עם הרבה אהבת אדם, הסרט הזה גרם לי להתאבל על אישה שמעולם לא הכרתי

בעולם הקולנוע הדוקומנטרי האישי, הניסיוני והאמנותי, אלן ברלינר הוא אחד הגדולים. עם הסרט "בניטה", מתברר שהוא גם כנראה חבר טוב, גם אם אקט החברות הנאצל שהוא "בניטה" נעשה רק בדיעבד: זהו סיפורה של בניטה רפאן, דוקומנטריסטית די-כושלת שהתאבדה ב-2021, והיא בת 59. ברלינר מודה בתחילת הסרט שהתחיל ליצור אותו כמחווה למשפחתה של בניטה, שביקשה ממנו להשלים את היצירה שעבדה עליה לפני מותה, אבל במקום המשך של סרט קיים, יצא לו סרט הנצחה לחייה של אמנית שאיש מאיתנו לא שמע עליה. ולמרות שלא מדובר בז'אנר מכובד במיוחד, "בניטה" מצליח להיות יותר מעוד מצבה קולנועית.

זה סרט שמנסה להבין מי הייתה הגברת הנעלמת הזאת דרך כל מה שאי פעם יצרה: רשומות ביומן, סרטים וטיוטות לסרטים, גרפיקות, הקלטות זום או סרטונים ביתיים שצילמה עם הכלב שלה. ברלינר מכיר במפורש בעובדה שלעולם לא יידע באמת מיהי (וגם מכה על חטא כשהוא מבין שלא באמת היה נוכח מספיק בחיים שלה), ובכל זאת הוא מנסה. הניסיון הזה לעיתים יכול להיות לאה, לעיתים דווקא נופל לקלישאות של סרטי ההנצחה שאנחנו רואים גם פה בארץ, אבל ככל שהסרט מתקדם - ניכר שיש בו את מה שהופך כל יצירה באשר היא למשהו שראוי להוקיר: אהבת אדם.

פסטיבל דוקאביב 2026
היא הייתה הכוכבת הישראלית הגדולה מכולן. דווקא בארץ היא זכתה ליחס עוין

לאורך הסרט אנחנו שומעים את קולם של אנשים שאהבו את בניטה, ובלי ניסיון לייפות חיים שהיו מלאים בחרדות, פחדים ודיכאון, אנחנו לומדים להכיר אמנית מורכבת ומוכשרת שהבדידות - ספציפית זאת שהכתה ברחובות העולם במהלך שנות הקורונה המקוללות - הכריעה. ואיכשהו, בעבודת עריכה מוקפדת שמסרבת ללכת לאיבוד בכל קטעי הארכיון האלו, הצלחתי להתאבל על אישה שמעולם לא שמעתי עליה, אמנית שרק רצתה ליצור משהו שיישאר עם אנשים, אולי גם ידגדג את הנצח, ונשברה כשהבינה שהעולם האמיתי לא מעוניין לתת לה את זה. זהו קולנוע אישי, ניסיוני ואמנותי, אבל ברלינר הוא קולנוען מספיק חד כדי להפוך את 80 הדקות האלו לסיפור מעורר הזדהות ואמפתיה על כל אותם האנשים הבודדים.

התקשורת נורא אוהבת לדבר על "החברה הישראלית" כמו איזה מונוליט מעורפל, כזה שמתקשים לאבחן אבל יודעים לומר בוודאות שהיא משוסע, מפולג ואלים. כאן "פולחן" נכנס לתמונה: סרט תיעודי עצמאי ואמנותי שמבקש להתבונן בה עם המצלמה של הבמאים אריאל ברנשטיין ואסא ריקין. אין לנו דמות מובחנת, אין גם מהלך עלילתי ברור - הבמאים מתבוננים בפניה השונים של החברה הישראלית (בעיקר זו היהודית) בשנה הראשונה אחרי המלחמה ששינתה את הכל, בין אם מדובר בצעדה למען ההתיישבות בעזה, שריפת חמץ בשכונה חרדית, חגיגות עדלאידע בירושלים, הפגנות בקפלן או פשוט הקפצות נטולות דאגה על חוף טרומפלדור. בין לבין, הבמאים לוקחים אותנו לגבול עזה, לראות את הרצועה החרבה ממרחק בטוח, ולהזכיר לנו את מה כולנו מדחיקים.

בהתחלה יש בזה המון פיוטיות, אפילו קצת תחכום דוקומנטרי, מהסוג שרק מצלמה אובייקטיבית-לכאורה יכולה להשיג. בפועל, ככל שהסרט ממשיך, נראה שאין לו איזושהי אמירה מקורית או מעניינת לתת לנו. ייתכן שזאת לא הייתה מטרתו: יתכן שהבמאים פשוט רצו שנתבונן איך כל צדדיה של אותה חברה ישראלית התנהגו בשנה הראשונה של מלחמת שבעה באוקטובר. השם "פולחן" מבקש שנראה איך כל ישראלי, דתי יותר, פחות או בכלל לא, זובח לאל כלשהו כשהייאוש מכה; זאת פרשנות יפה, כמובן, גם אם לא אמהר להסכים איתה. אבל בפועל ההתבוננות הזאת לא מביאה איתה מבט חדש על מי שאנחנו ומי שנהיינו בשנים האחרונות, אלא בעיקר עוד מאותו הדבר.

המבט הישיר בכאבים ששלוש שנות 7/10 הביאו לנו הוא אמנם חיוני, אבל קשה לומר שהסרט הזה מראה לנו משהו חדש. אנחנו עוברים בין כל החשודים המיידיים, שומעים את מה שלמעשה נאמר לנו במהדורות החדשות השונות כל הזמן הזה, כשהמסקנה הכי חותכת שאפשר לקבל מהסרט הזה היא "החברה הישראלית מפולגת, אלימה ומתעלמת מהזוועות בעזה". אני אישית מתקשה להתווכח עם רעיון שכזה, אבל עבור קהל הסינמטקים, פסטיבלי הקולנוע והמוזיאונים (מקומם הטבעי של סרט כמו "פולחן"), אין שום דבר מפתיע באותה מסקנה.

גם בלי חתירה מתמדת לאיזושהי שורה תחתונה, המבט של "פולחן" לא מוצא איזושהי זווית מפתיעה, מרגשת או מחכימה להסתכל על כל אותן פינות מובנות מאליהן. המצלמה האובייקטיבית של ריקין וסיני אמנם חדה, אבל לא חותכת, ובעיקר לא מחדשת. אם ארצה להראות לחייזר או לתייר נטול גישה לאינטרנט מה היה לנו כאן מאז היום שהרס לכולנו את החיים, יתכן ש"פולחן" יהיה אופציה לא רעה. מי שבגדול יודע יכול להרשות לעצמו לוותר.

לעתים בסרטים דוקומנטריים זה קורה: לנגד עיני הבמאי מתרחש במקרה סיפור מופלא, אפילו נסי. יתכן שיואב שמיר, במאי "כנופיית המטאוריט", יכול לזקוף לעצמו את הקרדיט ולטעון שחלק מהנס הזה הוא באחריותו: אחרי שלקח פנייה לא נכונה בדרכו מקנדה לאלסקה, גילה עיירה קטנה ונידחת בשם צ'רי פוינט, שם פגש גבר שבחזקתו סלע ענק, והוא טוען שמדובר במטאוריט שנפל מהשמיים לפני 60 שנה. הבמאי מתלהב מהרעיון מספיק כדי שבעליו של הסלע החשוד ישקיע את כל מרצו בהוכחה שאכן מדובר במטאוריט, במה שעשוי לרושש את משק הבית הדל שלו, אבל גם אולי יביא להם מספיק כסף, אולי גם תהילה, והזדמנות להראות לעולם שהנשגב יכול להגיע גם לאמצע השומקום הקנדי, והוא זה שנגע בו.

וזה פשוט מקסים. "כנופיית המטאוריט" הוא דוקו מסורתי שלא מבקש לאתגר את הצופה אלא פשוט מספר את הסיפור כמו סרט הוליוודי טוב, כולל צילום מרהיב של טניה אייזיקוביץ' וקריינות (מצוינת) של השחקן גיל פרנק, שמקנה לכל הסאגה הזאת איכות של אגדה. במרכז הסיפור עומד סלע ענק, ובשלב די מוקדם של הסרט נהיה ברור שהשאלה "האם הסלע הזה נפל מהשמיים או שמדובר בלוקש שמכרו לגבר עני ובור" לא עד כדי כך רלוונטית: זוהי הצצה לחייהם של משפחת אנשים טובי לב שרוצים לצאת מבור כלכלי מהסוג שקל ליפול אליו, וגם רוצים להאמין שהחלל החיצון בחר דווקא בהם. זהו אנסמבל דמויות מטריף, מהסוג שקל לדמיין שקיים רק בסרטים של דיוויד לינץ' או האחים כהן, אבל שמיר הצליח לתפוס אותם ולצייר דיוקן מתוק שלהן, בלי התנשאות אלא בתועפות של אמפתיה וחן.

ולכן כשהסרט חוזר לשאלה ההיא - מה לעזאזל הסיפור של הסלע הזה - קשה שלא למחוא כפיים לקליימקס המתוק של "כנופיית המטאוריט", סרט שמספר סיפור שמנצח את רוב התוצרת ההוליוודית של 2026 עד כה.