רגע לפני סוף השבוע השני והחותם, באזור עוטף הטיילת של קאן החגיגה נמצאת בשיאה. השמש יצאה אחרי כמה ימים קרירים וסגריריים, היין זורם כמים ובין ההמונים אפשר לאתר גם את צוות "הלוטוס הלבן", שצילומי עונתה הרביעית כבר החלו ויעלו הילוך עם סיום הפסטיבל. וכפי שקורה לא פעם בפסטיבלי קולנוע - מחוץ לאולמות האווירה עליזה, אבל על המסך מחכה לקהל קולקציה שלמה של דיכאונות, זוועות וכאבים.
בתחרות הרשמית המצב קשה עד כדי כך שראוי כי קברניטי הפסטיבל יתחילו לחלק ספלי שוקו ביציאה מסרטים. זה לא שמהדורת 2025 הייתה נטולת מלנכוליה לגמרי, אבל סרטים כמו "העוקץ הפיניקי", "אדינגטון" או "הסוכן החשאי" סיפקו מידה של הפוגה קומית מבורכת. גם "ערך סנטימנטלי" וזוכה דקל הזהב "רק תאונה" אולי לא עסקו בנושאים קלילים בהכרח, אבל הציעו חוויה קולנועית קלה יחסית לצליחה. השנה עבר מרכז הכובד לצד המדכא של המתרס - סרטי מלחמה, משברים ממגוון סוגים, מערכות יחסים כואבות וגם יצירות ז'אנר עם טוויסט דרמטי ורציני.
ואולי זו לא הכמות אלא האיכות, כלומר, העובדה שהסרטים הטובים והמדוברים ביותר משתייכים לבריגדת הדכדוך. אל "Fatherland" של פאבל פאבליקובסקי, שהפגיש מרימי אווירה כמו צילום שחור-לבן, מלחמה קרה ומשפחות לא מתפקדות, הצטרפו בימים האחרונים שני הימורים סבירים למדי לזכייה. שלושתם בוימו על ידי יוצרים אירופיים מהוללים ועטורי הצלחות, ועל אף השוני ביניהם יש ביניהם גם דימיון - סיפורים מורכבים רגשית המסופרים בריחוק ובקור מסוים, עם צילום יפה ותחושה של שברון לב הולך ומתעצם.
ג'ון לנון, ילד-רובוט וטרבולטה הגיעו לקאן. במקרה אחד, זה נגמר בדמעות
הסרט "Minotaur" של הבמאי הרוסי הגולה אנדריי זוויאגנצ'ב הוא הסרט הראשון שמתרחש ברוסיה להשתתף בתחרות מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, אך זה לא סרט מהסוג שפוטין יחבב (ובהתאם, הוא צולם בלטביה). הלב הוא לכאורה נישואיו המתפוררים של איש עסקים אמיד, אבל ברקע נוכחת ללא הרף המלחמה והאובדן שנגזר ממנה, לא משנה כמה גיבוריו השבעים ישתדלו להסיט את מבטם. בעוד הוא מנסה לברר האם אשתו בוגדת בו ועם מי, גלב (דמיטרי מורזוב) מתמודד גם עם גיוס כפוי של עובדים לצבא ועם אווירה כללית של ימי פומפיי האחרונים. צא לשתות עם החבר'ה היום כי מחר אולי נמות, או לפחות נברח ללוקיישן פחות נפיץ.
אם נשארים רגע בסוגיית מצב הרוח, יש לומר שהסרט החדש של זוויאגנצ'ב לא מתקרב לפסגות העצב שהציג ב"לוויתן" או "אהבה חסרה", שני סרטיו האחרונים. עם זאת, מדובר בשני סרטים מרסקי לב באופן חריג, והפעם הגישה של הבמאי מעט שונה. יותר קומית, עוקצנית במידה אבל מתובלת ברגעים יפים של חיבור אנושי, בדיוק מספיק כדי שלא נייחל לפיצוץ ספונטני של הווילות המוגזמות על המסך. הכתיבה המושחזת והשליטה של הבמאי באמנות הקולנוע תמיד מעוררת עניין וסביר שהבכורה בקאן תהיה רק נקודת ההזנקה של הסרט לקראת שנה מוצלחת ועונת פרסים פורייה. הצופה המקומי ישמח לשמוע שהקאסט כולל גם שני שחקנים ישראלים - ולדימיר פרידמן ואנטולי בליי - בתפקידים קטנים אך אפקטיביים.
ובינתיים בסקנדינביה - הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו התרחק גם הוא לראשונה ממולדתו והתוצאה היא "Fjord", סאגה משפטית-משפחתית בעיירה נורבגית קטנה וקפואה. סבסטיאן סטאן ורנטה ריינסב, שכבר הופיעו יחד בסרט "A Different Man" לפני שנתיים, מגלמים הפעם זוג נשוי ואדוק בדת המגדל יחד חמישה ילדים. שיטת החינוך הקפדנית של מיחאי הרומני וליסבת' הנורבגית גורמות לשכניהם להרים גבה. בעוד האח ובעיקר האחות הבכורים מתקרבים ברמה מדאיגה מעט לבתו של מנהל בית הספר, המורים מתחילים לחשוש שהילדים סופגים אלימות מהוריהם.
ההשראה לסיפור מגיעה מכמה מקרים שונים של התנגשות בין משפחות בעלת ערכים שמרניים, לא פעם משפחות מהגרים, לבין רשויות במדינות סקנדינביה. זה נושא נפיץ ומונג'יו מנסה לפרק אותו באופן שמזהה את המורכבות שבו על כל רבדיה. אין פה טוב ורע מובהקים, רק החלטות פזיזות או בלתי מושכלות של כל צד בתורו לצד המון כוונות טובות שמובילות, כידוע, לגיהנום. הוא גם נמנע במתכוון מלדרוך בכל הכוח על דוושת הרגש, עם תיאור קורקטי למדי גם של מצבים בהזדמנות אחרת היו הופכים למקפצה אל בריכת דמעות. ועדיין, הסרט עובד ברמה הרגשית לא פחות מאשר כרצף של נקודות למחשבה. הנושא הנפיץ והבחירות הלא מובנות מאליהן של הבמאי הובילו לביקורות מפולגות - שבחים נלהבים מחד ועיקומי אף מאידך. עכשיו רק צריך לחכות ולראות לאיזה צד נוטה צוות השיפוט השנה, הכולל שמות כמו קלואי ז'או, דמי מור וסטלאן סקרסגארד ומובל על ידי פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים", "אין ברירה אחרת").
אבל רגע, אתם שואלים, למה להסתבך עם קונספטים מורכבים? אם רוצים קצת כובד על הנשמה, למה ללכת סחור סחור ולא לפנות ישר למלחמת העולם השנייה? והנה, התחרות השנה כוללת שני סרטים שונים העוסקים בהתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי. נתעכב בפרט על "Moulin", סרט חדש של לאסלו נמש ("הבן של שאול") שמגיע פחות משנה אחרי שסרטו "יתום" השתתף בפסטיבל ונציה (וגם פתח את פסטיבל הסרטים בחיפה). הסרט מתמקד בדמותו ההירואית של ז'אן מולן, מלוחמי הרזיסטאנס בצרפת, ובפרט במעצרו ובעינויים האכזריים שעבר בידי איש הגסטאפו קלאוס ברבי.
הסיפור מתחיל כמעין מקבילה מלחמתית של מותחן מרגלים או סרט נואר צרפתי ואלגנטי, שהזכיר לי במידה מסוימת את הסצנות היותר מקורקעות ב"ממזרים חסרי כבוד". מרגע שמולן ושותפיו נכלאים הסרט משנה כיוון ומתחייב לאלימות ולתיאורים קשים של עינויים מנטליים ופיזיים. גם כאן טרנטינו קפץ לי לראש, בעיקר בשל דימיון מסוים בין ברבי הקולנועי לקולונל האנס לנדה, או "בזכות" הסצנה שבה סוהר נאצי נושך ברעבתנות אוזן של אסיר. כל זה מבוצע בהרבה יותר כובד ראש ואין פה זכר לאלימות הכיפית והקרקסית של טרנטינו, כמובן. ספק שהסרט ייכנס לפנתיאון כלשהו של ייצוגים קולנועיים של מלחמת העולם השנייה, הוא נוסחתי וסטנדרטי למדי ולא מחדש הרבה, אבל הוא עובד לא רע כדיוקן דמות: מולן הוא חידה לסובבים אותו ולצופים כאחד, אבל ההיצמדות אליו מאפשרת לנו להכיר אותו באופן אינטימי יותר, להתחבר אליו כאדם ולא כאגדה או דמות היסטורית. מלבד נמש הקרדיט כאן שייך גם לשחקן הוותיק ז'יל ללוש, במאי קולנוע בעצמו, שהופעתו מרשימה מספיק כדי להצדיק צפייה בזכות עצמה (למי שמסוגל להתמודד עם כמויות האלימות).
תחרות אחרת בפסטיבל - פחות רשמית אבל כזו שהפכה למוסד בדרכה - היא "הדקל הקווירי". הפרס מוענק מאז 2010 לסרטים העוסקים בסיפורים ובסוגיות מגדריות ולהטב"קיות, כשהשנה נרשם שיא בכמות הסרטים המועמדים עם למעלה מעשרים סרטים באורך מלא. שבעה מהם כחלק מהתחרות הרשמית בפסטיבל - כולל "The Man I Love" של איירה סאקס ("מעברים"), שהוקרן אמש בבכורה.
בהתאם לקו המוביל בתחרות השנה גם מהסרט הזה יוצאים בוכים. ראמי מאלק הוא ג'ימי, שחקן בתיאטרון פרינג'י בניו יורק של שנות השמונים. יש לו בן זוג קבוע, דניס (טום סטארידג', "סאנדמן"), שפחות או יותר מחזיק אותו חי. תוך כדי חזרות למופע חדש הוא מתחיל קשר גם עם השכן החדש בבניין, בריטי צעיר שנסחף אחריו בכל הכוח, גם כשכולם אומרים לו שאולי זה לא הרעיון הכי טוב. המקום והזמן אמורים להספיק לכם כדי לנחש למה.
סאקס בונה את הסיפור של ג'ימי בקפיצות חדות לפעמים בין רגעים וסיטואציות, כשרוב הזמן אין לנו הקשר או אפילו את נקודת המבט הכי נוחה. הסגנון הזה יוצר אווירה אינטימית נעימה, כאילו אנחנו אורחים בבית של ג'ימי ודניס שרואים קצת יותר ממה שהתכוונו. זה גם הופך את החלקים העצובים בסיפור לעוד יותר שוברי לב - ג'ימי הוא טרגדיה בהתהוות, אבל רוב הזמן הוא לא מתנהג ככה אלא ממשיך לחיות בכל הכוח, ולא בהכרח במובנים החיוביים. הוא נחוש לתפוס כמה שיותר במהירות מקסימלית, כמעט על הפרינציפ. מאלק נהדר בתפקיד הזה, שבעיני מתעלה בגדול על ההופעה זוכת האוסקר שלו ב"רפסודיה בוהמית". גם סטארידג' מעולה בתפקיד כפוי הטובה של בן הזוג השתקן והיציב, כמו גם רבקה הול ואיבון מוס-בכרך בתפקידים קטנים ועדינים יותר.
שני מתחרים נוספים לפרס הצבעוני ביותר בפסטיבל אפשר למצוא בתוכנית "מבט מסוים", גם הם תוצרת אמריקה. את "Teenage Sex and Death at Camp Miasma" של ג'יין שונבורן אפשר להכתיר כבר עכשיו כאחד הסרטים המשונים והיצירתיים של 2026, ודי בוודאות היחיד השנה שכולל סצנה אירוטית בהשתתפות ארוחה מקנטקי פרייד צ'יקן. קשה להסביר מה לעזאזל קורה בסרט הזה, אבל אם יש לכם היכרות מוקדמת עם הבמאית ג'יין שונברון ("ראיתי את הטלוויזיה זוהרת"), אתם כבר יודעים שהעיקר אצלה הוא יותר האווירה מאשר הסיפור. הפעם היא משלבת את זה עם סאטירה על תעשיית הקולנוע וחיבתה היתרה לרימייקים ולפגישות זום מעיקות, כשבמרכז עומד הקשר בין במאית צעירה (האנה איינבינדר מ-"Hacks"),העובדת על הפרק הבא בפרנצ'ייז האימה האהובה עליה, לבין כוכבת הסרט הראשון בסדרה (ג'יליאן אנדרסון), אותה היא מקווה להחזיר לסרט החדש. אוהבי ואוהבות ז'אנר האימה יהנו במיוחד, עבור כל השאר יש עיסוק במיניות מזווית אפלה ומעניינת, שפריצים של דם והופעה קאמפית לגמרי של אנדרסון בתור הפאם פאטאל המוזרה בעולם.
השני והאחרון למקבץ זה הוא "Club Kid", שהפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר בפסטיבל השנה לאחר קרב רותח על זכויות ההפצה שלו, שהסתיים בניצחון לאולפן העצמאי A24. על ההצלחה חתום כבמאי, תסריטאי ושחקן ראשי ג'ורדן פירסטמן, המוכר כשחקן ("אני אוהבת את LA", "המורה לאנגלית") אבל גם כאיש מאחורי מערכוני רשת שכבשו את אינסטגרם בתקופת הקורונה. ב-"Club Kid" הוא משחק איש חיי לילה שמתחיל למצות את הלופ של סמים, מסיבות, לילות לבנים, ג'אנק פוד, גריינדר ועוד קצת סמים. בדיוק אז נכנס לחייו ילד בן 10 המתגלה כבן שמעולם לא ידע שיש לו, גילוי אקסטרה מבלבל בהתחשב בזה שהוא שכח שאי פעם ביצע את סוג האקט שמביא ילדים לא מתוכננים לעולם.
ההורות הבלתי צפויה ולא בדיוק אחראית הזו, כמו הסרט כולו, הופכת במהרה מקומדיה של טעויות לחוויה מקסימה ומחממת לב. הסרט כולל סצנה של וידוי אהבה מאב לבן שמתעלה על רוב הנאומים המקבילים בסרטים רומנטיים, וזה אפילו לא סיפור האהבה היחיד שתמצאו בו. הסרט לא מפסיק להצחיק כשהוא מנסה להתחיל לרגש, לא פעם ממש באותה הסצנה, ואיכשהו הוא קולע בול בשתי המטרות. על הדרך גם יש פה את ההופעה הכי טובה של קארה דלווין מאז… כנראה מאז ומעולם. קארה דלווין לא שחקנית טובה במיוחד, אבל לתפקיד של מנהלת ליין מסיבות שהיא גם קצת ג'אנקי היא מתאימה כמו כרטיס אשראי לשורת קוקאין.