פרנסואה דמיין שונא לראות את הסרטים בהם הוא משתתף. "מספיק קשה לשמוע את התא הקולי שלך, אז לראות את עצמך במשך שעה וחצי? זה בלתי נסבל" מסביר השחקן הבלגי. לכן, ביקש להימנע גם מהצפייה ב"קשר משפחתי", הדרמה הקומית בכיכובו, אך הבמאית קרין טרדיו התעקשה שיצפה בהקרנת טרום-בכורה. כל פעם הוא מצא תירוץ אחר כדי להבריז, אך בסופו של דבר נכנע - וטוב שעשה כך.
"יומיים לפני שהסרט נחשף לעולם במסגרת פסטיבל קאן, התרציתי סכמתי לראותו בהקרנה פרטית", מספר השחקן בריאיון לוואלה! תרבות. "השעה היתה 11 בבוקר, ישבתי לבד באולם - והופתעתי. חשבתי שאסבול, אבל במקום זאת התפקעתי מצחוק ובכיתי מהתרגשות. זה היה נפלא".
דמיין העקשן הסכים ללכת לאחר מכן גם לבכורה הפומבית בריביירה, וגם הפעם זה השתלם לו - הקהל בקאן עף על הסרט, ובסוף ההקרנה נעמד על הרגליים ומחא כפיים במשך לא פחות מרבע שעה, מה שסיפק לשחקן את אחד הרגעים המרגשים בחייו.
כל זה קרה כבר במהדורה הקודמת של הפסטיבל, כלומר במאי 2017, ורק מחר (חמישי), יעלה הסרט לאקרנים בישראל. באיחור של שנה וחצי, יוכל הקהל המקומי ליהנות מסיפורו של מפנה מוקשים, בכיכובו של דמיין, שחייו מתפוצצים לו בפנים בעקבות גילוי זהותו של אביו הביולוגי - חשיפה שמובילה לעוד שלל פיתולי עלילה קומיים, דרמטיים ורומנטיים.
דמיין, יליד 1973, הוא כבר בגדר פנים מוכרות לקהל שחובב קולנוע בלגי-צרפתי. השחקן, שהחל את דרכו במערכוני מצלמה נסתרת, הופיע בשנים האחרונות בשלל סרטים שזכו לתהודה וגם הופצו בארץ. בין אלה, "משפחת בלייה", בה גילם את דמות האב; "העדינות" בה כיכב בצידה של אודרי טאטו; ו"קומדיה אלוהית", בה הופיע יחד עם קתרין דנב.
קרין טרדיו, שביימה את "קשר משפחתי" וגם היתה שותפה בכתיבת התסריט, הסבירה כי הבחירה בדמיין היתה טבעית - "אין עוד הרבה שחקנים שיש להם מבנה פיזי כל כך דומיננטי, ועם זאת יש בהם שבריריות כמעט ילדותית", הסבירה את ליהוקו של הכוכב עם הבייבי פייס והגוף הגברתני.
הבחירה בו היתה קלה - אך העבודה עמו, קשה. "עשיתי לבמאית את המוות", מודה דמיין. "אני רגיל לחופש, אבל היא כל הזמן היתה עם הידיים על ההגה ולא נתנה לי מרחב תמרון - לא היה לי מקום לאלתר אפילו מילה אחת, ולא הייתי רגיל לזה. בדרך כלל, אחרי יום-יומיים של עבודה נוצרת הרמוניה, אבל הפעם היה קשה עד הסוף. רק בדיעבד, הבנתי את צורת העבודה של קרין ואחרי שראיתי את הסרט התקשרתי אליה להתנצל. הייתי צריך לתת בה אמון, כמו שביקשה, במקום להקשות עליה כל כך".
מה שמוצלח בסרט זו הצורה בה הוא מערבב בין דרמה והומור.
"זה מלכתחילה מה שאהבתי בתסריט. סיפור על סודות משפחתיים מטלטלים נשמע כמו משהו כבד ראש וחמור סבר, אבל קרין טיפלה בו בקלילות ובפואטיות. לאחר מכן גיליתי גם שיש לה דרך מיוחדת להעמיד את המצלמה. אין בה טיפה של שיפוטיות או של מוסרניות. אין אצלה טובים ורעים ואין גבולות בין קומדיה וטרגדיה. אני חושב שבחיים תמיד הדמעות מתערבבות בצחוק ולהיפך, אז כך זה צריך להיות גם בסרטים, וכך אכן זה אצלה".
הסרט עוסק לא פעם במפגשים בין אנשים בודדים. איך התחברת לעיסוק בסוגיית הבדידות?
"חייתי פעם באוסטרליה שישה חודשים והייתי לגמרי לבד. אכלתי לבד ושתיתי לבד, אז אני מכיר את ההרגשה, אבל זה היה מתוך בחירה חופשית שלי ואני חושב שיש שני סוגים של בדידות: הקלה יותר היא מרצונך החופשי והקשה היא מחוסר ברירה. אם בא לך לצאת אבל אין לך לאן ועם מי, זה כואב. מה שעצוב במצב הזה, הוא שהרי אף פעם לא מתקשרים אלייך להתריע 'במשך הזמן הקרוב, אף אחד לא יתקשר אלייך', אלא שאתה מתוודע עם הזמן לבדידות שלך וכשהיא מכה בך, לא קל להתמודד עם זה".
איך התמודדת עם דמותו של מפרק המוקשים?
"היה איתי בזמן הצילומים מפרק מוקשים אמיתי, אחד שעבד בעיקר באפגניסטן ובפקיסטן. הוא ליווה לאורך הדרך, כי זה מקצוע שיש בו מחוות מאוד מסוימות וחייבים להיות מדויקים כדי להיראות אמינים. אני חושב שהבחירה דווקא במשלח היד הזה היא מטאפורה מצוינת - היא מסמלת את היותו של הגיבור אדם שחופר בדברים שקל יותר לא לחפור בהם, בדיוק כפי שהוא עושה בעת גילוי סודותיו המשפחתיים".
נוסף להופעותיו מאחורי המצלמה, דמיין גם תורם את קולו לסרטים. כך, למשל, הוא דיבב לצרפתית את דיוק, אחד הכלבים הנהדרים ביותר ב"החיים הסודיים של חיות המחמד".
"בתחילת מלאכת הדיבוב, כשאתה עומד מול המיקרופון, אתה מרגיש כמו איזה משוגע גדול", הוא מודה. "אבל עם הזמן, העבודה נהיית כיפית. כשהתחלתי להיכנס לתוך העולם של 'החיים הסודיים של חיות המחמד', כבר לא רציתי להפסיק. לי עצמי יש כלב משלי. הוא טרייר סקוטי בן שלוש, וגם ב'קשר משפחתי' היה כלב, שהיה מאוד נחמד לשחק בצידו. הוא היה מאוד ממושמע".
עוד באותו נושא:
גם אנחנו התאהבנו ב"החיים הסודיים של חיות המחמד"
איך הפך "החיים הסודיים של חיות המחמד" להצלחה ענקית בישראל?
