שלמה ארצי משקיף אל רחוב ילדותו. הוא זוכר בתים מפוזרים איים-איים, בעידן תמים. לא "זמן המחשב וההייטק", לא הופעות באיצטדיונים. רק פסטורליה מסתורית. כל מה שמעבר לרחוב הוא טבע יפהפה, ומעבר לו חידה. סודות. שדות. והשאר היסטוריה.
בשבועות הקרובים - בתחילת יולי, אם לדייק - יציין ארצי 40 שנה לצאתו של הסינגל הזה, מועמד לגיטימי לתואר גדול שיריו (נכון: זה כבר אחרי שיצא האלבום "לילה לא שקט", שאותו הוא פותח). ואם לא השיר הגדול מכולם - אז אולי המייצג האולטימטיבי של ארצי במיטבו: זה שמביט בכנות אל תוך עצמו וחוצב משם סיפור קולקטיבי.
קרה לו, ל"שדות של אירוסים", דבר מוזר: כששומעים אותו היום, הוא כמו מוכפל. שלמה ארצי, בקולו הכריזמטי ובהגשה דרמטית, הביט בשנות ה-80 מזועזע על העולם ההולך ומסתאב, מסתאב והולך, על חברה ששוקעת במלחמות מיותרות, ציניות ורוח גזענית, חושש מהנהיגה המטורפת בכבישים, נזהר אפילו מהאפשרות לחלום על עתיד אחר, וזועק: "זו לא אותה המדינה". מה ארצי-של-אז היה אומר על חלום הבלהות שנקרא ישראל-של-היום, מדינה שהתפרקה מכל ערכיה המוצהרים וטבעה במעגל מדמם של קיצוניות, אלימות ושחיתות, על סיפה של התפוררות מוחלטת?
הזעקה הזו היא סוד כוחו הראשון של "שדות של אירוסים". הצלע השנייה של השיר היא הנוסטלגיה. ארצי הוא מהמתגעגעים, כידוע. ואפשר להבין: אירוסים הם פרחים מלכותיים, והריח של העתיד הפתוח - רגע לפני שהחיים מתחילים להתגלגל מעצמם - משכר. משום מה, יש אולי נימה של אפלה שמסתתרת בכל זה: מה היה באמת בשוליו של הרחוב היחידי? מה חוזר אליו בחדר? למה הזיכרון מכאיב עד כדי הניסיון להימנע ממנו? האם אלה, כמו במקרים מוצהרים יותר אצל ארצי, צללי שואה שליוו את ילדי הדור השני? ואולי זה טבעו של המפגש עם העבר: אנחה מעורבת של געגוע, פחד וחרטה שמשולבים בה תמיד.
אלה, כך נדמה, ההיבטים המובנים מאליהם. האבל על ההידרדרות הכללית, האבל על תמימות שנגוזה, האבל על חלומות הילדות - אלה נחלת כולם. זה היה נכון באמצע שנות ה-80; זה היה נכון בגמר של "כוכב נולד 3", כשיהודה סעדו העניק לשיר הזה את הגרסה שלו שניצחה את העונה; והיום, 40 שנה אחרי צאתו, אולי אפילו יותר מתמיד: במדינה פוסט-טראומטית שליבה שבור לרסיסים, כל אחד הוא אקדח טעון געגועים. ולכולם באים בלילה, בשנים המסויטות האלה, ביעותים על ילדים ("אולי לא ילדים") מיותר ממקום אחד. במובנים מסוימים, הפזמון הזה כואב יותר מאי פעם.
האירוסים ממלאים את החדר ואת הלב
"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" הוא, בין יתר הדברים, גם הכותרת המתבקשת לכל דיון בקריירה של שלמה ארצי, שבמילים האסוציאטיביות שלו קולע עשור אחר עשור לתוך הלב של ישראלים רבים, כשהוא שר על אהבה וכשהוא שר על מלחמה.
אבל אולי "שדות של אירוסים", עם העיבוד האייטיזי של רביב גזית, הגיטרה האיטית, הקלידים הקודרים והתופים המתוחים, נחרת בלב אחרי שנים רבות כל כך מסיבה אחרת לגמרי: לא פחות משיר על עולם שהשתנה, זה שיר על מוזיקה. על להיות מחובר למוזיקה עד כדי כך שכל התחושות הכי כמוסות מוצפות בעקבותיה. וזו תחושה שאני מזדהה איתה מעומק ליבי.
ארצי יושב יחד עם המון אדם באיצטדיון ומחכה בקוצר רוח להופעה, והיא לוחצת על ההדק של האקדח. כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע, מכאיב בעוצמתו, ואי אפשר להתנגד לו. והכול חוזר. האירוסים ממלאים את החדר ואת האיצטדיון ואת הלב.
והלא הרגע המופלא הזה, ההומניסטי כל כך, שבו מילים, מנגינה וקול אנושי מפגישים אותנו עם עצמנו, ממוססים את החומות ומציפים את הלא-מודע - זו הסיבה שאנחנו אוהבים מוזיקה, והולכים להופעות עם המון אדם, ושרים ביחד ולבד. אלה דברים הרבה יותר חזקים מרוח גזענית: אלבומים ושירים - איקוניים כמו "שדות של אירוסים" או איזוטריים הרבה יותר - מעצבים את חיינו, מבטאים את עצמנו טוב יותר מעצמנו, מלמדים אותנו שפזמון וכמה אקורדים ברדיו יכולים להיות מטעני נפץ, ויכולים להיות כוחות-על, ויכולים להיות חברים סודיים.
הם בונים לנו סיפור חיים, ובתוכו, כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.
למבקרים שכותבים על מוזיקה ותרבות בכלל, זה אולי נכון במיוחד. גם הם מנסים למצוא את עצמם בתוך שירים, סרטים, סדרות, הצגות ודימויים, והכתיבה עליהם היא, במובן מסוים, ניסיון לשחזר את אותו רגע קסום. היה לי המזל והכבוד לעשות זאת בבמה שגדלתי עליה בעצמי.
במשך 15 שנה כתבתי בוואלה תרבות על כל אלה. כתבתי כמה פעמים על שלמה ארצי, אבל לעתים קרובות גם על דברים איזוטריים בהרבה, גבוהים ונמוכים, פופ וזמר עברי והיפ-הופ ומזרחית ואינדי, מחזות זמר ותערוכות כבדות-ראש, מהדורות חדשות, תכניות ריאליטי ואפילו על פרסומות. כתבתי כמה וכמה הספדים. אהבתי לצלול לסיפורים של שירים בני עשרות שנים. התרגשתי להתאהב בקולות חדשים ומקוריים. כעסתי מכל הלב על מה שחשבתי שראוי לכך. טעיתי יותר מפעם אחת. תודה לכל מי שקראו, הגיבו, אהבו או כעסו. אולי עוד ניפגש פעם באיצטדיון נדהם וצר מלהכיל, רגע לפני שנולד לו זיכרון חדש.