ספרון מבעית שחזה את השואה הוביל את חיים באר למסע אובססיבי - ומרתק

לפני שנתיים בערך, ישב הסופר חיים באר במעין מסבאה קטנה בשם המינגווי'ס, על שם הסופר האמריקני הידוע, בעיר רגנסבורג - עיר שנמצאת בערך שעה וחצי נסיעה צפונה ממינכן. הוא בא לשם בפעם הראשונה בעקבות כנס שנערך באוניברסיטה המקומית - כנס שעסק ב"היבטים הגרמניים" ביצירתו רבת השנים, אבל האמת היא שמה שבאמת העסיק אותו הייתה נובלה קצרה בשם "יום ברגנסברג" של הסופר יוסף אופטושו (1886-1954), מגדולי הפרוזאיקונים של ספרות היידיש בתקופת פריחתה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

באר נתקל בנובלה של אופטושו במקרה לפני ארבעים שנה, בחנות של ספרים משומשים ברחוב שבטי ישראל בירושלים ומאז איכשהו היא לא נתנה לו מנוחה. הוא ניסה כמה פעמים לתרגם אותה מיידיש לעברית (התרגום המקורי הוא של דב סדן, והוא זמין במלואו לקריאה בפרויקט בן יהודה), חקר את המקורות שלה ובעיקר ניסה להבין לאורך השנים מה גרם לנובלה הזאת לטלטל ככה את נשמתו.

התוצאה היא ספר חדש ומרתק בשם "לוויתן ברוח" (הוצאת עם עובד) שהוא ספק רומן, ספק ממואר, ספק ספר מחקר ספרותי או ספר עיון פילוסופי. מין מעשה כלאיים שמכיל גם את זה וגם את זה וגם את זה.

אבל דומה שלאורך כל השנים כמו הדייג הקובני הזקן, גיבור ספרו של המינגווי "הזקן והים", נאבק חיים באר בעיקר בכרישי הספק שנגסו עוד ועוד חלקים במחשבתו, ואיימו לזרוע בהלה וחרטה ולמנוע ממנו לנווט את כתב היד שעליו שקד במשך שנים ולהביא אותו לחוף מבטחים.

במרכז הנובלה של אופטושו עומד אירוע היסטורי רב-השפעה. ב-1519, כמה ימים לפני חג פורים, מקבלת כל הקהילה היהודית צו גירוש מהעיר. גזירת הגורל הזאת נוחתת עליהם בהפתעה גמורה ובלי שום אזהרה מוקדמת. ביום חמישי אחד שלפני חג הפורים, חוגגת הקהילה חתונה מפוארת של בת הגביר המקומי עם בחור מובחר, גם הוא בן עשירים, מקהילת וורמיזא הרחוקה, ובערב שבת זכור - יום שישי שלפני חג פורים. לקראת קריאת "פרשת זכור" בשבת, שבה מצווה מהתורה לזכור את מעשי עמלק ולמחות את זכרם - הם מתבשרים על הגירוש הצפוי מהעיר.

בתיה של הקהילה היהודית נהרסים. בית הכנסת העתיק שלה מנותץ. בית העלמין נחרש. עצמות המתים מפוזרות לכל עבר. אבני המצבות המסותתות נשמרות ומשמשות בבניית מבנים חדשים כאשר האבנים מוצבות כשהכתובות שנחרטו בהן לציון הנפטרים לא הוסתרו או נמחקו. להיפך - הן נחשפו לכל עין.

את הנובלה כתב אופטושו במהלך שנת 1932, כאשר כישלון השיטה הדמוקרטית של רפובליקת וויימאר בגרמניה פינה את הדרך לעלייתה לשלטון של המפלגה הנציונל סוציאליסטית ומנהיגה אדולף היטלר. אופטושו משמיע, אם כן, אזהרה מהדהדת, שהקהילה היהודית בגרמניה לא מצליחה או לא יכולה כנראה להקשיב לה.

אם כן, צד אחד שיכול להסביר את המשיכה של באר לעסוק בנובלה של אופטושו מופיע די בבהירות על ההתחלה.

"בנחלים יקפוץ הדג אל המים, והד נקישה לחה יעל באופל" כתב פעם דוד פוגל בספר "לפני השער האפל", ודומה שהחרדה שחש באר מפני אסון שהולך ומתקרב בלי הכנה ובלי אזהרה, מקבל ביטוי חוזר ומתעצם לפחות בארבעה צמתים היסטוריים: הגירוש של יהודי רגנסבורג ב-1519, שואת יהודי אירופה ויהודי גרמניה בפרט בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, מלחמת יום כיפור שנחתה על החברה הישראלית בהפתעה גמורה באוקטובר 1973 (כזכור "נוצות", ספר הפרוזה הראשון של באר, נפתח על גדות האגם המר בימי מלחמת יום הכיפורים) וכמובן הטבח הנורא שהתרחש בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023.

ודומה שהחרדה הזאת מגדירה גם חלק מדחף הכתיבה של באר וגם את האופי שלה, כלומר הצורך הכמעט אובססיבי לדעת הכול כמעט על היצירה של אופטושו, לזהות ולמפות בה בדייקנות השפעות של יצירות אחרות, וגם בהתחקות אחרי ה"אבנים היהודיות", כלומר אותם חלקי מצבות שנעקרו ממקומם ושובצו בכל מיני קירות בעיר רגנסבורג כאשר האותיות האשוריות בולטות כלפי כל מי שמתבונן מבחוץ.

הפחד הזה מהכיליון עובר, אני חושב, כחוט השני בין כל דפי הספר.

בריאיון שנתן לא מזמן באר באחד העיתונים הוא אמר בין השאר: "תסתכל על כל הספרים סביבנו. אף אחד לא צריך אותם יותר... התחושה העמוקה שלי היא תחושה של עצב ואובדן. זו תחושה מעיקה שמלווה אותי כמעט מדי יום".

על רקע זה אפשר לראות את הספר הזה כסוג של מעשה הצלה ממש - הצלה מהשכחה והכיליון, כמו הדברים שהמינגווי שם בפיו של הדייג ב"זקן והים": "בני אדם אמנם אפשר להשמיד, אבל את רוחם אי אפשר להביס".

אסון כללי שפוקד קהילה שלמה הוא תמיד משהו שקשה להמשגה, לכן מה שלכד את עיניי בקריאה ראשונה ושנייה הוא דווקא אפיזודה קטנה ומשנית שקורית בכלל בארץ בירושלים. באר מתאר שם אירוע מהימים שבהם היה נער בן 16. להוריו הייתה חנות מכולת קטנה ומישהו מהשכנים או הלקוחות טפל אצל הרשויות בדיה מכוערת כאילו אביו של באר הוא ספקולנט שמחביא במקומות מסתור בדירה מצרכי מותרות ומספסר בהם בשוק השחור. שני קלגסים ממשלתיים פרצו לדירה, ערכו בה חיפוש אלים ואביו של באר נלקח לחקירה. למחרת בשעות אחרי הצהריים המאוחרות הוא שב אליהם ללא משקפיו וללא חגורת המכנסיים שלו, מושפל ומבויש, ודומה שגם שם, בדרך סמויה ועדינה מאוד, מנסה באר למחות באמצעות הכתיבה את זכר האירוע המשפיל והמביש, ולהשיב לאביו מעט מהכבוד שנגזל ממנו.

ברגע הזה העדין והנוגע כל כך ללב מצטלבים בעצם בדרך סמויה כמה נתיבים - ראשיים וצדדיים - שבהם מהלך באר בספר הזה. הרישום המדוקדק של המצבות המנותצות ברגנסבורג, מצטלב עם הרצון להעמיד "מצבה" מתוקנת, ראויה יותר למה שהולך ומתפורר ונכרת מהזיכרון.

לוויתן ברוח. הוצאת עם עובד. 304 עמודים