"מי שלא פמיניסט הוא זבל? כולם צריכים להיות פמיניסטים. זה צריך להיות טבעי ומובן מאליו"

טקס הסזאר היה השנה גדוש בשמות לוהטים: בין המתמודדים על הפרס, הידוע גם כאוסקר הצרפתי, היו "נובל ואג" שהבמאי האמריקאי המהולל ריצ'רד לינקלייטר צילם בצרפת ואז נרכש בידי נטפליקס; ו"זו היתה רק תאונה" של ג'עפר פאנאהי, הבמאי האיראני הבולט בדורנו ומתנגד מושבע של משטר האייתולות, שצרפת הפיקה את סרטו וגם הגישה אותו מטעמה לאוסקר האמריקאי.

אך למרבה ההפתעה, הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר לא היה אחת משתי היצירות המדוברות הללו, אלא דווקא "מה שמחבר בינינו" ("L'attachement") הצנוע בהרבה, שלא קשורים בו סקנדלים פוליטיים, שירותי סטרימינג נוצצים או כוכבים בינלאומיים. ככה זה: לא פעם באקדמיה הצרפתית לקולנוע מעדיפים את האיכות על פני הפוליטיקה, ובשנים האחרונות נוטים גם לפרגן לסרטים של במאיות - את הדרמה הקומית כתבה וביימה קארין טרדייה, אחת הקולנועניות הצרפתיות הבולטות של השנים האחרונות.

הסרט ערך את בכורתו העולמית כבר לפני שנתיים בפסטיבל ונציה, ורק עכשיו עולה בישראל בהפצה מסחרית רחבה - כבר התרגלנו לאיחורים הללו בעתות מלחמה, לפחות בגזרת "סרטי האיכות".

על בסיס ספר לא מוכר במיוחד של אליס פרני, הסרט מזכיר לנו עובדה שחשוב להדגיש במיוחד עכשיו: כולנו רקמה אנושית חיה. גיבורתו, בגילומה של ולריה ברוני טדסקי, היא ספרנית פריזאית שבחרה לא להביא ילדים לעולם, אך אז מתחברת עם משפחתו של השכן שלה, שנותר לבדו עם שני ילדיו, אחרי שזוגתו מתה בזמן הלידה. הבן הבכור אינו בנו הביולוגי - אביו חי הרחק מעיר האורות. היחסים בין הגיבורה לשכן נותרים אפלטוניים, והוא עצמו מפתח קשר רומנטי עם אישה אחרת. וכך, הסרט עוסק בסוגים שונים של קשרים - הורות ביולוגית ולא ביולוגית, יחסים רומנטיים ויחסים אפלטוניים, חברות טובה ושכנות טובה.

זה סרט צרפתי מאוד ויפה מאוד, והשאלה שהוא שואל נותרת בנו הרבה אחרי הצפייה - האם יש הבדל בין חיבור רגשי לאהבה, ומה חזק יותר? "אין לי תשובה בעצמי - הסרט לא עונה על השאלה הזו", אומרת הקולנוענית בשיחה לכבוד הפצת "מה שמחבר בינינו" אצלנו. "אם הייתי צריכה לענות, הייתי אומרת שהחיבור הרגשי בא לפני האהבה. הילד נאחז בשכנה שלו מתוך צורך - אינסטינקט הישרדות. האהבה מגיעה רק בתוך כל הבלגן הזה. בחיים הכל יכול להתהפך. אפשר להתאהב מהיום למחר ולהתחבר לאט-לאט, ולעתים החיבור נשאר והאהבה עוברת. אין בהכרח היגיון בשיגעון, ואין לי תשובות".

בואי נדבר על כמה מן המשפטים היפים בסרט, שרבים בצרפת מצטטים ברשת. למשל - האבא חוזר מבית החולים אחרי שזוגתו מתה בזמן הלידה. השכנה שומרת על הבן הבכור, שישן, ואז אומרת לאבא לא להעיר אותו עם הבשורה המרה - "תשאיר לו את אימא שלו לעוד כמה שעות". מאיפה זה בא?

"אם לומר את האמת, אני כבר לא בטוחה אם זה היה בספר שהתבססתי עליו או לא. קראתי אותו בזמנו ואז שמתי אותו בצד והתסריטאיות השותפות שלי ואני שינינו הרבה דברים. אני חושבת שהמשפט הזה מייצג את הדמות של הגיבורה, שיש בה אמפתיה בלתי רגילה והיא מסוגלת להיכנס לעור של הילד ולחשוב במקומו, כמוהו".

את חושבת שעשיית הסרט הפכה אותך לאמפתית יותר מאשר היית?

"אני רוצה להאמין שתמיד הייתי אמפתית ולכן עשיתי את הסרט. הוא עורר הרבה רגשות אצל הקהל, בגלל שהוא מילא צורך - סיפור על איך אנשים מסוגלים לחיות ביחד למרות שהם שונים. העולם שבו אנו חיים נהיה יותר ויותר רדיקלי, וזה עושה טוב לאנשים לראות עולם אחר, עם ניואנסים, ובלי קרבות בין רשעים וטובים".

בשלב מסוים בסרט אחת הדמויות מצהירה משהו בסגנון, "מי שלא פמיניסט הוא זבל של בן אדם". את מסכימה?

"זה יותר מסובך כמובן, אבל מבחינתי זו גם צורה להגיד שכולם צריכים להיות פמיניסטים. פמיניזם צריך להיות משהו טבעי ועקבי. למעשה, הוא לא צריך להיות קיים - צריך שלא יהיה בו צורך, כי השוויון יהיה מובן מאליו.

"הפמיניזם קיים כי לנשים יש עוד הרבה לאן להתקדם. תסתכל על המשכורות בקולנוע הצרפתי - במאים מרוויחים הרבה יותר מבמאיות. אנחנו עובדות עם תקציבים גדולים פחות ועושות סרטים קטנים יותר. ערוצי הטלוויזיה בצרפת מחויבים עכשיו לממן סרטים של נשים, אבל למה שזו תהיה חובה בחוק, במקום שזה יהיה משהו טבעי? למה שמפיק יקבל בונוס על כך שהפיק סרט של אישה? זה אמור להיות מובן מאליו".

אחת הסצינות היפות בסרט מתארת כיצד כמה נשים, שלא בהכרח הכירו קודם לכן, מדברות ביניהן באינטימיות לא רגילה, בלי אף גבר בחדר. את חושבת שחברות בין נשים תמיד חזקה יותר?

"אני לא רוצה להיות כל כך רדיקלית. אני כן מאמינה שאפשר לחלוק אינטימיות עם גברים, אבל זה נכון שלנו הנשים יש צורה לדבר ולהגיד דברים שהיא ייחודית. יש דברים שמחברים נשים, ואם מוסיפים גבר לקלחת זה משנה את כל הדינמיקה.

"ועם זאת, אני באמת ובתמים מאמינה שחברות בין גברים ונשים בהחלט תיתכן, וסקס זה לא הכל. לגבי הסצינה שציינת, אני לא רוצה להיתלות באילנות גבוהים, אבל כשאני צופה בה היא מזכירה לי את הקולנוע של ברגמן. אני מרגישה קרובה לכל אחת מן הנשים בסרט ובכל אחת מן הדמויות הללו יש משהו ממני".

בעוד אחד מן המשפטים הכי מצוטטים בסרט, הילד רץ אחרי הגיבורה כדי להגיד לה משהו חשוב, ואז מסתבר שהוא רצה לספר לה משהו על הווקי-טוקי שלו. מאיפה ההשראה לרגע הזה?

"יש לי ילדה בגיל של הדמות הזו, אז אני יכולה להעיד שככה מדברים ילדים. הם לא בהכרח יגידו לך 'אני אוהב אותך' או 'אני צריך אותך', אבל הם ירוצו אחרייך כדי לספר לך עניין של מה בכך, וזו הדרך שלהם להגיד שהם אוהבים אותנו וזקוקים לנו".

טרדייה יהודייה. באחד מסרטיה הקודמים, "קשר משפחתי" הנפלא, שילבה בפסקול את שיר העם היידי והמקפיץ "צ'ירי בום". כאן יש מוזיקה בלקנית מקפיצה גם כן. "המוזיקה הזו חשובה לסרט", אומרת הקולנוענית. "היא מתפקדת כאן כמו הומור יהודי, ומוסיפה שמחה לכל המלנכוליה. זה סרט שמתחיל במוות של אימא, ולכן היה חשוב שיהיה בו משהו שיחזיר אותנו לחיים".

הזכייה בסזאר שינתה לך את החיים?

"לא, אבל זו היתה שמחה גדולה ושמחתי בעיקר בשביל הצוות המסור שלי. אני מצלמת עכשיו סרט חדש. התעשייה בקשיים כל כך גדולים, שאפילו הזכייה לא הקלה על גיוס הכספים להפקתו. אין מה לעשות, למרבה הצער עולם הקולנוע ועולם התרבות נמצאים בצרות קשות".