ב-30 ביולי 2015 הגיע ישי שליסל למצעד הגאווה בירושלים ובדקירות סכין רצח את שירה בנקי ופצע לפחות שישה צועדים נוספים. שש שנים קודם לכן, ב-1 באוגוסט 2009, נכנס אלמוני למועדון הברנוער בתל-אביב, ירה לכל עבר, רצח את ניר כץ וליז טרובישי, ופצע לפחות אחד עשר בני אדם נוספים. שליסל נשלח למאסר עולם ועוד 32 שנים. הרוצח מהברנוער כידוע מעולם לא נתפס. שני פשעי השנאה האלה מהווים עד היום פצע פתוח בהיסטוריה של הקהילה הלהטב"קית בישראל - שאף שמצבה טוב בהרבה מזה של קהילות מקבילות במדינות האזור, עדיין נמצאת במאבק מתמיד על שוויון זכויות, וכמו שניתן ללמוד מהממשלה המתהווה - מאבק על זכויות בכלל.
פיגוע במצעד הגאווה הוא גם נקודת המוצא של "כאילו אין מחר", שכתב, ביים והפיק ניצן גלעדי, שסרטו הקודם "חתונה מנייר" (2015) זכה בשני פרסי אופיר. גיא, אמן קעקועים ויוצא בשאלה (ישראל אוגלבו בתפקיד משחק ראשון), וג'וי, שחקנית מובטלת וסוחרת סמים עסוקה (מורן רוזנבלט, ששיחקה ב"חתונה מנייר" ואף זכתה על תפקידה שם בפרס אופיר), נקלעים לירי במצעד הגאווה בתל אביב ובורחים לדירתו של גיא. בדרכם לדירה הם נתקלים בדן (דין מירושניקוב), שנראה כמי שסובל מפוסט טראומה בעקבות הפיגוע, ומכניסים אותו לבית מבלי שהם יודעים עליו דבר. שני החברים הטובים והבחור המסתורי מעבירים את היממה הבאה בדירה ומתמודדים עם הטראומה הטרייה בדרך שהם מכירים הכי טוב - צריכה מוגזמת של סמים, חיפוש אחר סקס מזדמן וניסיון להימנע מהחדשות.
"כאילו אין מחר", שגם נבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה השנה, יוצא להקרנות מסחריות בתזמון מעניין. בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע גם "אזרח מודאג", סרטו של עידן חגואל שעוסק בזוג גברים בורגני שעובר לגור בדרום תל אביב וחולם להביא ילד משותף. העובדה שבבתי הקולנוע שלנו מוצגים במקביל שני סרטים עלילתיים באורך מלא שבמרכזם גייז עלולה להטעות ולהקנות את התחושה שהקולנוע הישראלי מלא בסרטים שבמרכזם גיבורים להטב"קים. אלא שזה רחוק שנות אור מהמציאות, וכאמור, עם רוח הדברים שיוצאים מירושלים בימים אלה, ייתכן שסרטים מסוג זה עוד עלולים להפוך לנדירים יותר בעתיד. רוצה לומר: עוד לפני שהתייחסתי לאיכותו, עצם קיומו של "כאילו אין מחר" הוא דבר מבורך באקלים הזה.
אפילו שהוא מתחיל בפשע שנאה כלפי הקהילה הגאה, "כאילו אין מחר" אינו סרט פוליטי - לפחות לא במובן הקלאסי של המונח. במרכז התסריט שכתב גלעדי לא נמצא חיפוש אחר אשמים בפיגוע, והוא מנסה לצלול עמוק יותר לתוך בעיות אחרות שקיימות בתוך הקהילה הגאה, ובעיקר בנגע הסמים שמכונים "סמי מסיבות" והפכו לחלק מאורח החיים של רבים. ג'וי, אם תרצו, היא הפנים החדשות של סוחרי הסמים - הדימויים של אנשים מפחידים עם כובע מצחייה ומשקפיים כהות כבר איבדו מזמן רלוונטיות - היא חייכנית, נחמדה, רהוטה וגם מכורה בעצמה. סמים הם גם חלק מהותי בחברות שלה ושל גיא, וג'וי מהווה סוג של מנטורית עבורו. היא הייתה מכורה ל"טינה", כינוי פופולרי לקריסטל מת', היא מוכנה למכור כל סם מלבדו, וגם מזהירה את החבר הכי טוב שלה שלא יגע בו.
כאן גם נכנס לסרט החיבור של סקס וסמים, מה שמכונה בקהילה כ"כמסקס" - צריכת סמים ממכרים במיוחד מסוג קריסטל מת' ו-GHB שנחשבים כמעוררים או מעצימים פעילות מינית. "כאילו אין מחר", כפי שמבטיחים הקידומים, הוא סרט שמציג הרבה סקס, בוודאי ביחס לקולנוע הישראלי, ולא רק. גיא, שהיציאה שלו מהארון לא מקבלת תמיכה מלאה ממשפחתו המסורתית, בורח למפגשים מיניים מזדמנים כדי לא להתמודד עם נושאים רציניים יותר, בין אם מדובר בפחד למות בפיגוע או פשוט להיות לבד. גם כשדן, הגבר המבולבל שפגש אחרי הפיגוע, נכנס אליו למיטה, השניים מוצאים שפה משותפת בסקס וסמים. קולנוע שמתבסס על תקשורת לא-מילולית יכול להיות מרגש מאוד, אבל כאן בדיוק מתחילות להיחשף גם החולשות של התסריט שכתב גלעדי.
אחרי שמנקים ממנו את האג'נדה המבורכת, בעיקר את הביקורת המוצדקת שלו על נגע הסמים בקהילה, ואחרי שהעירום והסקס על המסך הופכים ממרגשים לאגביים, אנחנו נשארים עם סרט על שלושה גיבורים שאנחנו לא מכירים מספיק וחמור מכך - לא בטוח שאנחנו רוצים להכיר. השיחות של גיא ודן על מיניות ויציאה מהארון נותרות שטחיות, נוגעות לרגע בנושאים עמוקים ואז חוזרות מהר לפן הטכני. הן אולי מתאימות לשני זרים שרק נפגשו לפני מספר שעות וצורכים סמים בצורה מוגזמת, אבל הקהות הרגשית שנגרמת להם כתוצאה מהסמים עוברת לצופה, ולא כ"טריפ" משנה חיים. הסרט אמנם מתמקד בשלוש הדמויות, אבל דווקא ההבלחה של בחור צעיר שמגיע לביתו של גיא לסטוץ (בגילומו של טום באום), מה שמתפתח לשיחה משעשעת שלא מסתיימת בסקס, בולטת לטובה ומכניסה קצת מורכבות שחסרה לדמות של גיא.
המפגשים האנושיים שנוצרים בסקס בין זרים יכולים להיות נקודת מוצא מצוינת לסרט כשהם מטופלים נכון. קחו לדוגמה את "שורטבאס" של ג'ון קמרון מיטשל שמתרחש בניו יורק של אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, ומתאר סלון מודרני בו זרים מרקעים שונים ונטיות שונות נפגשים לסשנים של סקס מרובה משתתפים. למרות שהסרט הציג פסיפס רחב של דמויות וסצינות מין מפורשות מאוד), הבמאי הצליח להכניס לכל אחת מהדמויות שלו עומק ורבדים שהפכו אותן למרתקות בין אם הן לבושות או לא. ב"כאילו אין מחר", שמתרחש כמעט כולו בדירה של גיא, העירום הפיזי לא מתורגם לעירום רגשי, וגם אם ניכר שהקאסט נתן את כולו על המסך - במיוחד אוגלבו בבכורת משחק מאתגרת במיוחד - אנחנו נותרים מרוחקים מהדמויות ממש כאילו נפגשנו לסטוץ רנדומלי. חוסר היכולת להתחבר לגיבורים פוגע בחוויה כולה, ומשאיר את הצופים אדישים גם ברגעים הדרמטיים שיש כאן.
החולשה הזאת מתסכלת במיוחד מפני שההשקעה של גלעדי ושותפיו ליצירה ניכרת, במיוחד בצילום של מתן רדין שהצליח להפוך את הדירה התל אביבית הפשוטה של גיא למשהו שנמצא על התפר שבין בורדל למועדון. "כאילו אין מחר" מתהדר גם בפסקול שהלחין עופר ניסים, אולי הדיג'יי הגדול ביותר בישראל ובוודאי מהאייקונים הגדולים והחשובים של הקהילה הגאה, שבפעם הראשונה לוקח על עצמו פרויקט קולנועי - אך גם ההבטחה הזאת נותרת לצערי מרשימה על הנייר ולא מספקת יותר מדי בפועל, כשפס הקול נשמע כמו פלייליסט טיפוסי של ניסים, ולא מעצים את מה שנראה על המסך.
ועדיין, למרות התסריט המפוספס, אם צפייה ב"כאילו אין מחר" תגרום אפילו לצופה להטב"קי אחד לקבל את עצמם או להסתכל באופן אחר על שימוש בסמים - הוא כבר הצדיק את קיומו. ברמה הכללית, אפשר לקוות שמדובר בתחילתו של גל קולנוע ישראלי גאה ולא מתנצל - ולא באקורד הסיום שלו.