דרוקר, לפעמים השאלה היא לא אם אתה צודק, אלא אם אתה מבין את ההשלכות

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התעוררה בי תחושת חוסר נוחות עוד לפני שהתיישבתי מול המסך. אחרי הצפייה ב"המקור", ששידרה אמש ריאיון ראשון עם יובל וילנר, החשוד באונס שי-לי עטרי ונעמה שחר, לא רק שלא הרגשתי נינוח יותר, אלא יצאתי, כמו שאומרת מירי רגב, "חמוץ".

כזכור, אחרי מאבק של שנים שניהלה שי-לי עטרי, ואליו הצטרפה בשנה האחרונה גם נעמה שחר, הותר לפרסום לפני תשעה ימים שמו של וילנר כחשוד באונס. זאת רק לאחר שעורכי דינו ויתרו על הניסיון למנוע את הפרסום בטענה שאם שמו יפורסם, וילנר יפגע בעצמו, וכשבמקביל התברר שכבר סגרו עבורו את הריאיון עם דרוקר.

ביממה האחרונה כל כניסה לרשתות החברתיות הציפה פוסטים של אנשים וארגונים שקראו שלא לצפות בתוכנית. אבל הצופים הם לא הסיפור כאן. הבחירה של רביב דרוקר לראיין את וילנר, למרות בקשות מפורשות מצד עטרי ושחר ואף ביקורת שהושמעה בקרב עיתונאים ועיתונאיות בערוץ שבו הוא עובד, היא כשלעצמה סיבה לדיון.

כמעט מיותר לציין את חשיבותו של רביב דרוקר בעיתונות הישראלית. בתקופה שבה פוליטיקאים משתמשים במתקפות על עיתונאים כדי לחזק את כוחם, עיתונאים שמסרבים להתיישר ראויים בעיניי להערכה. ייתכן שזו גם אותה רוח לוחמנית שגרמה לו להתעקש על קיום הריאיון למרות אינספור תמרורי האזהרה. אבל כאן בערך נגמר הקרדיט, במקרה הזה.

הצפייה בריאיון הייתה קשה, מביכה ומלאת קרינג'. זה ממש לא ייזכר כהישג עיתונאי של רביב דרוקר ו"המקור". דרוקר דיבר שוב ושוב על החשיבות שבחשיפת כל המידע לציבור כדי להילחם בדיסאינפורמציה ובתיאוריות קונספירציה, טענה נכונה בפני עצמה, אבל קשה לומר שהתוכנית שלו סיפקה לצופים הבנה עמוקה יותר של הפרשה. היא בעיקר סיפקה הצצה לפרטים אינטימיים וגרפיים מאוד. בשלב שבו הפרשה נמצאת כאשר התיק נפתח מחדש ונמצא בחקירת משטרה, מדובר בטעות פטאלית שמשרתת רק צד אחד - ולא הצד של המתלוננות.

לוילנר, כמובן, עומדת עדיין חזקת החפות. אבל מול התמונות, החבורות, השן השבורה והפרטים הקשים שתוארו על ידי עטרי, קל להבין מדוע רבות ורבים כבר מתייחסים לפרשה הזאת במונחים ברורים בהרבה. ובכל זאת, מי שמאמינים שאפשר לזהות "אנס" רק לפי מראה חיצוני, כנראה שוב יתבדו. וילנר נראה כמו "ילד טוב ירושלים": מדבר ברכות, נשמע אדם נעים ואף נראה צעיר מגילו (שלושים ושמונה), לא מישהו שהייתם חוששים לפגוש ברחוב בלילה.

אלא שמתחת לפני השטח, הריאיון הפך במהירות ממה שהתיימר להיות תחקיר לעוד סיפור של "מילה מול מילה". וילנר הציג את עצמו כקורבן של רדיפה, דיבר שוב ושוב על הסבל האישי שלו וניסה לעורר אמפתיה. זה הזכיר לרגעים את הלך הרוח הציבורי מפרשת "משחקי חברה" של אייל גולן, שבה החשוד תופס את מרכז הבמה בעוד המתלוננות נדחקות לשוליים. מי שצפה בריאיון אמש היה עלול להרגיש שאנחנו פוגשים קורבן עבירה ולא אדם שחשוד באונס.

אך הניסיון של וילנר ושל עורך דינו, משה וייס, למצב אותו כמי שחי בפחד מתמיד, לא הצליח לעורר שום הזדהות. הוא שיתף שהוא "מנסה לא להסתובב בעולם כאילו נשים הן דבר מסוכן", תהה איך "לא ראה את הסימנים", והדגיש כי המשיך להיות בקשר עם נעמה שחר גם אחרי המפגש ביניהם. אלא שבמקום לעורר אמפתיה, הדברים בעיקר חידדו עד כמה הוא מתקשה להבין את חומרת החשדות נגדו.

דרוקר טען לפני השידור שהוא לא מתכוון לעשות לוילנר חיים קלים, אבל קשה לומר שזה היה ריאיון נשכני. מלבד ההתעקשות שלו לשמוע פרטים אינטימיים, הוא כמעט שלא לחץ במקומות שבהם דווקא כן התבקש לחץ עיתונאי אמיתי. גם כאשר שיתף שווילנר עבר בדיקת פוליגרף שבה יצא דובר אמת, הוא ציין כי וילנר עצמו בחר את המכון שבו נערכה הבדיקה ואת השאלות שנשאל. הנשכנות המפורסמת של דרוקר לא הייתה שם גם כששאל אותו על טענת עורכי דינו שלפיה יפגע בעצמו, או על המהלכים המניפולטיביים שביצע לאורך השנים: הפעלת חוקרים פרטיים מול שי-לי עטרי בניסיון להשיג חומרים הקשורים לפרשה, והחתמת אנשים על תצהירים שתומכים בגרסתו לאותו לילה.

דרוקר ודאי ידע שצילומי המסך מההתכתבויות בין וילנר לנעמה שחר יהפכו מיד לכלי בידי תומכיו או בידי מי שממהרים להציג כל תלונת אונס כ"רדיפה". באולפן שלאחר השידור ניסו עורכת הדין ליעד ורצהיזר ומייסדת עמותת "5050", יעל יחיאלי, להסביר לו שהשאלה כאן איננה רק זכותו העיתונאית לראיין כל אדם, אלא גם האחריות שנלווית לכך.

דרוקר השיב בדוגמאות לראיונות עם דמויות שהואשמו בפשעים חמורים בהרבה, מהנסיך אנדרו ועד ר' קלי, אבל נדמה שהוא פספס את העיקר. לפעמים השאלה איננה אם אתה צודק מקצועית, אלא אם אתה מבין את ההשלכות הרחבות של הבחירה שלך. כשכל כך הרבה אנשים, כולל נשים שטוענות שנפגעו, אומרים לך שאתה טועה, אולי כדאי גם לעצור ולהקשיב באמת.

עיתונות היא אכן מרדף אחרי האמת, אבל היא אינה מדע מדויק. מוסר ואתיקה הם חלק בלתי נפרד ממנה. והתחושה שאי אפשר לברוח ממנה אחרי הצפייה בריאיון הזה היא שבזמן שהחקירה עדיין מתנהלת, "המקור" תרמה להפיכת הפרשה לעוד קרב ציבורי של "המילה שלה מול המילה שלו". זה עשוי להיזכר כאחד הפספוסים הגדולים בקריירה של דרוקר.

נותר רק לקוות שהריאיון הזה, שהיה יותר מופע טלוויזיוני מתחקיר עיתונאי, לא יפגע בסיכוי של שי-לי עטרי, נעמה שחר ומתלוננות נוספות לזכות למשפט צדק, ובוודאי שלא ימנע מנפגעות ונפגעים את האומץ להתלונן.