תכנית המחווה לבמאי המנוח ניצן גלעדי ("חתונה מנייר"), שתחל מחר (שני) בסינמטק תל אביב ותציג את מיטב סרטיו של גלעדי, תוכננה להתקיים בהשתתפותו בימי חייו. גלעדי הלך לעולמו לפני שבועיים, בגיל 56, לאחר מאבק של שנה וחצי בסרטן הוושט. בעקבות הנסיבות המצערות, תכנית המחווה הפכה לסדרת הנצחה לזכרו. היא תתקיים ב-20-30 ביולי. את הסדרה יזמו קרוביו של גלעדי - מנהלת מחלקת הדוקו בכאן 11, גילי גאון, והמפיק גיל סימה.
באירוע הפתיחה מחר בשעה 20:30 בסינמטק תל אביב יתקיים פאנל בהשתתפות שחקנים ששיחקו בסרטיו של גלעדי - רועי אסף, שינחה, ולצדו מורן רוזנבלט, ריימונד אמסלם ואסי לוי. במהלך הערב יוקרן סרטו העלילתי עטור הפרסים "חתונה מנייר" (2015) - בכיכובם של לוי, רוזנבלט ואסף; והסרט העלילתי הקצר החדש "נחמה" (2026) - בכיכובם של אמסלם ורוזנבלט ולצדן אולג לוין, נילי צרויה ואיציק ג'ולי.
ביום שלישי יוקרן סרטו התיעודי "האויב האחרון" (1999); ביום שישי במסגרת אירוע בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל, יוקרן סרטו התיעודי "ירושלים גאה להציג", כשלצד הסרט ייערך פאנל בהנחיית ציפי ביידר ובהשתתפות ד"ר ליאור אלפנט, רוני אבולעפיה, דניאל אביצור וגיל סימה; ביום שבת יוקרן סרטו התיעודי "זמן משפחה" (2012); ביום ראשון ה-26 ביולי יוקרן סרטו התיעודי "בחזקת סאטמר" (2003); וביום חמישי ה-30 ביולי יוקרן סרטו העלילתי "כאילו אין מחר" - בכיכובם של ישראל אוגלבו, דין מירושניקוב ומורן רוזנבלט.
לאורך שני עשורים גלעדי יצר סרטים תיעודיים ועלילתיים שעסקו בזהות, משפחה, קהילה, שייכות וחיים בשוליים החברתיים, במעבר תדיר בין סיפורים אינטימיים לנושאים פוליטיים וחברתיים רחבים. עבודותיו התיעודיות הבולטות כללו את "האויב האחרון", "בחזקת סאטמר" (2003), "ירושלים גאה להציג" (2008) ו"זמן משפחה". בשנת 2015 עבר גלעדי לקולנוע עלילתי באורך מלא עם "חתונה מנייר" שאותו כתב, ביים והפיק. הסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו, זכה בפרסים בפסטיבל הקולנוע ירושלים, היה מועמד לתשעה פרסי אופיר וזכה בשניים, בהם פרס השחקנית הראשית למורן רוזנבלט. הסרט הופץ גם בבתי קולנוע בניו יורק. בהמשך ביים גלעדי את הסרט "כאילו אין מחר". יממה לפני הקרנת האקדמיה לסרטו החדש "ואהבת", אותו הספיק להשלים בימיו האחרונים, הלך לעולמו.
המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב, אבישי דויד כהנא, מסר: "בחודשים האחרונים לחייו שיתף ניצן גלעדי בגילוי לב על המחלה, על הטיפולים ועל הבחירה לתעד גם את רגעי הפגיעוּת ולהפסיק להסתתר. כמעט עד הרגע האחרון הוא המשיך ליצור ולעבוד על סרטו החדש, 'ואהבת'. אותה תנועה של חשיפה, שהייתה בלב יצירתו מראשית דרכו, הפכה בסוף חייו למעשה אישי וקולנועי אחד: ניסיון להביט במציאות בלי להסיט את המבט, להחזיק בה באמצעות המצלמה ולהמשיך ליצור גם כשהזמן הולך ואוזל".
"גלעדי היה מהיוצרים הייחודיים, האמיצים והעקביים בקולנוע הישראלי של שלושת העשורים האחרונים. סרטיו נעו בין תיעוד לבדיון, ובין מרחבים משפחתיים אינטימיים - לזירות חברתיות ופוליטיות טעונות. בכולם ניכרה אותה משיכה עמוקה אל מי שחיים על קו התפר: בין קהילות, בין זהויות, בין גוף לנפש, בין מסורת לחופש, בין הצורך להשתייך, לבין הזכות להיות אדם שלם. המצלמה שלו לא עמדה מבחוץ. היא נכנסה פנימה, אל תוך המשפחה, אל תוך הרחוב, אל תוך החדר הסגור שבו מתגלה המחיר האמיתי של נאמנות, אמונה, אהבה וזהות. המעבר שלו אל הקולנוע העלילתי לא היה ניתוק מן העשייה התיעודית שלו - אלא המשך ישיר שלה. גם כשבנה סיפור בדיוני, הוא נותר נאמן לאותו מבט אנושי, חשוף ובלתי מתפשר. סרטיו מזכירים לנו שקולנוע יכול להיות עדות, מחאה, וידוי, חמלה ופנטזיה בעת ובעונה אחת".
"המחווה הזאת נולדה מתוך רצון לעצור לרגע, בעוד ניצן איתנו, ולהביט יחד בגוף היצירה שיצר לאורך השנים. רצינו להספיק לומר לו, מול המסך ובנוכחותו, עד כמה הקולנוע שלו נגע, טלטל ופתח מרחב לאנשים ולסיפורים שלא תמיד זכו להיראות. אך לצערנו, לא ניצחנו את הזמן".