לפני עשרים שנה בערך, כשעוד היה סטודנט לתואר ראשון, גר ד"ר מריק שטרן בדירה בשכונת מוסררה בירושלים.
מוסררה הייתה אזור מעבר בין מזרח למערב, ובין העיר החרדית לעיר החילונית. המצב בשכונה לא היה סטטי. כשהוא נכנס לבניין שבו גר, התגוררו ברוב הדירות בכניסה שלו שכנים מבוגרים, עולים מארצות המזרח ששוכנו בבניין מחצית מאה לפני כן. כשהוא עזב את הדירה התחלפו כמעט כל הדיירים. במקום התושבים הוותיקים נכנסו משפחות חרדיות צעירות.
יום אחד כשחזר הביתה לדירה שלו, הוא היה עד למאבק טריטוריאלי בין הקבוצה הוותיקה לחדשה. על הכביש התגודדה קבוצה של נשים חרדיות, ומולן במרפסת של הקומה הראשונה עמדה דיירת והטיחה בהן קללות עסיסיות.
בשלב מסוים, אחת הנשים החרדיות שעד אז שמרה על איפוק מסוים, הרימה את קולה ואמרה: "את יודעת מאיזו משפחה אני? כדאי שתבררי כי את הולכת להסתבך עכשיו אחושרמוטה".
נדמה לי שזה אחד הדברים שמייחדים את הספר החדש שהוציא מריק שטרן: "כיכר החתולות - מסע אל התת-מודע הירושלמי", של עברית הוצאה לאור.
היכולת שלו, לצד פריסה של הרבה נתונים יבשים ומדעיים על תולדות העיר, היא להביא את מה שלאקאן מכנה "הממשי" - מדי פעם נחשף אליך מעין עצם או גדם מדמם. שורה או שתיים שבהן אתה מרגיש ממש על בשרך את הדופק של העיר - את הזיעה. את העצבים. את האלימות.
במקום אחר, בפרק שנקרא "קו התפר", שטרן מספר למשל על סטוצים סוערים בין נהגי מוניות פלסטינים ממזרח העיר לנשים חרדיות, או על סצנת להט"ב מפותחת בין צעירים משני חלקי העיר. אין כוונה רק לניסיון להבליט את הצד העסיסי (דבר שהוא לגיטימי לגמרי כמובן), אלא לשגר את הדברים ממקום יותר ארצי וגופני, רחוק מאוד מ"הרוח תיגע ותיגע באורנים" - שורת הסיום הזכורה מתוך "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שנפרד מעיר הולדתו ירושלים.
שטרן עצמו לא נולד בעיר אלא הגיע אליה בגיל ארבע יחד עם הוריו מברית המועצות לשעבר. על אף כל התהפוכות שעברה העיר במשך השנים - האינתיפאדה הראשונה, גל פיגועי ההתאבדות באמצע שנות התשעים ובאינתיפאדה השנייה, ההתחרדות של העיר וההתפשטות של העיר לפרברים על חשבון ההצטמצמות והשקיעה של המרכז, הוא מתעקש להמשיך לגור בה עד היום ולגדל בה את ילדיו.
כמעט תמיד העדיפו העולים את ערי החוף של ישראל - אשקלון, ראשון לציון, נתניה וחיפה. מן הסתם התרבות החילונית דיברה יותר אל ליבם מאשר עיר הררית חמורת סבר ודתית כמו ירושלים, אבל הוא כנראה נדבק בלהט של הוריו.
הם התגוררו בתחילה בשכונת גילה, ממש קרוב לקצה ההר שממנו נשקפים בית ג'אלא הפלסטינית ומנזר כרמיזן, וב-1994, אחרי 12 שנה, הם עברו מגילה לגור בשכונת רסקו - כארבעים בנייני שיכון קטנים שנבנו על המדרון המערבי של הרכס שעל פסגתו ישב המנזר האורתודוקסי סן סימון.
בהמשך, כסטודנט וכאיש צעיר הוא גר בעוד הרבה פינות והרבה דירות בחלקים שונים של העיר, ככה שהספר שכתב הוא מעין שילוב מעניין במיוחד בין ספר מחקר לממואר, ומשלב זיכרונות אישיים עם ניתוח היסטורי, גיאוגרפי וחברתי של ירושלים בין שנות השמונים לשנות האלפיים. כל פרק מוקדש למקום או לשכונה מסוימת בעיר:
שכונת גילה, גבעת הוורדים (שיכון רסקו), גיא בן הינום, עמק רפאים, מרכז העיר (כיכר החתולות - צריך לבטא במלעיל), קו התפר ושייח' באדר.
במיוחד ריתק אותי הפרק על הבנייה של קניון ממילא, בצמוד לעיר העתיקה ולשער יפו, קניון שנפתח בהדרגה החל מ-2007. מאחר שהקניון הוקם לאורך ציר פתוח, מנהליו לא יכלו להציב עמדות בידוק בטחוני בכניסות אליו. ההיבט הזה הפך ליתרון בעיני הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים, שבאותו זמן הרגישו שהמאבטחים שהוצבו בכל שאר המתחמים המסחריים בעיר מסמנים אותם ומפלים אותם לרעה (היום, באופן אירוני, כותב שטרן, חלק גדול מהמאבטחים הם פלסטינים בעצמם).
מיקומו של הקניון בלב האזור התיירותי של ירושלים, בכניסה לעיר העתיקה, הוסיף לו נוכחות בולטת של תיירים מרחבי העולם, וזו דיללה מעט את "הדייסה היהודית-ערבית" שבו. זוהי דוגמה נפלאה למקום שבו הגלובליזציה התרבותית, האווירה הבינלאומית ותרבות הצריכה המשותפת משמשות מנוע ליצירת מרחב משותף ומתפקד.
לעומת זאת, יש חלקים שלמים כמו טיילת השלום (שם קצת אירוני) בואכה ארמון הנציב או שכונת סילואן (עיר דוד...), שבה פועלת כזכור עמותת "אלעד" בדרך די אגרסיבית, והם רחוקים מלשמש מודל ודוגמה לחיים משותפים ודו קיום רופף אפילו בין ישראלים לפלסטינים.
שטרן לא פוסח כמובן על ההליכה המפורסמת של הלהטוטן והאמן הצרפתי פיליפ פטי מעל גיא בן הינום, מאזור סינמטק ירושלים להר ציון, במסגרת פסטיבל ישראל ב-1987. הליכה בלי שום תמיכה במחווה שנקראה "גשר בין מזרח ומערב", כמו שעשה בין השאר בין מגדלי התאומים ב-1974.
האירוע הזה היה יוזמה של טדי קולק, אז ראש העיר, ושל עודד קוטלר, שהיה אז מנהל הפסטיבל. שטרן רואה באירוע הזה מעין ניסיון אחרון (וכושל) להשליט על העיר את ההגמוניה הליברלית המערבית והחילונית, אבל כך או כך אי אפשר להחמיץ את הסמליות של החלק שתוכנן להיות אחד השיאים בהליכה של פטי.
על פי תיאורו של שטרן, כשפטי הגיע בערך לאמצע הדרך, הוא הוציא מכיסו יונה לבנה והתכוון להפריח אותה לשמיים כאות לשלום ולפיוס האפשרי בין שני חלקי העיר, אבל היונה, מעשה שטן או מלאך, שאותה הוא גידל במשך שלושה חודשים בביתו בצרפת ונפשה נקשרה בנפשו, סירבה לעוף והתיישבה על כתפו, מה שאיים פתאום להוציא אותו משיווי משקל וחלילה להשליך אותו מהכבל המתוח למטה לעבר מותו.
ההליכה כזכור הסתיימה בשלום, אבל האירוע הזה המחיש במידה רבה את מה ששטרן מנסה להמחיש בספרו - עיר שתלויה כל הזמן בין שמיים וארץ, ויכולה בכל רגע נתון לצנוח לעבר התהום.
"כיכר החתולות" / מריק שטרן. עברית הוצאה לאור. 144 עמודים.