מה שרייכל אמר למתמודדת דתייה חשף בדיוק את הבעיה של "דה וויס"

מה נשאר מריאליטי מוזיקלי אחרי שההתלהבות מהגימיק שבליבו חולפת? אם זו הייתה עבודת מחקר אקדמית ולא ביקורת על העונה החדשה של "דה וויס", כנראה שכך הייתי קורא לה. כמעט שבע שנים אחרי שהסתיימה העונה החמישית והלא-מצליחה שלה, בלשון המעטה (תוכנית הגמר השיגה רייטינג חד-ספרתי של 9.1% בקרב הקהל היהודי), ועם תקווה שאולי הזמן גרם לנו להתגעגע ולא סתם לשכוח, תחרות הכישרונות עם הכיסאות המסתובבים חזרה אמש לחיינו ברשת 13.

מלבד מיכאל אלוני החביב בעמדת המנחה, שכנראה חתום כאן על קביעות עד הפנסיה, קיבלנו מתיחת פנים רצינית בעמדת המנטורים: נועה קירל, עדן בן זקן, סטטיק ועידן רייכל. זמרות וזמרים שאי אפשר, בשום קונסטלציה, לקרוא להם האז-בינז, מנסים לשכנע אותנו שהם צמאים לגייס כישרונות צעירים לנבחרת שלהם, ולא, למשל, סתם ליהנות מעוד קידום עצמי בפריים טיים.

ברביעייה הזאת, שאיש לא יחשוד שיושבת לבלות יחד מחוץ לשעות העבודה, עידן רייכל הוא ללא ספק על תקן ה"פוץ", שמדבר קצת מלמעלה ביחס לחבריו לפאנל. סטטיק, שועל ריאליטי ותיק שכמותו, מרגיש כאן נינוח ברמה שגרמה לי לוודא שהוא לא היה כאן כבר בעונות הקודמות, מה שמשאיר הרבה מקום לקירל ובן זקן להשתלט על האולפן. ושתיהן, בוגרות ריאליטי בעצמן, מתגלות כמצחיקות, חסרות אגו ואפילו ידעניות בצורה מפתיעה (מודה שהנחתי שנועה קירל מאזינה אך ורק לשירים של עצמה).

אך כל זה היה יכול להיות נחמד לפני שבע או שמונה שנים. היום אנחנו כבר כל כך עייפים מהדינמיקות המבוימות האלה ומה"ריבים" בין המנטורים, שבשלב מסוים הכול מרגיש כמו רעש לבן, שבמקומו היה אפשר להכניס עוד שניים-שלושה אודישנים לכל תוכנית. וכמו תמיד, חוזרת התחושה המעיקה בבטן כשמתחילות להיזרק לאוויר הבטחות חסרות פרופורציה על כוכבות-על, קריירה בינלאומית ומה לא. עידן רייכל הגדיל לעשות כשאמר למתמודדת שהוא מוכן לעזוב את כל מה שהוא עושה היום רק בשביל לעבוד על המוזיקה שלה.

וזו בדיוק הבעיה. ברעיון, "דה וויס" תמיד בידלה את עצמה בכך שהיא שמה את הקול והכישרון לפני הסיפורים האנושיים והחיצוניות, ובכך שואפת לחשוף בפנינו כישרונות אמיתיים. בתכל'ס, ולא רק בישראל, קשה להגיד שהפורמט הזה הוציא מתוכו יותר כישרונות מתוכניות אחרות. ואולי זו ההוכחה הטובה ביותר: הבוגרת הכי מצליחה שיצאה מהפורמט הישראלי היא יובל דיין, שבכלל פרשה ממנו לפני הגמר. אבל כשאין כרטיס לאירוויזיון בסוף הדרך, צריך למצוא משהו אחר למכור, והפעם הפרס הוא חוזה עם השלוחה הישראלית של ענקית המוזיקה "יוניברסל".

פרק הבכורה, שבפני עצמו היה חביב לצפייה (ותנחומיי למי שלא צפו בו בדיליי, עם האפשרות לדלג על הפסקות הפרסומות), הדגים בדיוק את ההפך ממה שהפורמט מתיימר לעשות, ולא התמקד רק בקול. רובו ככולו הוקדש לסיפורים אנושיים שנעו בין צעירה דתייה שמדברת בחי"ת ובעי"ן גרוניות ונתנה ביצוע מבריק ל-"Vampire" של אוליביה רודריגו (נויה ערבה), לבין צעירה דתייה שעלתה משיקגו, עובדת כאחות וכדולה, ונתנה ביצוע מבריק ל-"Ex's & Oh's" של אל קינג (אלישבע). אה, ואי אפשר לשכוח את המתמודד שהחברים הכי טובים שלו הם שורדי השבי גלי וזיו ברמן, שהגיעו איתו לאולפן כדי להרים לו את המורל - ועל הדרך גם את המורל הלאומי. ככה זה אצלנו, הכול מתערבב בהכול.

על הדרך קיבלנו גם פסנתרן ומורה לפיתוח קול שמתמודד עם אישיוז סביב הגיל שלו (ולא עבר), ולוחמת מג"ב לשעבר מבני עי"ש, שהביצוע המחוספס והמרגש שלה ל"ניקח לנו יום" של שלמה ארצי היה בקלות ההיילייט המוזיקלי של הפרק (רננה, אותה אחת שרייכל הציע לעזוב הכול עבורה). אבל כידוע, המתמודדים כאן הם רק הקישוט שעל העוגה, שמורכבת מהרבה מאוד שוטים של המנטורים מתלבטים, מתחבטים, מתווכחים ומנסים להיראות הכי ידענים שהם יכולים.

אגב, אם מישהו יצליח לייצר רגעים שאנשים ידברו עליהם בעונה הזאת, זה דווקא רייכל, שיש בו את האגו של אביב גפן עם חדות הלשון של דוד דביר (ולא בהכרח לטובה). באחד הרגעים הבולטים בפרק הוא הסביר לנויה (כזכור, דתייה מיהוד) שהמוזיקה שהיא צריכה לעשות היא בסגנון "אם ננעלו" של עפרה חזה, ולא רוק-פופ תוצרת ארצות הברית. כי אלה השורשים שלה. כשנזכרים שמדובר באמן שגדל בכפר סבא להורים ילידי הארץ, והתפרסם בזכות אלבומים (נפלאים) ששמו בפרונט את המוזיקה של עולי אתיופיה, קשה שלא לראות גם בעצה הזאת סוג של אדנות וצביעות.