זה לא הסרט הכי טוב של ספילברג - אבל הוא הסרט שהעולם צריך עכשיו

באחד הרגעים היפים ב"התגלית", סרטו החדש של סטיבן ספילברג, הבמאי היהודי המפורסם בדורנו מפקיד את התשובה הכי חשובה בפיה של נזירה. אחת הדמויות שואלת אותה משהו בסגנון הזה: בהינתן שאנחנו נזר הבריאה וצלם אלוהים, האם אלוהים אוהב רק אותנו, או שהוא אוהב גם את החייזרים? אשת הדת מצטטת מספר בראשית כדי לומר לה שכל זה רלוונטי רק לכוכב שלנו. כאן, אלוהים אוהב אותנו יותר מאשר את האיילות, למשל, אבל מה לגבי מי שחיים בכוכבים אחרים? הוא אוהב אותם באותה מידה.

ספילברג מרשה לעצמו לקבוע כאן כמה דברים: שיש אלוהים, שיש חייזרים, ושאלוהים אוהב אותם. זה ממחיש את מידת האמביציה של "התגלית", שהוא אולי לא סרטו הטוב ביותר, אבל לבטח מן השאפתניים ביותר - בגיל 79, אחרי קריירה מפוארת שנמשכת מעל חמישים שנה ובמהלכה שאל הרבה שאלות, הגיע הזמן מבחינתו לתת את התשובות.

התשובה שלו לגבי קיומם של חייזרים לא מפתיעה כמובן. האמונה בהם עמדה במרכז שניים מסרטיו האיקונים ביותר, "אי-טי" ו"מפגשים מהסוג השלישי". בשני אלה, הוא גם הציג אותם אחרת ממה שהקולנוע עשה קודם לכן: לא כפולשים צמאי דם, אלא כחברי אמת שוחרי שלום. העיבוד שלו ל"מלחמת העולמות" שינה את הקונספציה הזו כשהציג אותם כתוקפניים ורצחנים, אבל הבמאי הסביר לאחר מכן שבסך הכל השתמש בהם כאלגוריה למתקפת הטרור ב-9/11: הסרט יצא מעט אחריה, ב-2005.

אם הצופים בחלל החיצון לא קיבלו את ההסבר המתנצל בזמנו, הם ודאי יקבלו אותו עכשיו. ב"התגלית" ספילברג מציג אותם בצורה חיובית מתמיד, כמי שראויים לאהבת האל הרבה יותר מאיתנו. התוצאה היא שיר הלל לקבלת האחר, לאמירת האמת, ולעשיית שלום. בניגוד ל"אי-טי" ולהיטים אחרים של הקולנוען המהולל, זה לא סרט שישנה את פני הקולנוע לעד - אבל בגלל הרוח שלו והאמירות שבו, זה בדיוק ה-סרט שהעולם צריך עכשיו, ובטח שישראל צריכה.

האובססיה ארוכת השנים של ספילברג עם הנושא מגיעה כאן לשיא. הוא מתבסס על תחקיר מקיף כדי להרחיב את המניפה לעומת סרטיו הקודמים, ולחשוף את כל מה שלכאורה הסתירו מאיתנו לגבי אורחים מן החלל החיצון והניסיונות שלהם לתקשר איתנו. "התגלית" כנראה לא יזכה באוסקר, אבל כן יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של איגוד חובבי החייזרים. אלה גם נהנים להציף תיאוריות קונספירציה ברשת, כולל אחת שטוענת כי חברינו בפלנטות אחרות משתמשים בקולנוען כדי להעביר לנו מסרים.

לא בטוח שספילברג הוא אכן השליח של החייזרים, אבל אין ספק שהוא מאמין כי ייתכן שיש בינינו כאלה. ב"התגלית", יש שני שגרירים מן הסוג הזה - שתי דמויות שנראות כאנשים מן השורה, ונראה גם שאין שום דבר שמחבר ביניהם, אבל מתברר שיש: החברים מן הכוכבים האחרים בחרו בהם לספר לנו את האמת עליהם, ועל עצמנו. האם נהיה מוכנים להקשיב לה?

אחת מהן היא חזאית בקנזס סיטי, בגילומה של אמילי בלאנט. הגיבור השני הוא מומחה לאבטחת סייבר בגילומו של ג'וש או'קונור. הסרט חושף בהדרגה למה דווקא הם ומה מיוחד בהם, ומראה לנו כיצד דרכיהם מצטלבות במסע לחשיפת האמת. מולם עומד ארגון ממשלתי, שקולין פירת' מגלם את העומד בראשותו, הנחוש לעצור אותם ואת התגלית שלהם.

לאורך הקריירה שלו, הבמאי הוותיק גילה סקפטיות כלפי הממסד, וגם היא מגיעה לכאן לשיא, ומציגה את השלטונות כשקרנים מדופלמים ואלימים. במאי אחר היה ודאי עושה זאת בצורה מתלהמת ומלאת ארס, אך אצל ספילברג גם הביקורת מרוחה בדבש. רק הוא מסוגל ליצור סרט על קונספירציות ממשלתיות ואלימות שיהיה נטול כל ציניות.

הביקורות הראשונות שהתפרסמו על הסרט באמריקה גרסו כי הוא הטוב של ספילברג מזה עשרים שנה. כמעריץ מושבע של הבמאי, קשה לי להסכים, בעיקר כי לדעתי רבים מן הסרטים של הבמאי בתקופה הזו היו משובחים. חלק מהם, למשל "הפייבלמנים", הוא כתב עם טוני קושנר, מגדולי הכותבים האמריקאים בדורנו, שאחראי גם למחזה "מלאכים באמריקה".

כאן, ספילברג חזר לשתף פעולה עם תסריטאי פחות מבריק ויותר מהוקצע - דיוויד קפ, שבעבר כתב עבורו גם את "פארק היורה" ו"מלחמת העולמות". הבמאי הוא מי שפנה אליו וביקש ממנו לפתח עלילתית את הרעיונות שהיו לו, והפער ניכר.

הרעיונות עצמם מרתקים, מסעירים, ונועזים, אבל הסיפור עצמו? פחות. קפ הוא תסריטאי מקצוען לטוב ולרע, והעלילה כאן גנרית למדי. לעתים היא גם לא קוהרנטית ומצריכה צפייה שנייה כדי לעשות סדר. לא פעם המתח מוביל לאנטי-קליימקס, והתחושה היא שאת הדמויות אפשר היה בנקל להחליף באחרות.

הסרט מתעלה אך ורק בזכות ספילברג. בשל החזון, האמירות הנחרצות, המחויבות לנושא, התחקיר המקיף והגישה הפציפיסטית - וכמובן, בזכות בגלל יכולות הבימוי. יותר מחמישים שנה אחרי שהמציא מחדש את הבלוקבסטר עם "מלתעות", לשועל הוותיק עדיין יש את זה. סצינת פעולה אחת כאן עוצרת נשימה, והסצינות העוסקות במפגשים בין בני האנוש והחייזרים מסעירות עוד יותר: הן מצליחות לברוא על המסך תחושה של קסם שאינו מן העולם הזה, ושל התגלות רוחנית שמימית. אלה רגעים מרגשים ומפעימים. כמעט חמישים שנה אחרי "מפגשים מהסוג השלישי", ספילברג היה ונותר הילד שמביט בשמים ונפעם מן הכוכבים ומכל מה שמסתתר מאחוריהם.

ואם כבר כוכבים - ספילברג כהרגלו מיטיב לזהות מי הם השמות הלוהטים הרגע, ללהק אותם ולהוציא מהם את המיטב: הדברים אמורים בעיקר באמילי בלאנט וג'וש או'קונור שמגלמים את הגיבורים, ובקולמן דומינגו שגם כן מגלם כאן דמות משמעותית שלא נחשוף פרטים עליה. ואם לחזור לנקודת ההתחלה, מי שגונבת את ההצגה היא אליזבת מארוול בדמות הנזירה.

אחרי שב"פייבלמנים" התמודד עם זהותו היהודית יותר מאשר בעבר, ואפילו תיאר את האנטישמיות שחווה כנער, ספילברג שב כאן להתחבא מאחורי נזירות, במה שהוא אחד מסרטיו הנוצריים ביותר. הבחירה הזו לא מפתיעה: מי ישלב בימינו אלמנטים יהודיים בפרויקט השואף להיות אחד מן הלהיטים הגדולים של הקיץ?

לא קל להיות יהודי בימינו, והאמת - פשוט לא קל להיות על הכדור הזה כרגע, ולא משנה מה הזהות שלך. "התגלית" מודה שהמצב מייאש, אבל מציע פתח של תקווה - החייזרים, שמתגלים כאן כמי שיכולים להציל אותנו מעצמנו. הלוואי שהסרט הזה ישכנע אותם להגיע סוף כל סוף ולהושיע אותנו. יאללה, בואו כבר, למה אתם מחכים?