התגעגעתם לשחקני "האודיסאה"? התגעגעתם לאיש העכביש? יופי, כי "ספיידרמן: יום חדש" שעלה בסוף השבוע לאקרנים סוגר את שתי הפינות. הסרט הראשון מזה חמש שנים בכיכובו של אחד מגיבורי העל האהובים אי פעם, מאחד בין שלושה משחקני הלהיט ההיסטורי של כריסטופר נולאן - טום הולנד, זנדאיה וג'ו ברנטל. אם בא לכם, תוכלו לדלג בין אולם אחד לשני ולצפות בשלושתם פעמיים.
הולנד שובר כאן שיא: הוא מי שגילם את איש העכביש לאורך הכי הרבה שנים, והראשון שעשה זאת בארבעה סרטי סולו. הראשונים היו "ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"ספיידרמן: רחוק מהבית", שנחשבו בסופו של דבר לממתקי נעורים חביבים ביותר. השלישי, "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שיצא ב-2021, היה להיט עצום וגם הוכתר בידינו כאחד מן הסרטים הטובים של אותה שנה - אך צריך לזכור שהוא היה מן האירועים הקולנועיים הגדולים הראשונים אחרי הקורונה, וקשה היה לשפוט אותו באובייקטיביות.
איש העכביש הוא כזכור האלטר-אגו של פיטר פארקר, צעיר שלא הצליח לאחוז בשני הכובעים: גם להציל את העולם וגם לנהל חיים נורמליים, עם משפחה, זוגיות וחברים. הסרט הקודם הסתיים באופן טרגי, עם טוויסט סטייל "שמש נצחית בראש צלול", בו ד"ר סטריינג' מטיל כישוף הגורם לעולם לשכוח מקיומו של פארקר. זה תקף גם לחברו הטוב נד ולאהובתו אם-ג'יי, בגילומה של זנדאיה שבדיוק התחתנה עם הולנד במציאות.
פארקר לא שוכח אותם, וממשיך לחשוב עליהם. השניים מסיימים את חוק לימודיהם ב-MIT, עוזבים את בוסטון האפרורית וחוזרים לעיר מגוריו ניו יורק, מה שמאפשר ל"ספיידרמן: יום חדש" למקם את העלילה במרחב האורבני הסואן, כמו שסרטי קומיקס אוהבים. זו עיר גדולה, ובכל זאת גורלותיהם של שלושת החברים משכבר הימים מצטלבים, בצורה שמעלה שאלות על זהות, אהבה וזיכרון.
בכובעו כספיידרמן, שמסרב להוריד את המסיכה באופן שגם בו יש אמירה פילוסופית, איש העכביש פוגש כמה וכמה דמויות מן היקום המורחב של מארוול. בולטות בהם האלמנה השחורה בכיכובה של פלורנס פיו עם מבטא רוסי כבד, האחראית לסצינה ארוטית באופן לא אופייני לסרט הזה, שרובו צנוע מבחינה מינית; המעניש בגילומו של ברנטל, שכאן מגלם את הוויג'ילנטה המחוספס המתגלה כעזר לנגדו של ספיידי; והענק הירוק, בגילומו של מרק רופאלו, שמצליח להכיל את עצמו בגופו של האקדמאי המהוגן ברוס באנר, אך בסופו של דבר לא שולט ביצרו ומתפרץ ומתפוצץ, ממש כשם שהשחקן שמגלם אותו לא מסוגל שלא לפרסם אמירה אנטי-ישראלית בוטה מדי בוקר.
מעל כולם ניצבת דמות נוספת, המתגלה כמנוע העלילתי המשמעותי ביותר, בגילומה של סיידי סינק. הרבה מכם ודאי כבר שמעו במה דברים אמורים, אבל הטריילרים וחומרי הקידום האחרים לא נידבו פרטים, אז גם אנחנו נתנהג יפה ונסכור את פינו. נוסיף רק זו שהדמות המעניינת ביותר, שמניעה את העלילה, מאיימת על ספיידרמן, מאתגרת אותו וגם לומדת ממנו, ובסופו של דבר אפשר לומר גם שהיא גונבת ממנו את ההצגה.
הסרט מתפרש על פני כשעתיים וחצי, שעוברות מהר. הוא דוחס לתוכו אירועים, תמות וסגנונות שהיו יכולים להספיק לעונה שלמה של סדרה אחת לפחות בדיסני פלוס. יש פה הכל מכל, שלא יחסר: מסצינות אמנויות לחימה סטייל "נמר, דרקון", ועד מתח פסיכולוגי שנכנס לתודעתו של הגיבור כמו ב"באקרומס". רוב הזמן, זה עובד, גם אם התוצאה מעט דחוסה ולעתים צולעת.
את ג'ון ווטס, שעשה עבודה מצוינת בסרטים הקודמים, החליף על כס הבימוי דסטין דניאל קרטון. כמו הרבה מן הבמאים של מארוול, גם הוא התחיל בעולם האינדי - בדרמה המהוללת "Short Term 12" במקרה שלנו, לפני כעשור וחצי. מאז הוא התמסחר, ביים סדרות בשירות אימפריית הקומיקס ואת הסרט הנשכח "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות", ועכשיו גם קיבל מהם את הפרויקט הקולנועי הגדול הזה, והוא שולט בו במיומנות מרשימה. כרגיל אצלו הוא גם מציג פסקול נהדר, והפעם עם טיים אימפלה ופנינים אחרות. לא פשוט לתמרן כך בין סצינה של קרב נינג'ות רב משתתפים לשיחה סנטימנטלית וטעונה בהשתתפותם של הולנד וזנדאיה בלבד, אך הוא מצליח בכך.
לכל אחד יש את הפלאפל המועדף עליו ואת הספיידרמן החביב עליו, אך באופן אובייקטיבי ניתן לומר שהולנד נולד לתפקיד, וכאן התצוגה הכי טובה שלו כדמות הזו. בינו לזנדאיה, זוגתו בחיים, יש מן הסתם כימיה יוצאת דופן, והקשר ביניהם מוסיף עוד כמה מטענים ורבדים לסרט, שהוא גם כך רב-שכבות. ברנטל, כמו ב"האודיסאה", שוב מוכיח שאין דבר כזה תפקידים קטנים. רופאלו, עד כמה שכואב לפרגן לו, מעניק כאן לענק הירוק את הייצוג הכי מרתק ומסעיר שלו עד כה בסרטי מארוול. הרשימה עוד ארוכה, אז נדלג ישר למי שמככבת בצמרת שלה: סיידי סינק מתעלה כאן מעל כולם. השחקנית הג'ינג'ית, שפרצה ב"דברים מוזרים", עושה כאן צעד משמעותי נוסף בדרך להפיכתה לכוכבת מן השורה הראשונה.
סינק הופיעה גם בסרט המופתי והמדכדך "הלוויתן", וזנדאיה כיכבה לא רק בצד הולנד ב"האודיסאה", אלא גם בלעדיו ב"הדרמה", מן הסרטים המסחריים האפלים של העת האחרונה, וב"מתחרים", אותו כתב ג'סטין קוריצקס.
לפי הדיווחים, היא והולנד לא היו שבעי רצון מן התסריט המקורי של "ספיידרמן: יום חדש" ודרשו לקחת אותו לכיוונים יותר בוגרים ועמוקים. המפיקים נענו לבקשתם והביאו את קוריצקס כדי לשכתב אותו כרוחם של הכוכבים היומרנים. התוצאה שוחה במים עמוקים, ומאפשרת לפארקר/ספיידרמן ולשאר הדמויות לפלרטט עם הצד האפל שלהן, ואפילו לחבק אותו. הוא מעלה כאן שלל שאלות כבדות משקל על האני והאחר, הגלוי והנסתר, הטוב והרע, ומתמודד עם שאלה אחת לא נעימה במיוחד - האם בני אדם הם מפלצות. לרגע אפילו נראה שהוא עומד לענות על כך בחיוב.
כשמביאים צַבָּע, תמיד מקווים שאף אחד לא ישים לב לאיך הקיר נראה לפני כן, אבל ב"ספיידרמן: יום חדש" רואים להם. רואים את הצבע, רואים את הפלסטר, והכל מרגיש מודבק. הולנד וזנדאיה רצו להפוך את הלהיט החדש שלהם למשהו שגם מעריצי כריסטופר נולאן לא יתביישו לראות, וזה נראה מאולץ. מה לעשות: מה שמתאים בעיבוד להומרוס, פחות טבעי בלהיט כזה. הניסיון להכביד ולהתבגר קצת פחות מסתדר. כנראה שאת ההזמנה לאוסקר זנדאיה וטום הולנד יקבלו בגלל סרט אחר.
אך כל זה אינו גורע מן ההנאה מ"ספיידרמן: יום חדש", שהוא בסך הכל כיפי ומוצלח מאוד - ובא לי לצפות בו שוב. זה כנראה גם לא יפריע לו לשבור קופות כמו קודמיו, שהרי איש העכביש תמיד היה אחת המניות הבטוחות של מארוול. את "האודיסאה 2" לא נקבל, אבל עוד סרטים עם ספיידרמן? ועוד איך.