השמש היא דמות בפני עצמה ב-"DTF St. Louis", שהיא דווקא סדרה על הצד האפל של הירח ושל החיים. בכותרות הפתיחה ג'ייסון בייטמן רוקד, אם אפשר לקרוא לזה ריקוד, לצלילי "Let the Sunshine In" מהמחזמר "שיער" - וג'ייסון בייטמן רוקד זה אירוע בפני עצמו כמובן! - פיטר סארסגרד מחליק על הקרח על רקע "Here Comes the Sun" של הביטלס; בייטמן מגיש את תחזית מזג האוויר בתחנת טלוויזיה מקומית, מה שהופך אותו למיקרו-סלב שנראה מחזיק את השמש בידו בשלטי חוצות.
באחד המונולוגים היפהפיים בסדרה שיצר סטיב קונרד ("פטריוט") מקוננת דמותו של בייטמן: "זאת עבודה מטופשת. אני משקר לאנשים. אי אפשר להחזיק את השמש ביד". זה מתכתב, ללא ידיעתו, עם התרגום העברי הנצחי של אהוד מנור הצעיר לשיר הנושא של "DTF": "תנו לשמש יד". מנור הואשם בזמנו על ידי מבקרים קפוצי ישבן שאי אפשר לתת לשמש יד, כי היד תישרף. הוא מצדו תרגם את השורה "Masturbation can be fun" מאותו "שיער" ל"אל תפחד ממלאכת יד", וצחק אחרון.
הרפרור למחזמר האולטימטיבי על מרד הנעורים האחרון של ילדי הפרחים של הסיקסטיז בוודאי אינו מקרי בסדרה מרובת שכבות ורבדים, שדבר בה אינו מקרי. במרכז "DTF" עומדות שלוש דמויות בומריות של ילדי פרחים לשעבר שנבלו וקמלו כמו כולם, אם כי נראה שהעולם דרך עליהן ורמס אותן אפילו יותר מאחרים. אנחנו פוגשים את השלוש בניסיונן האחרון לפרוח, ולו לרגע.
זה לא נשמע כמו נקודת זינוק מלהיבה או כיפית מכל סוג שהוא, רושם שרק מתחזק כשנוספים פרטים כמו: מתרגם כרסתן לשפת הסימנים מציג את עצמו אוטומטית כבעל פין עקום. הוא נשוי לאישה מרת נפש ששופטת במשחקי בייסבול של ילדים בשביל כמה פרוטות ואז שוכבת במוטל עם חברו החזאי, שדלוק על משחקי תפקידים ובין היתר מתחזה לרובוט שמגיע בקופסת קרטון, וכל זה בזמן שהבעל מציץ עליהם מהארון. יש גם ילד מאותגר מנטלית מנישואים קודמים, ששופך למשל ליטרים של חלב בסופרמרקט, אבל היי, לא בוכים על חלב שנשפך. אחד מהשלושה מת פתאום בנסיבות חשודות, בעודו מחכה לפגישה ב"בריכות הנוער על שם קלווין קליין", לא פחות, עם מחזר בשם טייגר טייגר באפליקציית הזיונים שנתנה את שמה לסדרה (ראשי תיבות של "דאון טו פאק"), אבל הוא בכלל לא גיי.
כל הגדרה קטנה עליה
השאלה המיידית היא לכאורה: מי נתן אור ירוק לדבר הזה? חברים שניסיתי למכור להם את הסדרה כמעט הקיאו עליי, הודיעו שזה מדכא, דוחה וסוטה מדי בשבילם, ושיש להם מספיק צרות גם בלי לדאוג לחרמנים המזדקנים של סנט לואיס והסביבה.
אוי, כמה שהם טועים. "DTF" היא כל מה שלא נדמה שהיא ממבט ראשון. ההגדרה "מתעתעת" קטנה על יצירת האמנות הנדירה הזאת, שהיא הדבר הכי קרוב לספרות שתגיעו אליו בלי לפתוח ספר, לשירה בלי לדעת מי זה נתן זך ולתיאטרון בלי לקנות כרטיס. היא כתובה באופן עילאי עד מהפנט, עם שורות שחלקן מתנגנות כמו בפרטיטורה של קונצרט, וכמו במחזות של דיוויד מאמט, יש להן מקצב מוזיקלי משלהן.
הדמויות מרבות לחזור על סדרות של מילים שוב ושוב. פלויד סמירניץ' (דיוויד הרבור) טועם יין ומכריז שזה ה-Fave שלו כמו תקליט שנתקע, או מטרונום חי. קלארק פורסט (בייטמן) מוודא פעם אחר פעם שקרול לאב-סמירניץ' (לינדה קרדליני) מסונכרנת עם רצונו להגשים חלומות (מיניים) במוטל שנקרא קוואליטי גארדן, וחוזר ואומר: "חלומות. שנינו. בקוואליטי גארדן", כמו סיסמה סודית שאמורה לפתוח איזו דלת פלאים. לקרול מצידה יש מנטרה שהיא מדקלמת חזור ודקלם בכל הזדמנות: "No Way, Jose" (אין מצב, תשכח מזה). רוב הדיאלוגים בין פלויד וקלארק הם בכלל אילמים ומתנהלים בשפת הסימנים, שהראשון לימד את השני, מה שמכפיל את עוצמתם שבעתיים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
לב של זהב, משחק של פלא
ועד מהרה מתברר שפרטי העלילה, מרתקים ככל שיהיו, פחות חשובים מהכתיבה ומהאווירה שהיא יוצרת, ומהמורכבות הפנימית של הדמויות והטופוגרפיה הנפשית שלהן. דמותו של פלויד מתעלה על כולן. ילד-איש-דב מגודל ותמים שלבו עשוי זהב טהור (כפי שאומר לו קלארק), אבל באופן כמעט קטלני. הוא מסוגל להתנשק נשיקה צרפתית עם גבר בלי להימשך לגברים רק כדי לא לפגוע ברגשותיו של הצד השני, ואז מתייסר ושנתו נודדת מהחשש שהצד השני קלט שהוא לא היה בעניין ונעלב. הוא דואג לדמות שחיבלה בו פיזית, חומל עליה ומגונן עליה מכל משמר. הוא מאשים את עצמו בכל הדברים האיומים שהעולם מעולל לו, וגם ברתיעתה של אשתו מהמגע שלו ומהדפורמציה שלו (שבדיעבד יתברר, למרבה הזעזוע, שיש לה חלק ישיר בה).
אי אפשר כמובן להתעלם מן הערך המוסף שמציע הליהוק הקוסמי של הרבור, רגע אחרי שגרושתו לילי אלן רצה לספר לכל העולם איך הרס את חייה בגלל התמכרותו למין זמין באפליקציות דומות. אבל תצוגת המשחק שלו מדויקת, מרטיטה ופוצעת לב גם בלי כל רעשי הרקע, ועם כל אהבתנו ללילי.
קרדליני מעולם לא הייתה טובה יותר, כאישה מוכה (בעלה הראשון היה אלים, והגורל העיף לה כאפה אחר כאפה), אם מיוסרת ואדם שבא מעוני מרוד (בילדותה גנבה שני גלילים של נייר טואלט וקיבלה תיק פלילי) ובדרכו אל עושר פתאומי (אזהרת ספוילר) - ששוב מוצא עצמו מובס.
בייטמן, גבר נאה ביסודו, מצולם באופן שמדגיש באכזריות מכוונת את פניו חרושי הקמטים, גופו הכחוש, עורו החיוור המנוקד בבהרות שמש (שוב שמש) ושיערו הצבוע ביד גסה. הוא מוביל בגבורה את אחת הסצנות המדהימות ביותר שנראו על מסך כלשהו בשנים האחרונות, כשבבואו להקריב את כבודו למען חברו הקרוב פלויד, הוא מציע הצעה מגונה למלצר בדיינר (רמז: זקפה תמורת 900 דולר, כי לדברי פלויד, זקפה היא סוג של "גלאי אמת" מאשש-אגו. צפו ותבינו). האימה התהומית שעל פני המלצר יפה התואר, תגובתו המילולית (הרפטטיבית-מוזיקלית אף היא) והפה הפעור שבו תצפו ברגע הזה, שווים לבדם את מחיר המינוי ל-HBO מקס.
זה סיפור על כל מה שמתרחש מאחורי דלתות סגורות בפרברים ובכלל, כדברי הבלשית השחורה הצעירה וחובבת הפוליאמוריה, שמלמדת דבר או שניים את הבלש המבוגר הנחרד מכל הגילויים הקינקיים שנקרים בדרכם במהלך חקירת המוות החשוד. היא אפילו מגלה לו שיש גברים שמפיקים עונג מיני מלחטוף בעיטה בביצים.
ו-"DTF" היא סוג של בעיטה בביצים ובלב. קינה צ'כובית על מות התשוקה, צער הבדידות והביבים שמהם אין גאולה. ואחרי כל אלה, עדיין יש בה יופי אינסופי ומזכך ופתח זהיר לתקווה אמיתית, והשוס: היא מצחיקה עד כאב. אין לי ספק שעוד ייכתבו עליה עבודות דוקטורט, ובינתיים כל מה שנותר לכם הוא לתת לה - ולשמש - יד.
כל פרקי "DTF St. Louis" זמינים ב-HBO מקס.