היא הייתה הכוכבת הישראלית הגדולה מכולן. דווקא בארץ היא זכתה ליחס עוין

בשנים האחרונות אפשר למצוא בפסטיבל דוקאביב באופן קבוע עוד ועוד סרטים שמגוללים את הסיפור של המוזיקה הישראלית ומאירים סמלים כל כך מרכזיים, שכמעט לא ברור איך לא עשו את זה קודם. כדרכו של הסיפור הישראלי, זו בדרך כלל טרגדיה באופן כזה או אחר.

שני הסרטים הבולטים בסוגה הזו השנה נושאים בפשטות את שם מושאם: "אסתר" של שקד גורן, המוקדש לזמרת אסתר עופרים (יס דוקו); ו"שפתיים" של רובי אלמליח (בהמשך השנה בכאן 11), שעוסק בלהקת שפתיים. אלה שני סרטי דוקו-מוזיקה הגונים, שמרניים מבחינת הסגנון, שמתארים בשעה את המסע של כל אחד מהאמנים לפי כל כללי הז'אנר.

לכאורה - רק לכאורה - מדובר בשני אגפים של המוזיקה הישראלית המרוחקים מאוד זה מזה: הסמל של שירי ארץ ישראל מול האקט הרדיקלי שחיבר מוזיקה מרוקאית עם רוקנרול. האמנם זו הדרך היחידה לראות את התמונה? זהו מבט פשטני ואולי גם עצל, ולא רק מפני שמרחק השנים מטשטש פערים וחומות. למעשה, המתח המרכזי בשני הסרטים עוסק באותו נושא בדיוק: המחיר של התדמית, ומה קורה שאמנים זזים מהמסגרת שקבעו להם הקהל והתקשורת.

עופרים, שאפשר לטעון שהיא הזמרת הישראלית הגדולה בכל הזמנים, היא מי שחתומה על הגרסאות האולטימטיביות של "ואולי", "היו לילות", "לילה לילה" ועוד, וגם מהכוכבות הישראליות עם הקריירה הבינלאומית המרשימה ביותר. עד לפני כמה שנים היא עוד הגיחה מדי כמה שנים מביתה שבגרמניה להופעות בישראל (זכיתי לראות שלוש מההופעות האלה, והן היו נפלאות). בגיל 84, אחרי יותר מחצי מאה על הבמות, היא אומרת לגורן שלא תופיע עוד, שהיא סובלת מהמתח, שזה קשה לה מדי. אור הזרקורים מכאיב לה עד כדי כך, שלמעשה היא סירבה להצטלם לסרט והסכימה לריאיון טלפוני בלבד.

"אסתר" - בלי שם המשפחה "עופרים", ולא סתם - בוחן איך הגענו למצב הזה באמצעות מרואיינים נוספים, הרבה קטעי עיתונות וארכיון. הסרט, היפה מאוד מבחינה ויזואלית, פוסע בכל התחנות המתבקשות: ראשית הדרך עם אבי עופרים, בעלה הראשון ושותפה לצמד העופרים; תחילת הקריירה הבינלאומית; האירוויזיון; ההצלחה בגרמניה; "סינדרלה רוקפלה"; החיכוך עם אמנים כמו לאונרד כהן, שר, אנריקו מסיאס וטום ג'ונס. אלא שזה סיפור יותר קודר משמח: מבין כל אלה מתוארים, דרך עדויות מסביבתה הקרובה יותר והקרובה פחות, גם הבדידות שליוותה את הדרך הזאת, מערכת היחסים הקרה עם עופרים עד לפירוק הנישואין והצמד, ובעיקר: המורכבות שבה נתפסה הצלחתה בגרמניה, עשורים ספורים לאחר השואה.

באחד מקטעי הארכיון בסרט נשאלת עופרים על כך שייצגה את שוויץ באירוויזיון. "אני מייצגת רק שירים", היא עונה. אלא שלא כולם חשבו ככה. בעבור הישראלים, למעשה, היא ייצגה הרבה יותר - את פניה היפים של ישראל, מבחינתם. העובדה שבמקום להמשיך ולבצע את שירי ההתיישבות העובדת, עופרים שרה בשפות זרות וביססה את הקריירה שלה בחו"ל, ובפרט בגרמניה, נתפסה כמעט כבגידה. כותרות העיתונות העוינות שגורן ליקט בנושא, לצד סיפורים על תגובות נזעמות על הופעה שלה ביום העצמאות שנפתחה בשיר בצרפתית - כל אלה מעידים עד כמה סוער היה העניין. מול אלה ניצבת דמותה של עופרים, שהיא אולי בת למשפחה שחיה בארץ ישראל מזה כמה דורות, אבל חשה עצמה תלושה. כך מצאה את עצמה בארץ זרה, רחוק מאוד מהמקום שרצה להכתיר אותה כזמרת לאומית. אולי זה לא מקרי שאחד משיריה הנודעים והנפלאים ביותר הוא "שיר הנודד", העוסק בציפור שגורלה הוא נדודי אינסוף, ונגמר במילים "לנוח אין לי קן".

"אסתר" מציע כמה עוד כמה קטעי ארכיון בלתי נתפסים - למשל מראיין שאומר לעופרים בשידור כמה החיילות הישראליות אטרקטיביות - וגם כמה זוויות מקוריות, למשל הדיון מהצד הגרמני על ההערצה המקומית לזמרת הישראלית, או תיאורה של עופרים כסמל מוקדם של הקהילה הגאה - אך שני היבטים אלה אינם מפותחים דיים. חשוב יותר, האווירה הכללית של הסרט מעט קרה, ולא רק בגלל צילומי השלג שמשמשים מדי פעם כאילוסטרציה. עופרים, שנמנעת מלהיכנס לפרטי הפרטים, היא נוכחת-נעדרת בסרט, ונדמה שגם השיחה הטלפונית איתה וגם הריאיונות האחרים מתקשים לשבור את הקיר ולהגיע אל הדמות האמיתית שבמרכז. נדמה לי גם שהוחמצה כאן הזדמנות למלא את החלל הרגשי הזה בשיריה של הזמרת ובחלקם בסיפור האישי-לאומי, מה שיכול היה להפוך את הסרט לפסיפס מיוחד יותר מהתבניות המוכרות של הז'אנר. כך או כך, עצב מלווה את הסרט לכל אורכו: נדמה שהסיפור של עופרים אמור היה להתגלגל ולהסתיים אחרת.

את "שפתיים", על האמא הגדולה של גל הלהקות משדרות, ביים רובי אלמליח, בעצמו בן המקום שביים גם את הסדרה "ליגה ג'", וכמוה גם סרטו הנוכחי הוא גם שיר אהבה לעיר ולתושביה. העבר הרחוק והקרוב של תושבי העיר מתערבב כאן, מהמחאה של הפנתרים השחורים ועד הזיכרונות הטראומטיים החדשים יחסית של טבח 7 באוקטובר בעיר, שמבצבצים לרגע קט.

גם המבנה של הדוקו הזה הוא סטנדרטי למדי, אבל לצורה שלו יש היבט מעניין. בניגוד לאסתר עופרים, שהמסע הארכיוני שלה עובר דרך שידורי טלוויזיה בישראל וגרמניה, אלמליח משחזר את ההיסטוריה של "שפתיים" מסוג אחר לגמרי של ויזואליה - סרטי חתונות ביתיים משנות ה-80, שמהן נשקפת הלהקה בתחילת דרכה וההתלהבות המיידית שהיא מעוררת ברגע שהיא מתחילה לשיר במרוקאית, משחררת תרבות מודחקת בעיר שהמדינה ושלוחותיה הזניחו והתעלמו ממנה. החומר הוויזואלי הזה, באיכות מוגבלת בחלקו, מייצג לא רק תיעוד של רגע אמיתי אלא אסתטיקה אלטרנטיבית של ממש, כאילו אומר: את החגיגה הזו יכול לתפוס במלואה רק מי שהיה שם.

באופן טבעי, אלמליח מציב במרכז הדוקו את הרוח החיה מאחורי הלהקה, הגיטריסט חיים אוליאל. לצידו מתראיינים, בין היתר, הסולן סמי לזמי, הבסיס חיים אוחנה, וגם הקלידן קובי אוז, שמהלהקה הזו יתחיל את דרכו ויהפוך לאחד המוזיקאים החשובים והמשפיעים של המוזיקה הישראלית. אוז משמש כאן כמשתתף ומשקיף גם יחד, ומיטיב לפרשן את הסיפור.

והסיפור הוא במידה רבה ידוע: להקת שפתיים כתבה מחדש את החוקים של הרוק בישראל בעצם התעוזה לשלב בו את השפה והמקצבים של המוזיקה המרוקאית. תחנות הרדיו התעלמו, אבל השמועה עברה מפה לאוזן, ואיתה ההצלחה. את הלימונים הם הפכו ללימונדה: כשהגיע מתי כספי עם "נחליאלי" הפרודי, הם יצרו גרסה משלהם, ומהשיחה הזאת נפתח פתח לשיתוף פעולה ולהיכרות עד שכספי עצמו הגיע לשתף איתם פעולה. אחרי יותר מעשור של פעילות החבורה התפרקה - אך זכתה למעמד מיתולוגי כשגל להקות הרוק משדרות פרץ בתל אביב, עם טיפקס, טאנארא, האצולה וכמובן כנסיית השכל, שבה מנגן וכותב רן אלמליח, אחיו של הבמאי (והנה דוקו שאשמח מאוד לראות).

הסרט מתעכב על כמה אנקדוטות מעניינות - מי ידע שיש ויכוח שלם על זהות הכותב של "איש וכינור" - אבל הוא נעשה מעניין באמת דווקא לקראת סופו של הסיפור. כשיצא אוליאל אל קריירת הסולו שלו, הוא ביקש לפנות למחוזות מוזיקליים אחרים. אלא, כפי שמאבחן אוז, התקשורת דחפה אותו שוב ושוב בחזרה למשבצת של מה שהוא מכנה "התרבושים" - הנציג המרוקאי שקוראים לו כשיש שידורים לכבוד המימונה. כך נוצר העוול הכפול: גם לא כיבדו את הדרך הייחודית שלו בזמן אמת, וגם כלאו אותו בתוכה. כמו בסיפור של אסתר עופרים, גם כאן עולה התסכול הזה באופן עמוק: אמנים הם יותר מאשר המגרות שנוח לנו להכניס אותם אליהן, ויש למיון הזה מחירים.

הסרט, שנפתח באוליאל צופה באבישי בן חיים בטלוויזיה, מסתיים בתמונה שלו מתחבק עם מירי רגב לפני שהוא מדליק משואה ביום העצמאות של 2024, אחד הטקסים השנויים במחלוקת בכל הזמנים. אני מבין את הבחירה במשואה כנקודת סיום לסיפור - ההכרה הממסדית האולטימטיבית - אלא שהבחירה בשתי הדמויות האלה למסגר את הסיפור מאכזבת ומחלישה את הסיפור: לעומת המשנה הפופוליסטית שלהם, המהפכה של אוליאל אמיתית, והדרך שלו להתמודד עם השסע הרבה יותר מעניינת ופורייה.