אפשר אולי להתחיל את הסקירה על "הנכד" הספר החדש והמבריק של דרור בורשטיין בנקודה הזאת: בדרך לבקר את הנכד החדש שנולד, עוצרים הסבא דניאל ואביו אריה במוזיאון תל אביב. הם מביטים בציור "נצחון המוות" של פיטר ברויגל האב, שעל פי הכתוב, מוזיאון הפראדו במדריד השאיל למוזיאון תל אביב.
זוהי כמובן בדיה ספרותית מוחלטת. בדיה מבריקה יש לומר. מוזיאון הפראדו במדריד מעולם לא השאיל את הציור הזה למוזיאון תל אביב, אבל נניח לזה לרגע.
בפינה הימנית הקדמית של הציור יש זוג אוהבים, אבל המבט שלהם מופנה ימינה והחוצה - כלומר הם מנותקים מהזוועה האיומה שנשקפת בציור ומהשלדים שיצאו מתוך הקבר לנגוס באנשים החיים. הגבר מנגן בלאוטה, אבל מעל שניהם עומד שלד שמנגן אף הוא בכינור, ואולי כבר מפעיל לבדו מלמעלה את כל ההתרחשות הזאת.
נדמה שהסצנה הזאת לוכדת הרבה מהמרכיבים שיש בנובלה הזאת, שהשאירה אותי חסר נשימה. אהבה ומוות. יצירה וכיליון. מרכיבים שפזורים בנדיבות לכל אורך הספר.
קודם כל בציר המרכזי - אורנה, האם שיולדת תינוק (חיים, המשכיות). ובלי לעשות ספוילר כבר על ההתחלה, אפשר לומר שהאם מבקשת את נפשה למות דווקא במעמד הלידה של בנה.
הלאה, ובלי סדר חשיבות - אריה, אביו של דניאל שנוהג אלימות גדולה באשתו לאה (אמא של דניאל). ממש מבקש לעקור לה את הידיים כשהיא מבקשת לנגן על הפסנתר בביתם. שוב השלד והמוות והאלימות האכזרית, המתפרצת פתאום, באים חשבון עם היצירה והמוזיקה.
וכמה דפים לפני כן, בגינת דובנוב, הסבא דניאל ואביו אריה משליכים לבנים על ציפור דרור (כשם המחבר) שלכודה מפרפרת בתוך ביצה (בסיום הסצנה המזוויעה, העוברים והשבים קוראים לעברם "רוצחים", כשם אחד מספריו המוקדמים של דרור בורשטיין). כלומר, בכל רגע נתון מתקיים בעצם מאבק אלים ורצחני על זהותו וטיבו של העולם שבו אנחנו חיים, ועל טיבן וזהותן של הנפשות שחיות ומתהלכות בו.
האירוניה היא כמובן שהציור של ברויגל הוא מעין מסמן של התרבות ושל "אירופה הקלאסית". האלימות והאימה מושלכות משם לכאן באמצעות ייצוג אמנותי "מכובד", או מעין פרודיה על הייצוג הזה.
הלאה משם (עמוד 113 בספר) דניאל משוטט במרתפי השאול של בית החולים בניסיון למצוא את בתו, ונקלע בין השאר למעין בית כנסת מאולתר עם ארון קודש מצויר ורב/חולה שמחובר בעצמו לאינפוזיה, בסצנה שהיא מבעיתה ומצחיקה עד דמעות בעת ובעונה אחת. בתוך הנאום הסהרורי שלו, הרב החולה מזכיר בין השאר את הטרמיט שצריך להפוך לגחלילית. אבל זה לא פשוט, כי לעשות נס שיהפוך טרמיט לגחלילית מפיצת אור, או לפרפר או לציפור שיר, זה כנראה בלתי אפשרי. אור ומוות. תקווה וחידלון.
בנקודה הזאת צריך לעצור קצת את השטף ולהגיד את הדברים הבאים: אמנם כתבתי בעבר על ספר נוסף של בורשטיין, אבל אני רחוק מלהציג את עצמי כמומחה לפרוזה שלו. יש מקרים שבהם גם המבקר צריך לעמוד לפניכם חשוף עם אשפתו הריקה.
את הספר "הרוצחים" שכבר הזכרתי פה לא הצלחתי בזמנו לצלוח (652 עמודים!). לכן לא בטוח שאני הוא האיש שצריך - כמו הרב עם האינפוזיה - לעמוד ולשאת בפניכם סקירה מסודרת או מטורללת, אבל נדמה שהפעם סוד הצמצום עובד מצוין בשביל בורשטיין (בספר הזה יש רק 155 עמודים).
הוא סוחט את הדק המקלדת ולא מניח לרגע (קראתי אותו בשטף בלילה אחד חסר שינה) ויש בו שיאים של הומור סהרורי וגם של בעתה משתקת. ומה שיותר חשוב - כמו במחזה מוצלח של חנוך לוין ("הילד חולם" למשל), יש לו יכולת לעשות כל הזמן מעין רדוקציה של "העולם". על האכזריות ועל האלימות הנוראה שטבועה בו, אבל גם על היסוד האנושי החומל שגלום בבני האדם - יסוד של תקווה ולידה וחסד, שמתקיים כמו הזוג האוהב בשולי הציור של ברויגל.
וצריך אולי גם להגיד את הדברים הבאים: בראיון שנתן בורשטיין לקובי מידן בתכנית "סוכן תרבות", הוא סיפר ששלח את כתב היד לחברו הטוב, הסופר דרור משעני, וכתוצאה מהתגובה שלו הוא הוסיף מעין אחרית דבר, או סוף של כמה עמודים בודדים, שבהם הוא מתאר מעין חזון אחרית הימים שבו התינוק שנולד (וננטש לכמה שעות) הוא מוזיקאי שנוסע עכשיו ברכבת ומנגן בכל רחבי המזרח התיכון - אפילו ברובע בעיר טהרן.
הקטע הזה נכתב בהינף קולמוס וכתוב נהדר, אבל לטעמי הוא מעט מיותר. נוגע ללב הניסיון של בורשטיין להשליט מעט "סדר", או ניצחון זמני לפחות, של היצירה על פני האלימות וההרס הנורא (הנכד ממשיך לנגן למרות שידיה של לאה, הסבתא רבתא שלו, נעקרו מהפסנתר). כוחו הגדול של הספר הזה הוא בהתגוששות הבלתי נגמרת והבלתי פתורה בין שני היסודות שהזכרתי.
ולמרות זאת, ולמרות שאני נרתע בדרך כלל מהמלצות צרכניות מסוג כלשהו, אם אתם מגיעים בקרוב לירידי שבוע הספר, וניצבים מעט הלומים מכל השפע המסחרר והמבלבל, אם יש ספר אחד שהייתי ממליץ לכם בלב שלם לקחת אתכם - זה את הספר הזה.
"הנכד" / דרור בורשטיין. הוצאת בבל. 155 עמודים.