת" מותחן יעיל ומרתק, גם אם לעתים מופרך או מוכר מדי. כמעט כולם מסכימים על דבר אחד: לירז חממי היא העוגן של הסדרה.
כותרת הביקורת של אליסון הרמן, מבקרת הטלוויזיה של "וראייטי", מצהירה שהמותחן הישראלי "נעשה אבסורדי יותר, ומהנה יותר, ככל שהוא מתקדם".
הרמן מציינת שהסדרה שואבת השראה ברורה ממקרים אמיתיים כמו אלו של בריטני גריינר, אוון גרשקוביץ' ונעמה יששכר, אבל ככל שאורנה פועלת לשחרור בתה, "הסדרה מתנתקת יותר ויותר מהמציאות. וזה, ברובו, לטובה". לדבריה, הסדרה שואפת לספר "סיפור א-פוליטי על אהבת הורה לילדו, מעוגן בהופעה מאופקת ואפקטיבית של חממי". היא מוסיפה שקל יותר לצפות ב"הבת" כשהיא מתרחקת מהאירוע הדיפלומטי ומתקרבת אל "סיפור מוגזם מדי פעם, אבל שובה לב ובעל קצב טוב, על אנשים שנכנסו למים עמוקים מדי".
כמתבקש מעלייתה של סדרה ישראלית בחו"ל באקלים הפוליטי כיום, הרמן מתעכבת על ההקשר שחודר לסדרה למרות שאיפתה להימנע מכך. היא כותבת: "המציאות ממשיכה לפלוש אל מסע החיפושים של אורנה לאורך המחצית הראשונה של הסדרה: התמונה של גלי שהיא משתפת עם התקשורת כדי לעורר אהדה מציגה את בתה במדי צה"ל בזמן שירות חובה, ושיחות עם שר החוץ מפוזרות באזכורים של ראש ממשלה לא נקוב בשם ובמשא ומתן עם רוסיה בנושאים הקשורים לסוריה".
על פי הרמן, "אם אתם מחפשים בידור טהור, חופשי מפרטים שמעלים את רוחם של כתבי אישום של בית הדין הפלילי הבינלאומי, תקיפות צבאיות שנויות במחלוקת והפרות זכויות אדם לכאורה, בלי שעושים מהם נקודה מכוונת, 'הבת' מקשה על המטרה הזו".
את חממי היא מתארת כמי ש"אף פעם לא משחקת את הפאניקה של אורנה כהיסטריה, אלא כבלבול שקט", ומגדירה אותה כ"עוגן יציב" לאורך כל הסדרה. בה בעת, היא מודה ש"הסדרה בוודאי מאבדת משהו כשהיא עוזבת את הריאליזם הרגשי", אבל מוסיפה שדווקא בזכות כך קל יותר לסדרה לעמוד בפני עצמה.
עומק שחורג מהז'אנר
מבקר הטלוויזיה של "ההוליווד ריפורטר", דניאל פיינברג, הסתפק בהתייחסות ל"הבת" ברשימת הדיוור השבועית שלו, ולא כביקורת המוקדשת לה באתר או בעיתון.
"'הבת' ארוכה מדי והתפניות שלה גובלות לעיתים קרובות במגוחך, אבל היא המשיכה לסטות לכיוונים שלא ממש ציפיתי להם", כתב. "בנוסף, היא עושה שימוש מוצלח במבחר לוקיישנים בינלאומיים. חממי טובה מאוד בתור האם הנאבקת ליישב בין אהבה ללא תנאי לבין המציאות, בעוד השחקנית החדשה טליה לין רון נהדרת גם כשהדמות שלה פונה לכיוונים לא משכנעים. הסדרה היא פשוט בידור בוטה וישיר".
באתר Decider, הסוקר סדרות חדשות וממליץ אם לצפות או לוותר, כתב ג'ואל קלר את השורה התחתונה: "צפו בזה". קלר סיכם כי "'הבת' מנסה להיות יותר ממה שהיא, שזה מותחן די קונבנציונלי. אבל החלקים ה'מסריים' של הסדרה לא מפריעים כל כך, והסיפור בונה מתח היטב".
המבקרת כריסטינה אסקובר כתבה באתר רוג'ר איברט ביקורת חיובית הנפתחת בשבח ליוצרים: "ביזנסקי ואידיסיס בונים כאן מותחן משכנע עם תפניות מפתיעות, כאלה שנבנות במקום רק להסיט את הסיפור". היא מוסיפה: "בפלטה חזותית מאופקת ופסקול עוצר נשימה, 'הבת' האיצה את הדופק שלי גם בסצנות פעולה וגם בגילויים רגשיים".
עם זאת, אסקובר מסייגת: "אהבת אם ללא תנאי כלפי ילדה היא לא ממש טריטוריה חדשה", והסדרה "אכן נופלת בכמה מהקלישאות הסטנדרטיות". היא גם מפקפקת באמינות: "למה אורנה מסוגלת לגלות מה שהמון אוליגרכים רוסים, משטרה הודית ומרגלים ישראלים אינם מצליחים לפענח, זה משהו שאף פעם לא מסתדר באמת".
אבל אסקובר מוצאת ב"הבת" עומק שחורג מהז'אנר. לדבריה, "הטלוויזיה והקולנוע מלאים בסיפורים כאלה, של הורים שמתגברים על הסיכויים כדי להגן על משפחותיהם. זה ז'אנר בפני עצמו, ויכולת ההורים להזיז הרים היא רק אחת מהמוסכמות שלו. כשמסתכלים על 'הבת' באור הזה, הפגמים שלה נדחקים לאחור, והסדרה מתחילה לזהור כמעניינת יותר מהרבה מעמיתותיה, בזכות האופן שבו היא מעלה שאלות מוסריות".
אסקובר גם מציינת שהעמימות של הסדרה חלה גם על האופן שבו היא מציגה את הדמויות הרוסיות, "ונותנת להן סיפורי רקע משמעותיים שמסבכים ניסיון לקרוא את הכל כרע. למעשה, אורנה עצמה מקבלת כמה החלטות מפוקפקות שמציבות סימן שאלה מעל עמדתה המוסרית, בלי לחשוף יותר מדי. הסדרה לא שופטת אותה על זה, אבל גם לא מתיימרת שהכל בסדר. וזה מה שהופך את הסדרה הלא מושלמת הזו לחזקה יותר".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
הסברה ישראלית?
פי-ג'יי גריסר כתב באתר היהודי-האמריקאי "פורוורד" טקסט שהוא פחות ביקורת טלוויזיה קלאסית ויותר קריאה פוליטית ותרבותית של הסדרה. הוא פותח: "למותחן החדש של אפל טיוי יש את הסממנים של כל כך הרבה תכני סטרימינג. צעירה נעלמת בשטח עוין. אמה, שכבר מלהטטת עם משבר בריאותי משפחתי, מתחילה לחקור בעצמה כדי להחזיר את בתה. אנשים מתים, בריתות מתהפכות. הכל חלק מתבנית המתח הסטנדרטית, והוא מבעבע מספיק כדי לשמור על העניין שלכם".
אבל מה שבאמת מעניין את גריסר הוא התגובה לסדרה. "עוד כמעט בלי שראו אותה, האינטרנט היה בסערה. הסדרה ישראלית, וטריילר ההשקה הציג את הדמות גלי במדי צה"ל. חשבונות פרו-פלסטיניים מיהרו לצעוק 'הסברה' או 'תעמולה ציונית גלויה' על סדרה שהפרמיס שלה הוא לכאורה סיפור של אהדה כלפי ישראלית הנלקחת בשבי על ידי מדינת רוסיה הרעה של עידן פוטין".
גריסר עצמו טוען שהתוצאה בפועל מורכבת יותר. גלי, הוא כותב, "אינה קורבן מושלם". ואם זו הסברה, הרי שזו "הסברה מוזרה, מהסוג שישראל מייצרת לעתים, כזו שמאוכלסת בדמויות בעייתיות הפועלות באזורים אפורים של החברה".
גריסר מתעכב במיוחד על נתח הזמן שהסדרה מקדישה להודו ורואה בכך עיסוק בדימוי "הישראלי המכוער בחו"ל", סטריאוטיפ שלדבריו "הולך ונעשה נפוץ יותר בעקבות דיווחים על התנהגות בעייתית, כמו גניבת כסף ממקדשים, יצירת כאוס בבתי חולים ומסעדות, במזרח הגלובלי". לדבריו, "הסדרה לא משלה את עצמה שישראלים לא יכולים להיות נוכחות משבשת. אם כבר, היא דוחפת את הרעיון הזה למקומות חדשים. הצברים האלה הורסים סדנאות מיינדפולנס ופותחים בקרבות יריות בלובי של מלונות. לא נהדר למיתוג".
גריסר מתייחס גם לשאלה למה אפל בכלל תאשר פרויקט ישראלי היום: "למה אפל תיתן את חותמתה לפרויקט ישראלי היום, כשדעת הקהל כלפי המדינה היהודית נפלה מצוק דמוגרפי, זו שאלה לגיטימית, שהתשובה עליה כנראה נעוצה בקבלת הפנים החיובית שזכתה לה סדרה ישראלית אחרת בפלטפורמה, 'טהרן'".
מתח בוער לאט - עם מחיר
על אף שחלק מעלילת הסדרה מתרחש בהודו, הביקורות ההודיות לא מתייחסות לממד הזה בה. אבהישק סריבסטבה ב"טיימס אוף אינדיה" העניק ל"הבת" 3.5 מתוך 5 כוכבים, ותיאר אותה כמותחן שנבנה לאטו בין ישראל, הודו ורוסיה. לפי הביקורת, הסדרה "לוקחת את הזמן", וקצב כזה עלול שלא להתאים למי שמצפה למותחן שישאיר את הצופים על קצה הכיסא, אולם צופים סבלניים יקבלו "צפייה מעניינת שמקלפת לאט את שכבותיה".
סריבסטבה מציין שהסיפור, השואב השראה חופשית מפרשת נעמה יששכר, נשאר ברובו "מקורקע מספיק" כדי להפוך את הקונפליקט הרגשי לאמין, בעיקר בזכות הופעתה של לירז חממי, שמגלמת את אורנה בשילוב של תשישות ונחישות בלי להפוך אותה למלודרמטית מדי. הוא משבח גם את רון טליה לין, שמעניקה לגלי גוונים מורכבים, ואת יבגניה דודינה, שמוגדרת כמי שמספקת את התפקיד הבולט ביותר בתור ריטה, עורכת הדין שמסייעת לאורנה.
ההסתייגות המרכזית בביקורת מתייחסת לסיום: אחרי שעות של בניית תעלומה רגשית ומקורקעת, שיא הסדרה נעשה מוגזם יותר ונראה כאילו היוצרים מתאמצים מדי לספק "פאנץ' דרמטי", מה שפוגע בחלק מהריאליזם שהחזיק את הפרקים הקודמים.
ארצ'י סנגופטה כתבה באתר ההודי "Leisurebyte" את אחת הביקורות המסויגות יותר, עם ציון 2.5 מתוך 5. היא מחמיאה לבימוי ולנקודת המבט של אורנה: "הריאליזם הרגשי שאורנה מביאה לסיטואציה כזו מותיר רושם, והצילומים הצפופים והרועדים מדגישים את הבידוד שלה ואת הכאוס שבתוכה". על הבימוי כותבת סנגופטה: "היוצרים מתמקדים במתח הבוער לאט, ומאפשרים לכל רגע ולכל רגש לנשום. זה מעצים את ההימור הרגשי, והסיפור המאופק מוסיף למתח. הקונפליקט נחשף ככל שאורנה חושפת אותו, מה שגורם גם לגיבורה וגם לקהל להרגיש את הכובד של המצב"
.
אבל סנגופטה גם מצביעה על חולשות מרכזיות: "כתוצאה מהבערה האיטית, הסדרה מרגישה מנופחת ואיטית מאוד לעתים. יש רגעים שבהם צריך כבר לעבור לתת-עלילה הבא, אבל אנחנו נאלצים להישאר שם ולהתעכב כשהרגש כבר בא והלך. הסדרה משתמשת ברגש כדי להעצים את המתח, ולמרות שזה מכה חזק לפעמים, הצופים ימצאו את עצמם משועממים בחלקי האמצע".
היא גם מפקפקת באמינות: "כמה מהרגעים פשוט לא מרגישים אמינים, או נוחים מדי, כשמדובר בזירה הפוליטית ברוסיה. איך אורנה הורשתה להיכנס כל כך עמוק לתוך הבלגן, או איך כאישה מוגנת היא הצליחה למצוא חלק חסר מפאזל מסוכן שמשנה עולם בהודו, זה דבר שיגרום לרוב הצופים לפקפק בלגיטימיות של הסיפור. למרות שמהנה לראות את זה מתפתח, ולחשוב שאם נואשת יכולה ללכת עד הסוף, במציאות מישהי במצבה היתה מוצאת את עצמה מתה עוד לפני שהיתה מספיקה לעטוף את הראש שלה סביב הבחירות הרעות של בתה".
על חממי היא כותבת: "לירז חממי פנטסטית כאורנה ומגישה הופעה מרגשת. היא אחת הסיבות שהצופים ימצאו את עצמם צופים בסדרה, כי היא אמיתית להפליא בכאב ובבלבול שלה בזמן שהיא מנסה למצוא את בתה. למרות שקצת קשה להאמין לעלילה [...] מהנה לצפות בחממי משחקת, כי יש לה קסם שקשה להתעלם ממנו".